עמוד ראשי
מאגר הסיכומים האוניברסיטה הפתוחה
החצר האחורית של הסטודנטים באו"פ

  the open university- a never ending story   


שלח/י את המשפט שלך

פרסום באתר המאגר

גם כאן תוכל למצוא את הפרסומת לאתר שלך

קישור ממומן - אתר המאגר

שלום שנה א

מעל ל-300,000 סטודנטים יפתחו היום (13/10/2013) את שנת הלימודית האקדמית ב-66 מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מתוכם 56,311 סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה!

תואר ראשון בניהול של האוניברסיטה הפתוחה

לימודי תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה מכשירים את דור העתיד של מנהלי השיווק, הפרסום והתפעול של ישראל, שיטת הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה מבטיחה בוגרים

תעודת הוראה

תעודת הוראה מתקבלת לאחר סיום לימודי הוראה ומעבר התמחות בתחום. התעודה מעניקה מקצוע לחיים, המאפשר סיפוק רב ותעסוקה בטוחה לאורך שנים

הלה"ב - העמותה לקידום השכלה בישראל (ע"ר)

עמותת הלה"ב הקימה מנוע חיפוש של מלגות על פי נתוני הסטודנט, נכון להיות מכיל בתוכו מנוע החיפוש קרוב ל-1,000 מלגות שמטרתן לסייע לסטודנטים לרכוש השכלה במו

מלגות האוניברסיטה הפתוחה

מימון תואר ראשון יכול להיות מעמסה כלכלית רצינית על כתפי הסטודנט או הוריו ולכן מציעה האוניברסיטה הפתוחה מגוון מלגות הניתנות על פי המצב הכלכלי או לפי הת

     חיפוש באתר המאגר!


פרסום באתר המאגר

הפרסומת שלך יכולה להופיע באתר המאגר! טקסט או באנר גרפי כאן ובכל מקום באתר

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

7,000 מבקרים יחודיים בחודש ולמעלה מ-1,000,000 דפים נצפים בשנה

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

מחירים מפתיעים ומגוון אפשרויות לפרסום ושיתוף פעולה באתר המאגר

קישור ממומן - אתר המאגר

הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה זקוקים לסיכומים שלך!
לחץ כאן כדי לשתף את הסיכום שלך במאגר!
 דף הבית » מאגר סיכומים האוניברסיטה הפתוחה » מדעי החברה - תקשורת » אמצעי תקשורת המונים בישראל (10612) » אמצעי תקשורת המונים - סיכום היחידות
אמצעי תקשורת המונים - סיכום היחידות
מחיר הורדת סיכוםחינם!!!
דרוג הסיכום4/5  (13 הצבעות)   דרגו את הסיכום
משתמש מעלההסטודנטים באופ
הורדות6,065
צפיות10,707
סוג קובץ
גודל הקובץ(לא ידוע)
עדכון אחרוןOct 30, 2008 - 13:20
זמן הורדה משוער750Kbit:  0s  · 1Mbit:  0s  · 1.5Mbit:  0s  · 2Mbit:  0s

הורדת הסיכום תתאפשר בעוד כמה שניות
אם אתה רואה את ההודעה הזאת, אתה צריך לאפשר גאווה סקריפט בדפדפן שלך


   בכדי למנוע הורדות אוטומטיות מאתר המאגר, אנו נאלצים לבקש ממך להמתין כמה שניות לפני הורדת הקובץ


   דווח על לינק שבור
תקציר הסיכום
יחידה 1 – מפת התקשורת בישראל 3 תקופות עיקריות: 1. תקופת השלטון העותומאני - מאמצע המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה. 2. תקופת השלטון המנדטורי – מ 1918 עד 1948. 3. 1948 עד היום (התקופה העיקרית). 1. התקופה הראשונה – תקופת השלטון העותומאני מאמר 1 - מלחמת המו"לים בראשית ימיה של העיתונות בא"י / יחיאל לימור (עמ' 101) בשנים האחרונות חלו תמורות טכנולוגיות, כלכליות, חברתיות. תמורות אלה העניקו לכלי התקשורת מעמד וכוח רב. ככל שמעמדם של אמצעי התקשורת גדל, נשאלת השאלה – מי שולט באמצעי התקשורת? מי קובע מה יאמר? שאלה זו היום חשובה אפילו יותר בעיקר על רקע ההיעלמות של העיתונות האידיאולוגים אשר השאירו את הבמה לעיתונות המסחריים שעיקרה לעשות כסף לבעלים ומונעת מתוך מטרות רווח כלכלית חריפה. בנוסף, אפשר לראות היווצרות של ברוני תקשורת – אנשים / משפחות אשר שולטים באמצעי התקשורת (שהבולטות הן משפ' מוזס, שנקן ונמרודי). התקשורת בישראל מאד ריכוזית. את אותם מאבקים קשים בין בעלי העיתונים אפשר לראות כבר לפני 150 שנה. העיתונות בישראל תמיד הייתה פרטית וכבר אז ניתן לראות מספר תופעות: 1. הקמת עיתונים לשם עשית רווחים. 2. ניסיונות בלתי פוסקים של העורכים או המו"לים להתערב בעבודת המערכת ולהשפיע על התכנים של העיתון. 3. קנייה של מאמרים מבעל העיתון. 4. תמיכה של הרשויות בעיתונים שמקדמים את ענייניהם (קיימת היום בפריפריה בצפון ובדרום). 5. יריבות קשה בין בעלי העיתונים עד כדי מעשי אלימות הדדית. העיתון הראשון שהוקם בישראל היה ב 1863 "הלבנון". הופץ בירושלים. העיתון הוקם ע"י 2 צעירים, מיכל הכהן ומשה יואל סלומון מתוך מטרה לחסוך ולהרוויח כסף ע"י הפעלה של בית דפוס שתוצרתו תפנה לכמה שיותר רבדים באוכלוסיה (גם למיעוטי היכולת), אך בנוסף העיתון הוקם גם כדי לענות על צרכי היישוב (מכוונות חברתית). האוכלוסייה בירושלים אליה פנה העיתון הייתה של אשכנזים "מתנגדים". באותה תקופה השניים החליטו להילחם במשה בק, בעל בית דפוס גדול מאד. כך הוקם עולם העיתונות הישראלית. משה בק ראה שהם הוציאו עיתון ולכן החליט להקים עיתון משלו "החבצלת". פנה לחברה החרדית ספרדית בירושלים. 2 העיתונים פעלו כשנה עם 12 גיליונות ונסגרו ע"י צו סגירה של השלטון התורכי. "החבצלת" הלשין לשלטו התורכי ש"הלבנון" מפרסם גינויים על השלטון ולכן השלטון סגר את "הלבנון" ובהמשך סגר גם את "חבצלת". אז היה שקט של 14 שנים וב- 1877 חזרה שוב תקשורת העיתונות, ושוב הסכסוכים... מאמר 2 – עיתונות הסנסציה בא"י בתחילת המאה ה- 20 / עוזי אלידע (עמ' 111) כבר בתחילת דרכה חולקה העיתונות ל2 קטבים על קו רצף, כאשר מצד אחד יש את העיתונות הרצינית ומצד שני יש את העיתונות הסנסציונית (הצהובה). • העיתונות הרצינית נתפסה כעיתונות שמפיצה ומפרסמת מידע באופן רציני ואמין, מנוסחת בצורה זהירה, מנומקת ובד"כ נשענת על קו אידיאולוגי לאומי אחראי. • העיתונות הסנסציונית נתפסה כחסרת עמוד שדרה אידיאולוגית ומוסרית ומשקפת את רצון עורכיה להשיג רווחים בכל צורה, גם במחיר ויתור על אמינותו ודיוקו של המידע החדשותי, ובכדי למשש את אידיאל הרווח, פנתה ליצרים הקלוקלים ולכן הם היו ממלאים את דפי העיתון במידע איזוטרי (העוסק באסונות, פלילים, מין, רכילות). בנוסף, היא השתמשה גם באמצעים ויזואליים, גרפים, כדי ללכוד את עייני הקוראים – כותרות גדולות שתופסות חלק גדול מהעמוד, שילוב של תמונות, צבע וכדומה. הניסוחים היו דרמטיים ורגשניים ופנו יותר לליבם של הקוראים. • בין 2 קטבים אלה נמצאת העיתונות הקלה שזו עיתונות שמפרסמת בד"כ מידע רציני אך לבוש העיתון הוא סנסציוני. המאמר מתחיל מציטוט של ד"ר משה קורן (עיתון הארץ) הטוען שאין בישראל עיתונות סנסציונית. למרות שהעיתונות בישראל הייתה בתחילת דרכה כלכלית, היא ניסתה להיות רצינית, פוליטית ברובה, וכל עיתון היה קשור לקבוצה מסוימת ביישוב. "הלבנון" פנה לאשכנזים, "החבצלת" פנה לעדה הספרדית חסידית, "הצבי" של אליעזר בן יהודה פנה לבני העלייה הראשונה ו"הפועל הצעיר" ו"האחדות" פנו לבני העלייה השנייה. העיתון הישראלי היה רחוק מהעיתונות האירופאית או האמריקאית. בעוד שהעיתונים בגולה נמכרו בתפוצה של מאות אלפים, הודפסו במכונות חשמליות והופצו כל יום, בישראל העיתונים הודפסו פעם בשבוע ובמכונות ידניות. בחו"ל העיתונים היו בפורמט גדול עם הרבה עמודים, ובישראל בפורמט קטן של עד 8 עמודים. חדשות חוץ מעטו לתפוס את מקומם בעיתון המקומי כי עד שהם הגיעו הם כבר לא היו רלוונטיים. באותה תקופה העיתונות הבינלאומית מתחילה להדגיש את הפן הסנסציוני כי עורכי העיתונים הבינו שככל שהידיעות מדהימות יותר, כך אנשים יירצו יותר לקרוא ולכן יקנו יותר ואז הכנסתם תגדל. בתחילת המאה ה- 20 עיתון "הצבי" בבעלותו של אליעזר בן יהודה היה הראשון שניסה לעשות עיתון סנסציוני בישראל. בן יהודה סבר שעיתון לא חייב לסקר רק את מפעל הבנייה של היישוב, אלא יכול לתת במה גם לפן התרבותי או לחיי האופנה בארץ. הוא חשב שזו יכולה להיות במה נאה לשפה העברית, וכך היה. כבר בגיליונות הראשונים של "הצבי" אפשר לראות שילוב של הצד הפובליציסטי (אחד שכותב טורים על מה שקורה, כמו אפרים קישון יונתן גפן טומי לפיד). בן יהודה שאף להוציא עיתון בן יומי, ראשי היישוב לא ממש אהבו את העיתון, הם חשבו שהעיתון צריך להיות רציני ואחראי ולא להתייחס לצהוב. בתחילת המאה ה- 20 בן יהודה מכניס את בנו, איתמר בן אב"י. גם איתמר היה מתומכי העיתונות הסנסציונית ואכן הוא שילב ידיעות סנסציוניות במסגרת העיתון וכך זבוב מת מבקבוק יין היה סכסוך בין העיתון לייקבי ראשל"צ. בנוסף לכך הוא שילב כותרות וכותרות משנה, כך שהכותרת הראשית הייתה אמורה לתפוס את עיני הקוראים. עיתון הצבי לא הסתפק רק בטיפול סנסציוני באירועים ופנה לאירועים אחרים של חברה, פוליטיקה וצבא. בשנת 1909 הוא ייסד פינה שקרא לה מסע צלב כנגב אישיות בכירה בציבור. האיש הראשון שבחר ל"היכנס" בו היה אלברט אנתבי, מנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" (אליאנס). הוא נודע בקשרים טובים עם השלטון העותומאני. בפועל לא היה עליו הרבה חומר אבל זה לא הפריע לו לפרסם עליו דברים שליליים. דבר זה סייע לו למכור את העיתון. באותה שנה היה נראה שהעיתון מגיע לאיזון כלכלי ונמכר בשיא של 1,200 עותקים. שטח הפרסום הגיע עד לשליש משטח העיתון. בנוסף ייסד פינת מודעות "דואר הצבי" ושם היה כותב על סכסוכים כלכליים משפחתיים בקרב האליטה המקומית. זה העלה את חמתם של אנשי היישוב ובעיקר של הסופר חיים ברנר שטען שהעיתון מכוער גם בחיצוניותו וגם בפנימיותו, אך לא עזר לו במיוחד. בשלב מסוים באמצע 1915 הם סגרו את העיתון ועזבו את הארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה הם חזרו ופתחו עיתון חדש "דואר היום" ובמשך שנות ה - 20 היה מייצג העיקרי של העיתונות הסנסציונית בישראל, ובמחצית שנות השלושים הוא נסגר ולתקופת מה היה נראה כי העיתונות הזו נעלמת מהמפה ולבסוף העיתונים הרציניים גילו גם הם את תחום הסנסציה. 2. התקופה השנייה - תקופת השלטון המנדטורי מאמר 3 - העיתונות העברית בא"י בימי השלטון הבריטי / חביב כנען (עמ' 139) המאמר נחלק לשני חלקים: 1. מתאר את האווירה התקשורתית פוליטית באותם ימים (עד 1939 הספר הלבן). 2. דן באמצעי הפיקוח שעמדו לרשות המנדט הבריטי באותה התקופה על העיתונות הערבית והיהודית בארץ. מראשית ימיה הייתה העיתונות היהודית בא"י אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותה גיבש היישוב היהודי את כוחו במאבקו על עצמאותו, זכויותיו ובעיקר את הגשמת ההבטחות שניתנו לעם היהודי ביחס למדינת ישראל. בתקופה המנדטורית, העיתונות הייתה ברובה מפלגתית ולמרות הבדלי הגישות לגבי הדרך שבה יש לגרום לבריטים לעזוב את מדינת ישראל, כולם היו מאוחדים תחת הרצון שהבריטים יעזבו. לכולם הייתה מטרה משותפת. האיחוד של העיתונות התבצע ב- 1939, אותה שנה שממשלת בריטניה התוותה את עקרונות "הספר הלבן". באותה תקופה יש בישראל 9 עיתונים בעברית, 5 הופיעו בבוקר: • ה"ארץ" היה עיתון בלתי תלוי, לא מפלגתי. • "דבר" שהיה עיתון של ההסתדרות הכללית. • עיתון הבוקר שהיה שייך לעיתון הציונות הכללית. • עיתון ה"צופה" שהיה על הציונות הדתית. • עיתון "המשקיף" שהיה שייך לתנועה הרוויזיוניסטית (בנימין זאב ז'בוטינסקי מימי תנועת הליכוד). ועוד 4 עיתוני ערב שהופיעו בצהריים: • "השעה" – מוסף הצהריים של "הארץ" • 2 מוספי הצהריים של "דבר" • "ידיעות אחרונות" כל העיתונים מופיעים בת"א שבה התרכזו הגופים המרכזיים של היישוב כגון ההסתדרות, וגם מוסדות התרבות שלו וגם בגלל שזה היה רחוק מעיינו של השלטון אשר היה מרוכז בירושלים. העיתונות עסקה יותר רפובליזיצקה ופחות בפרוטז'ה (פרשנות יותר מדיווח). היה יבש ונטול עניין. חלקו השני של המאמר עוסק בדרכי הפיקוח שעמדו לרשות המנדט הבריטי בארץ. השלטון הבריטי בניגוד לשלטון התורכי הקשה ופיקח בצורה קרובה יותר על העיתונות וקבע שיהיו עונשים כנגד עיתונים אשר יפרסמו מאמרים בדמות השלטון. הנציב הראשון בארץ היה סר הרברט סמואל – יהודי אנגלי שגישתו לגבי עיתונות הייתה ליבראלית וכך גם היה הקשר בין העיתונות לממסד הפוליטי. הוא גרס שיש לתת חופש פעולה לאמצעי התקשורת ואין צורך לפקח עליהם, ולכן עד שלב מאוחר יחסית (1927) לא הפנים המנדט הבריטי את זכויותיו על הארץ והמשיך להשתמש בחוקים מימי השלטון העותומאני. הוא הסתמך על כמה חוקים אשר טיפלו רק בהסדרי הרישוי של אמצעי התקשורת בארץ ולא בהסדרי התפקוד שלהם. בהתאם לכך הפיקוח בארץ היה חלש וגרם לשגשוג של הרבה עיתונים. בעקבות הפרעות אשר התרחשו בארץ החליטו הבריטים להגביר את הפיקוח. מספר תחומים בהם השלטון פיקח על העיתונות: 1) תחום ההתרעה – אם היה מפרסם מאמרים נגד השלטון היה נקנס כספית ובמקרים מסוימים שלילת רישיון העורך או סגירת העיתון (ולא ניתן שייפתח כשם חדש). 2) תחום האכיפה – לשלטון היו פקידים אשר היו מתרגמים מעברית לאנגלית וכך היה ניתן לעקוב מקרוב אחר התכנים שמתפרסמים בו. 3) תחום הענישה – השלטון יכול היה להחרים את הציוד או העתקים שהתפרסמו ולאסור אדם אשר הפיץ עיתון למרות שהפצתו נאסרה. 4) תחום החקיקה – חוקקו חוקים אשר מחייבים את העיתונים לפרסם מודעות מטעם השלטון. ידיעות שסתרו את הידיעות שפורסמו כנגדו. בנוסף, חוקקו חוקים שגיבו את ההתרעה, האכיפה והענישה. 5) תחום ההפצה – מנעו את ההפצה בין אם ע"י עוצר בתוך הערים ובין אם ע"י העלמת עין בשודדים ערבים אשר היו תוקפים את העיירה שהייתה מובילה את העיתונים ברחבי הארץ. • 1927 – החל פיקוח מצד הבולשת במטה הארצי של משטרת ישראל CID על הפרסומים בעיתונות היהודית. • 1928 - נפתח משרד עיתונות מיוחד שהיה כפוף למזכירות הראשית של הממשלה ותפקידו עסק בתרגום ידיעות בעיתונות כדי להחליט אם יש בהן שמץ של הסתה – במידה והיה העיתון היה נסגר. • 1929 – נשלחה לארץ ועדה שואו כדי להתחקות אחר הגורמים אשר גרמו לפרוץ המהומות. מסקנות ועידת שואו 1929: יש לרסן את העיתונות הערבית והיהודית ולהגביל את חופש הביטוי בעיתונות זו. בעקבות המלצת ועידת שואו פורסמה תקנה לפקודת החוק הפלילי שעניינה בעבירות הסתה. התקנה קבעה כיצד יש להעניש על ידיעה כוזבת או חומר מסית וכמו כן הוחלט לתגבר את שירותי התרגום של משרד העיתונות. (תחום האכיפה). לאחר ניסיונות כושלים אלו הבינו הבריטים שיש מקום לחוקק חוקים שיסדירו את מעמד העיתונות בא"י. בינואר 1933 – חוקקו את פקודת העיתונות החדשה שמטרתה הייתה להסדיר את יחסי הכוחות בין השלטון לעיתונות. החיסרון היחידי מבחינת הבריטים היה שהצנזורה הייתה לאחר הופעת העיתונים ורק אז היו הסנקציות. בשנת 1936 – התחייבו כל עורכי העיתונים בארץ להוציא עיתון לפי תקנות שעת חירום ולראשונה הופעלה צנזורה על העיתונות. נוכח הפרעות נוספת שהתרחשו בארץ 1936 –1939 נשלחה לארץ ועידה נוספת אשר מסקנותיה היו שיש להגביר את הפיקוח על העיתונות בארץ. עם פריצת מלחמת העולם השנייה, העיתונות הישראלית מצאה את עצמה משוללת זכות יסוד כגון דיווח על המלחמה ועל הזדהותה המוחלטת של האוכלוסייה הערבית עם גרמניה הנאצית, בניגוד לבריטים שכה ניסו להיטיב עימם. כוח נוסף שהיה לשלטון על העיתונות הוא הקצאת הנייר שתמיד היה חסר. השלטון, דרך רישיונות ייבוא, פיקח על הנייר שנמכר לעיתונים – דבר הפתח פתח לשוק שחור בנייר שבו העיתונות הישראלית הייתה קונה מהערבים במחיר מופקר. בכלל, התייחסות השלטון הבריטי לעיתונות הישראלית גרמה להופעתן של העיתונות המחתרת, בגלל הפיקוח הרב, ואז הוא לא יכול היה לפקח עליהם ולכן הוא פתח את האופציות. אחד האישים הבולטים באותה תקופה היה אוון טווידי, אשר מונה ב 1936 לקצין העיתונות הראשית מטעם השלטון. הוא היה יותר ליברלי והיו לו כל מיני רעיונות איך התפקיד שלו צריך להיעשות. אחת הדרכים הייתה כינוס מסיבת עיתונאים עם פקידי השלטון על בסיס קבוע, כדי להפשיר את האווירה בין העיתונות לשלטון, ולא רק כדי להזהיר את העיתונות מפני פרסום כתבות שליליות. טווידי נתן ללשכת העיתונות בת"א קצת יותר סמכויות ותרומתו העיקרית הייתה שינוי התפקיד של הצנזורה מטעם השלטון שעד אותה תקופה עסקה בתרגום העיתונים מאנגלית לעברית, לכזאת שמספקת מידע לעיתונאים., יותר שיתוף פעולה. השוואה בין התקופות: עותומאני מנדטורי ממוקמת בירושלים ממוקמת בת"א מספר התושבים קטן ומצומצם מספר התושבים / האוכלוסייה גדול העיתונות ענייה העיתונות עשירה השלטון התורכי לא כ"כ מפקח על העיתונים השלטון הבריטי מפקח הרבה יותר מהתורכי יחידה 2 – מאפייניה של תקשורת ההמונים בישראל מוסד התקשורת בישראל - מאפיינים כלליים / המתווכים עמ' 11 מוסד התקשורת בישראל בנוי מהרבה מאד גופים שמתחרים בניהם בתחרות כלכלית ומקצועית. יחד עם זאת ישנם מספר ארגוני גג וגופים שמייצגים מטרות ואינטרסים משותפות של התקשורת. הגופים המרכיבים את מפת התקשורת: 1) מועצת העיתונות זהו הגוף העיקרי בתקשורת בישראל. גוף זה נתפס כגוף עליון בתחום התקשורת בישראל, הוקם ב 1963 ומתפקד כגוף וולונטרי אשר חיבר את ה"אני מאמין" של העיתונות הכתובה בישראל. מועצת העיתונות קמה כגוף בעל מכוונת חברתית אשר בא להפגין עצמאות כדי למנוע פיקוח פוליטי. עם הקמתה הציבה לעצמה 7 מטרות: 1. שמירה על חופש העיתונות בישראל 2. שמירה על רמת העיתונות בישראל 3. לשקוד על כללי האתיקה שנקבעו ואושרו ע"י המועצה 4. לעקוב אחרי מגמות שיש בהם משום הגבלה על פרסום ידיעות בציבור 5. לבחון ולהגדיר שיטות שעל פיהן יוכשרו עיתונאים 6. לפרסם דוחות על עבודת המועצה, ומחקרים על התפתחות העיתונות 7. לטפל בבעיות שונות הקשורות בעיתונות ובדעת קהל למועצת העיתונות אין מעמד משפטי (פועלת כגוף וולונטרי), לכן היא קצת חסרת שיניים. במהלך השנים ניתן לראות מגמה שככל שההכרה הציבורית למועצה גדלה, כך קטן מספר אמצעי התקשורת שהיא מייצגת. התקשורת האלקטרונית (ערוץ 1) פועלת ע"פ חוק רשות השידור אשר מגדיר את הפעולה שלו – דבר שלא מעניין את מועצת העיתונות. דרך פעולת המועצה היא ב-2 אופנים: 1. קביעת עקרונות מנחים לעיתונות ולעיתונאים, תקנון האתיקה וההחלטות הד-הוק (עכשווית) בנושאים שונים. 2. הפעלת מנגנון ברור שבפניו מובעות תלונות כנגד העיתונות והעיתונאים. התקנון יוצר סייגים אתיים אך לא מתפעל כתקנון ענישה. הסנקציה היחידה שהמועצה יכולה להפעיל היא פרסום החלטתה. במועצת העיתונות קיימים 4 גופים מרכזיים: 1) האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל - 1943 מורכב מ- 3 אגודות עיתונאים שנמצאות בחיפה, ת"א וירושלים כאשר במקביל כל עיתונאי שייך לתא מסוים ששייך לתחום שלו. נציגי הארגון היו מייצגים את הקהילה העיתונאית בתהליך המו"מ על הסכמי השכר והעסקה מול בעלי העיתון. במהלך השנים חלה שחיקה מקצועית ומעמדית במעמד הארגון בגלל 2 סיבות עיקריות: • השינוי בדפוס העסקה. עד סוף שנות ה 70' העיתונאים היו מועסקים תחת הסכם קיבוצי, כמו מורים. משנות ה 80' חל שינוי, העיתונאים היו מועסקים תחת חוזה אישי. תהליך הפרטה. ברגע שיש חוזה העסקה אישי הכוח של האיגוד נעלם. • צמיחתם של העיתונות המקומית. האיגוד לא הסכים לקבל את העיתונאים שעבדו בעיתונות המקומית כחברים באיגוד. בתחילה היו מעט אך אח"כ הם היו הרבה ונוצר מצב שבו האיגוד לא מייצג את רוב העיתונאים בשוק. המקומונים היו הראשונים שעבדו ע"פ חוזה אישי. כשעיתון "חדשות" יצא לאור ב 1984, עמוס שנקן פיתה את העיתונאים הבולטים מעיתונים אחרים בסכומי כסף מאד גדולים, וכך עיתונים אחרים רצו לעבוד על בסיס חוזה אישי ובכך האיגוד איבד את כוחו. 2) איגוד העיתונים היומיים בישראל – 1942 חברים בו הבעלים והמנהלים של העיתונים היומיים בישראל. תפקידו היה לנהל את המ"ומ מול נשיא האיגוד ולייצג את האינטרס של העיתונים מול השלטון. 3) ועדת העורכים שורשיו של מוסד זה בוועדת התגובה של עורכי העיתונים העבריים בתקופת המנדט הבריטי. לאחר הקמת המדינה נתמסד הפורום הזה. שמו הוחלף לוועדת העורכים, והוא נועד לשמש כגוף הייצוג של העומדים בראש הפירמידה העיתונאית הכתובה. גם זה גוף וולונטרי והוא מכיל נציגים מצד התקשורת ונציגים מצד השלטון המשתפים פעולה יחד (דגם מגויס). כוחה של הועדה היה בכך שהיא נפגשת עם שרים וראשי ממשלות והם היו חושפים בפניה מידע סודי ובתמורה לכך הם לא היו מפרסמים אותו. 4) ארגון העורכים והעיתונאים של כתבי העת הארגון אמור לגבש נהלי עבודה וסיקור בתחומים השונים, לארגן ימי עיון ותוכניות העשרה לעיתונאים ועוד. 2. לשכת העיתונות הממשלתית גוף נוסף הקיים, אך לא שייך למועצה, לשכת העיתונות הממשלתית הכפופה למשרד רוה"מ ונמצאת מחוץ לקהילה העיתונאית והיא מעניקה שרותי עזר בעיקר לעיתונות הזרה, וגם באה במגע מול נציגי התקשורת הישראליים. מאפייני מוסד התקשורת / המתווכים עמ' 25 מכלול התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שפקדו את החברה בישראל בשלביה הראשונים, עיצבו גם את מוסד התקשורת בארץ. אפשר לזהות מספר תהליכים שעברו על מוסד התקשורת מקום המדינה ועד היום: 3. מבנה פלורליסטי והטרוגני מדומה בישראל יש מגוון ומבחר של תוכניות וערוצים שונים בתקשורת. בסופו של דבר ניתן לומר שהגיוון הוא מדומה בשני היבטים: מן ההיבט התוכני – התכנים דומים זה לזה, יש נטייה לקונפורמיות והימנעות מנושאים חריגים. גם מבחינת הבעלות – הגיוון והתחרות מדומים. מדובר על מספר מצומצם של תאגידים השולטים במפת התקשורת בישראל. (מכוונות רווח). 4. בעלות שונה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית – היווצרות תאגידים עד לשלהי שנות ה-80 היו הבדלים ברורים בין העיתונות הכתובה לעיתונות האלקטרונית: התקשורת הכתובה היא בעיקרה בידיים פרטיות ובאופן יחסי לתקשורת האלקטרונית היא פלורליסטית ומגוונת, והעיתונות האלקטרונית עד שנות ה-90 מונופוליסטית, ממלכתית ריכוזית והומוגנית. (מכוונות רווח). 3. חדירת הון זר למוסד התקשורת בישראל עד סוף שנות ה 80' העיתונות נמצאת בידי ידיים מקומיות, ישראליות. ב 88' מתרחש מפנה דרמטי שרוברט מקסוול רכש כרבע ממניות מעריב ומאוחר יותר הוא הגדיל את השליטה לכמעט 90% עד למותו המסתורי. שתי סיבות גרמו למשקיעים זרים להשקיע בישראל: 1. רמת החיים הגבוהה והפוטנציאל הכלכלי הגבוה. 2. היותה של ישראל מדינה שקולטת עליה כך שמספר תושביה הולך וגדל. שתי בעיות עיקריות עלולות להתעורר מחדירת הון זר: • התכנים עלולים להיות זרים לחברה הישראלית ולתרבותה – רווח על חשבון איכות ושירות לציבור הישראלי. • ייתכן והרווחיות משוק התקשורת הישראלי תושקע לא בארץ אלא בארץ המוצא של המשקיע. לנוכח הבעיות הנ"ל ואחרות, המחוקק הישראלי קבע שלמשקיע זר לא תוכל להיות שליטה במניות של יותר מ- 49% בשום ערוץ תקשורת ישראלי כלשהו. 4. יכולת תנועה והסתגלות העיתונות הכתובה השכילה להשתנות ולהסתגל לשינויים בחברה יותר מאשר העיתונות האלקטרונית. השינויים חלו בשלושה מישורים: • חברתי תרבותי – שהתרחש בעיקר בשל גלי העלייה. ככל שגדלה החברה הישראלית כך גדלה רב גווניותה, ובהתאם התפתחו תחומים עניין שונים. בעוד שהעיתונות פתחה מוספים שונים הבאים לענות על בעיות אלו, הטלוויזיה והרדיו לא התמודדו עימם. • המישור הטכנולוגי – בתחילת שנות ה- 80 עברה העיתונות תהליך של מחשוב, כך שעברה להדפסה מודרנית, כניסה לאינטרנט והעברת מידע לפלאפונים, בעוד שזו שיבחה את הדיווחים מהשטח, הטלוויזיה לא הכניסה שינויים ולכן נשארה מאחור בנושא הדיווחים. • הפוליטי חברתי – במקביל לירידת הכוח של המרכזים הפוליטיים, החלו להתפתח מרכזים מקומיים חזקים. העיתונות הבינה את המגמה והחלה להוציא מקומונים (דה - מאסיפיקציה). 5. שינויים מבניים וקליטת חידושים תוצר ישיר של מאפיין מספר 4. בעוד שהעיתונות האלקטרונית (רשות השידור) הייתה תמיד איטית ומיושנת, העיתונות הכתובה הייתה פתוחה לשינויים. השינוי המרכזי היה ההצטרפות של בעלי העיתונים הפרטיים לחברות הזכייניות בערוץ 2. ידיעות אחרונות ברשת ומעריב בטלעד. 6. צמיחתם של אמצעי תקשורת חלופיים כאשר אין מענה לצורכיהם של מגזרים שונים באוכלוסייה, מתפתחת אלטרנטיבה, כלומר, תקשורת מסוג אחר, האמורה לענות על אותם צרכים. החידושים הטכנולוגים והתוכניים הטביעו את חותמם על התפתחות אמצעי תקשורת חלופיים, שהחלו לצמוח ולשגשג בצד אמצעי התקשורת הוותיקים. מגזרים שונים של האוכלוסייה השיגו נגישות לערוצים החלופיים ובאמצעותם קיבלו והעבירו מסרים ללא תלות באמצעי התקשורת הגדולים. בין האמצעים הבולטים ביותר ניתן לציין את תחנות הרדיו הפיראטיות, תופעת הקלטות הלבנות, מכשיר הוידיאו, לווין, כבלים, מקומונים ועוד. פריחתם של אמצעי התקשורת החלופיים בישרו את תחילתו של עידן טכנולוגי חדש, עידן המתאפיין בשתי מגמות סותרות: מאסיפיקציה של אמצעי התקשורת ודה - מאסיפיקציה. כך למשל שידורי לווין חיברו את הצופים בארץ לעולם הגדול ותרמו להעצמת תהליך המאסיפיקציה. מצד שני, צמיחתם המהירה של אמצעי תקשורת חלופיים חיזקה את תהליך הביזור והקיטוע של ההמון, דה - מאסיפיקציה. הסיבות העיקריות לצמיחתם של אמצעי תקשורת חלופיים: • צרכים תקשורתיים לא מסופקים. • עליית כוחם של מגזרים שונים באוכלוסייה. • טכנולוגיה קלה ונגישה אשר אפשרה את ההתפתחות והשימוש באמצעי תקשורת חלופיים. 7. רמה נמוכה של תנועתיות מעבר בין אמצעי תקשורת היקפה המצומצם של המערכת התקשורתית בישראל הגביל במשך שנים רבות את הניעות הפנימית. תנאי ההעסקה שהיו מקובלים בעיתונות הכתובה היוו גורם השפעה מרכזי בהגבלת הניעות. מאחר ורוב העובדים העיתונאים הועסקו במשרות מלאות, תוך הבטחת קביעות, עם הבטחת זכויות סוציאליות וכלכליות, כל מעבר מעיתון אחד למשנהו או מעבר מעיתונות כתובה לאלקטרונית היה כרוך באובדן הזכויות הכלכליות והסוציאליות. רמה נמוכה של ניעות קיימת גם בשל תופעת הבעלות הצולבת. יש קושי לעבור מן התקשורת הכתובה לאלקטרונית ולהפך מאחר וקיימת סבירות כי אותו עיתונאי ייפגש עם אותו מעסיק. 8. גיוס אקראי של עובדים והעדר הכשרה מסודרת למרות הביקוש הגובר והלך לכוח אדם בממסד התקשורתי, נמנעו המוסדות להשכלה גבוהה, מפיתוח מסגרות אקדמאיות להכשרה מקצועית. הסיבה לכך כפולה: • הממסד התקשורתי, מצדו, לא הכיר בחיוניות ההכשרה האקדמאית המסודרת, ועל כן לא תבע אותה. • ואילו הממסד האקדמאי לא זיהה את המקצוע העיתונאי, כמחייב הכשרה אקדמאית מסודרת, ועל כן לא תרם להעמקת ההתמקצעות העיתונאית כבתחומים אחרים. 9. פנימיזציה של העיסוק התקשורתי במשך שנים רבות התאפיין מקצוע העיתונות בישראל כעיסוק גברי. בעשור הראשון להקמת המדינה היה מספרן של הנשים שעסקו בעיתונות זעום. תופעת הפמיניזציה החלה במחצית שנות ה-70' וקיבלה תאוצה רבה בשנות ה-80'. הסיבות לכך: א. ריבוי אמצעי תקשורת הביאו לדרישה של כוח אדם, והמו"לים נאלצו לגוון את מקורות הגיוס המסורתיים ולגייס גם נשים. ב. תנאי ההעסקה השתנו, אין רצון להעסיק עובדים קבועים ויש יותר העסקה על פי חוזה אישי או עבודה כפרילנסרים. תנאי ההעסקה החדשים הרתיעו גברים רבים מלהיכנס לעיסוק העיתונאי, ועל הביקוש לכוח אדם ענו דווקא הנשים, שאף מצאו בתנאים אלו יתרונות יחסיים. ג. שחיקה מתמדת בשכר העיתונאים שהרתיעה גברים ובעלי משפחות. ובמקביל שחיקה ביוקרת העיתונאים ובעקבות שני אלה פינוי הבמה התקשורתית עבור נשים, אשר עבורן לעומת זאת, נתפס השכר – שיוקרה מקצועית מתלווית אליו – כהולם לגבי הכנסה שנייה במשפחה. ד. חדירת פורמטים וסגנונות כתיבה חדשים לעיתונות יצרה תנאי עבודה נוחים לנשים, משום שאפשרה שעות עבודה גמישות, יחסית. בשונה ממלאכת הדיווח, המחייבת השקעת זמן רב בעבודת שטח, הרי מחשוב מערכות התקשורת והסדר אפשר לנשים לבצע את עבודת הכתיבה גם בביתן. ה. בשנות ה-70 וה-80 גדל מספרן של הנשים שהועסקו בתפקידים גבריים כגון מחשבים, מחקר, ניהול והוראה. ו. פמיניזציה כתופעה כלל עולמית. ההשלכות של תהליך הפמיניזציה: א. שחיקה בשכר. ב. ירידה ביוקרת העיתונאים והמקצוע. 10. ירידה במעמד העיסוק העיתונאי כיום קיימת הערכה גבוהה יותר לעיתונאים מצד הציבור ובמקביל חלה שחיקה ציבורית במעמד העיתונות. 11. התפתחות תוך כדי מאבק על הישרדות התעשייה של תקשורת ההמונים ובעיקר העיתונות הכתובה, מושפעת ממצבי מתח ביטחוני ומתהפוכות כלכליות במשק. במצבים כאלה חלה ירידה משמעותית בנפח הפרסומות, המהוות את מקור ההכנסה העיקרי של העיתונות. וכך, בצד מגמות של התפתחות, התרחבות וגיוון שירותים, מצאו עצמם אמצעי התקשורת לא פעם, במצבי מצוקה קיומיים. במצבים כאלה נאלצה העיתונות להנהיג קיצוצים גדולים בהוצאות, כולל: פיטוריי עובדים, צמצום שכר, ביטול הטבות, צמצום מספר עמודים ועוד. בנוסף ובמקביל לזאת, נאלצו אמצעי השידור להיאבק במשך השנים על שמירת קיומם המקצועי שלהם נוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של גורמים פוליטיים לפגוע בעצמאותם המקצועית. עמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית – דן כספי האתוס הדמוקרטי והצורך הלאומי בחירות לכנסת ה 14 שנערכו ב 1996 גבר הליכוד על המערך בהפרש קולות זעום. אמצעי התקשורת צדקו, הבחירות אישרו מחדש את מחויבותה של החברה הישראלית לעקרונות הבסיסים של הדמוקרטיה (הרוב קובע). אין כמו מסע בחירות כדי להבליט את המרכזיות של אמצעי התקשורת ואכן, 2 המפלגות ניסו לגייס את התקשורת לצידן. לאחר הבחירות, 2 הצדדים הרבו להביע את כעסם על התקשורת. הליכוד טען שהתקשורת נתנה מצג שווא שפרס יהיה ראש הממשלה וכך טען גם המערך. הביקורת הפוליטית המותחת באמצעי התקשורת הפכה להיות חלק משגרת היחסים בין הפוליטיקה לתקשורת, יחסים שמועצמים בזמן מערכת בחירות. כל אליטה זקוקה למנגנון כדי להנחיל את ערכיה בציבור. הדבר בולט במיוחד במדינה ללא מסורת דמוקרטית. בנסיבות אלו האליטה התקשורתית עשויה להתגלות כבת ברית נאמנה של האליטה הפוליטית ואמצעי התקשורת משמשים כאותו מנגנון לשם הטמעת הערכים של האליטה בציבור. מוסד תקשורת עצמאי שמתאפיין ביחסים פתוחים עם הממשל יכול להיות מעין בטחון למחויבותה של האליטה הפוליטית לאתוס הדמוקרטי וכך הפכו אמצעי התקשורת למאפיין של הדמוקרטיה בישראל ואחד מסמליה הבולטים. הצבה זו של התקשורת כסמל,העמיקה את תלות הפוליטיקאים בתקשורת מצד אחד אך גם הגדירה את זכויותיהם לצד חובותיהם של אמצעי התקשורת בחברה. ישנם שלושה דימויים עיקריים: 1. אמצעי התקשורת כמתווך בכל משטר דמוקרטי אמצעי התקשורת ניצבים כמתווכים בין השלטון הנבחר ובין הציבור הנשלט הן מבחינת המיקום הפיזי (בצומת דרכים) והן מבחינת התנהגותם כמעבירי מסרים. ניתן להתייחס לאמצעי התקשורת כמתווך הן בגלל מיקומם הפיזי והן בשל תפקידם: כלי המעביר מסרים, מידע, דרישות תביעות, הסמכות ותמיכות בין חלקים ומגזרים בחברה . קיומם של המתווכים חיוני למימוש עקרונות הדמוקרטיה – להידברות מתמדת בין הנציגים למיוצגים, למעקב הציבור אחרי השלטון ופיקוח עליו, להבטחת היענותם לדרישות הציבור ולגיוס תמיכה ציבורית סביב מדיניות מראש או בדיעבד. ניתן להבחין בין שני סוגי תיווך: תיווך אנכי – אמצעי התקשורת מעבירים מסרים מלמעלה למטה ובחזרה – מהשלטון לציבור ולהיפך. (במידה וניתנת האפשרות). תיווך אופקי – אמצעי התקשורת מעבירים מסרים בין חלקים שונים בתוך האוכלוסייה. בתוך אליטה וגם בין האליטות השונות לבין עצמן. עוצמתו של המתווך נגזרת מכמה סיבות: 1. לקוחות התיווך מקרינים על עוצמת המתווך, ככל שמעמדם גבוה יותר כך גם עוצמתו של המתווך גדל. 2. ככל שכמות המתווכים קטנה יותר, עוצמתו של המתווך גדולה יותר. 3. תיווך אנכי מוביל לכוח רב יותר מאשר תיווך אופקי כי הצורך בתקשורת כמעבורת המסר מהשלטון לאזרחים גדול יותר. 4. ככל שהמתווך יותר ניטרלי כך כוחו עולה, מתווך אובייקטיבי כוחו יורד. 5. כוח המתווך נובע לא רק מתוך המידע שהוא יודע ומפרסם אלא גם מהמידע שהוא יודע ולא מפרסם ולכן מתווך טוב הוא מתווך שיודע מתי לא לפרסם מידע. למרות שהדימוי של אמצעי התקשורת כמתווך מתברר כיעיל, צריך לסייג אותו מכיוון שבסופו של דבר אמצעי התקשורת מתפרנסים מקונפליקטים וגם מרבים להבליטם בעוד שכמתווכים הם אמורים להרגיע וליישב סכסוכים ולכן התקשורת במקרים רבים יוצרת קונפליקטים כדי שאח"כ בציבור היא "תיתפס" כזו שפתרה אותם. תמיד תהיה ביקורת כנד אמצעי התקשורת מפני שמעצם תפקידם הם מושכים אליהם אש. 2. אמצעי התקשורת כזירת עימותים נשאלת השאלה האם התקשורת היא הגלגול המודרני של עיקר השוק או שמא היא זירת קרבות שבה מתרחשים קרבות על רכישת העוצמה הפוליטית. בהקשר זה עולה ההבחנה הליברלית לבין הרדיקלית (קיצונית) של הדמוקרטיה. התפיסה הליברלית מגדירה את אמצעי התקשורת כחלק מהמרחב הציבורי,אותו מקום ששם מתנהלים דיונים פתוחים ובאמצעותם האזרחים מקיימים פיקוח פורמלי ובלתי פורמלי על הרשויות. לעומתה התפיסה הרדיקלית טוענת שהמרחב הציבורי מאוכלס ע"י אליטות וקבוצות אינטרס שרבות בניהם והקבוצות החזקות משתלטות על אותו מרחב ומשליטות את האינטרסים שלהם על אותה חברה. התקשורת היא במה להעלאת סוגיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות לסדר היום הציבורי. התקשורת היא מקום בו מתנהלים דיונים חופשיים על סוגיות חברתיות. התקשורת כזירה מארחת עימותים שונים. כזירת התגוששות, אמצעי התקשורת אמורים לארח עימותים מסוגים שונים ועיקר העימות הוא על חלוקת המשאבים בחברה וסגנון הדיווח והסיקור הם שקובעים לא אחת את מעמדם של אמצעי התקשורת ותרומתם לתהליך הפוליטי. בד"כ נוטים לייחס לאמצעי התקשורת את היוזמה לחשיפה ולא במקרה, מכיוון שפרסום ברבים הוא החמצן של התקשורת ולפי שיקולי בחירת החומר החדשותי ברור כי לניגודים, ובעיקר ניגודים פוליטיים, יש ערך חדשותי גבוה יותר מהמצב ההפוך של נגיעה. חשיפת העימות מתגלה כרב תכליתית מכיוון שהיא מקדמת את האינטרסים של החושף ומחלישה את עמדת הוויכוח של יריבו. לאמצעי התקשורת יש 3 תפקידים עיקריים בזירת העימותים: א. מתסיס – ליבוי והעצמת עימותים פוליטיים. במקרה זה, אמצעי התקשורת או מפעיליהם נוקטים יוזמה פעילה. ליבוי העימות נעשה ע"י הקצנת העמדה הנגדית למרואיין וזאת כדי להוציא ממנו תגובה חזקה. (תוכניות מסוג משעל חם, פופוליטיקה וכו' נחשבות כתוכניות שבהם התקשורת מתפקדת כגורם מתסיס.) ב. מנחה – אירוח עימותים פוליטיים. במקרים כאלה מסתפקים אמצעי התקשורת בנקיטת עמדה שתואמת למעמד של מתווך ניטרלי או סביל. התקשורת מגיבה לאירועים המתרחשים אך אינה יוזמת אותם. (חדשות). ג. בורר – התקשורת מנסה להרגיע ולתווך בין הצדדים השונים וכך לאורך השנים ניתן היה לראות שהקריאה לממשלת אחדות הייתה בעיקר ע"י אנשי התקשורת. 3. כלב השמירה של הדמוקרטיה התקשורת היא גוף מבקר, חוקר, חושף ושואלך שאלות. שומר על עיקרון דמוקרטי חשוב של ממשל מוגבל. שמירה על הפרט וזכויותיו ומאפשר ביטוי של דעות המיעוטים בחברה. מאמר 4 – רשעות השידור: תקשורת וקלטות בחברה החרדית / קימי קפלן ומנחם בלונדהיים המאמר מעמיק את הדיון באחד המאפיינים: צמיחתם של אמצעי תקשורת חלופיים. בשנים האחרונות התפתח בחברה החרדית דו שיח חרדי שבמרכזו עומדת מערכת מסועפת של דרשות ושידורים פומביים. במרכזה של מערכת זו נישאים מידי שבוע עשרות דרשות, שיעורים ושיחות מוסר בתלמיד ובהלכה. קהל היעד בתקשורת זו מקיף מרקם עשיר של קבוצות בחברה החרדית, גברים, נשים, אשכנזים, ספרדים, חוזרים בתשובה וחילונים שבודקים את עצמם. בשנים האחרונות נראה שהחברה החרדית מגייסת אמצעי תקשורת מתקדמים וזאת כדי להשיג יעילות בהפצת המסר. הז'אנר הפופולארי הינו הדרשה הציבורית - זהו מופע ציבורי שבמרכזו עומד מתקשר שמציע לקהל התייחסות לרעיונות, מושגים וטקסטים דתיים מתוך הקשר לתנאי הזמן והמקום. נושא מעניין נוסף הינו התייחסות לתקשורת בכלל ולתקשורת הישראלית בפרט, התייחסות שיש בה להעיד על ההכרה בחשיבותה המרכזית של התקשורת בחברה העולמית והישראלית. במאמר קיימת הבחנה בנושא הדרשות בין הדרשנים הצעירים לדרשנים הותיקים (הבולט הינו שבתאי יודלביץ) כאשר הותיקים רואים בתקשורת החילונית תופעה חשובה שאין להקל בה, אך היא אינה מהווה סכנה ממשית. בעוד שהדרשנים הצעירים (הבולט הינו אמנון יצחק) עוינים לתקשורת הישראלית החילונית ורואים בה סכנה קיומית לחברה החרדית, מבחינתם היא מציגה את העולם החרדי בחוסר איזון מבחינת דעותיו הפוליטיות, מנהגיו ועמדותיו הדתיות. הם רואים בתקשורת החילונית ובצריכה שלה דבר שלילי מייסודו – בזבוז זמן. דרשן נוסף – המקטרג – שבא בטענות אל התקשורת הוא עמנואל תהילה שנוהג לספר על צלם עיתונות שנקלע לתאונת דרכים ובמקום לעזור לנפגעים הוא עסוק בלצלם תמונות, דבר המציג את כיעורה של התקשורת. עפ"י תהילה, התקשורת אחראית על ירידת המוסר בקרב החברה ובעיקר בקרב הנוער. מעבר לגינוי המוסרי בהערכת עבודתם של העיתונאים והעיתונות, תהילה מרבה לבקר את אמינותם הנמוכה של אמצעי התקשורת שבאה לידי ביטוי במעמדו הנמוך של העיסוק העיתונאי. תהילה מביא דוגמה ליחס הציני והמרושע כלפי היהדות הדתית והחברה החרדית. עצם ההתייחסות של התקשורת לחברה החרדית מהווה פתח לביקורת נוספת על התקשורת שעיקרה נעוץ בעובדה שאנשי התקשורת מרשים לעצמם לעסוק בתופעות חברתיות דתיות שהם אינם מבינים כלל והדבר בא לידי ביטוי בדיווחים שטחיים בתוספת פרשנות מוטעת. פסילת התקשורת עפ"י דברי הדרשנים הצעירים היא קטגורית ותוקפנית. אמנון יצחק טוען שעצם החשיפה שהתקשורת מציעה לנעשה בעולם שלילית מייסודה. היא מסיתה את תשומת הלב מהעיקר (לימוד תורה). באמצעות אמצעי התקשורת האנשים יודעים הכול על העולם אך על עצמם הם אינם יודעים דבר. רוב הדרשנים שעומדים ומדברים, מכירים בכך שזה לא מעשי לדרוש משומעיהם להפסיק ולצרוך את אמצעי התקשורת. החדשות מבחינתם זה סוג של טומאה ופרשני החדשות הם אבי אבות הטומאה מכיוון שלטענתם את ענייני היום יש לפרש במושגים של השגחה עליונה ומתוך תפיסה הרואה בהתרחשות האירועים בעולם מעשה ידי האל. לסיכום, ניתן לראות שהדרשנים הותיקים פונים לאוכלוסייה המבוגרת יותר. הקהל שלהם הומוגני והם מנסים להשתמש באמצעי התקשורת לצרכיהם. הטלוויזיה לקחה את מקום העיר והכפר, העמידה את כולם במקום אחד ויצרה תרבות אחידה. הדרשנים, בכדי לא להישאר מאחור, חייבים לאמץ את אותם כלים טכנולוגיים. הדרשנים הצעירים שמייצגים או פונים לחברה הטרוגנית יותר שנושקת לחברה החילונית, מודעים יותר לסכנות שבהשפעת התקשורת ולכן הם פוסלים אותה באשר היא. יחידה 3 – העיתונות הכתובה העיתונות הכתובה – תהליכים ושינויים / המתווכים עמ' 40-83 ארבעת האשכולות של מפת התקשורת: 1. עיתונות יומית: קיימים 4 עיתונים יומיים בבעלות פרטית: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "חדשות". +2 עיתונים כלכליים: "גלובס", "מבט". 2. עיתונות לועזית בבעלות מפלגתית: הצופה, גרוסלם פוסט. 3. שבועונים, ירחונים, כתבי עת: לאישה, אוטו, את. 4. מקומונים. כל אשכול התפתח באופן עצמאי ללא כל תלות באשכול אחר אם כי תמיד היו מאבקים. מאז קום המדינה ניתן לראות מספר תהליכים שעברו על העיתונות הכתובה בישראל: 1. דעיכת העיתונות המפלגתית מאפיין מרכזי של עיתונים אלה הוא שהם היו נתונים לשליטתו המלאה של הממסד / המפלגה. היו מממנים את העורך הראשי. הם היו קובעים את אופי התייחסות העיתון לנושאים שונים שבד"כ היו לדעת המפלגה. 1. עיתון "דבר" נוסד ב 1925. זהו היה עיתונה של הסתדרות העובדים הכללית וזוהה עם מפלגת העבודה. בשנות ה 60' התחיל תהליך של דעיכה של העיתונות וכך גם של "דבר". "דבר" נקלע לקשיים כלכליים וגם הקשיים הכלכליים של החברות הכלכליות של ההסתדרות לא תרמו. גם בשיאו הייתה תפוצתו של "דבר" מחצית מתפוצתו של עיתון "הארץ" שהיה קטן ביותר מבין העיתונים היומיים הגדולים. 2. העיתון השני, "על המשמר" נוסד ב 1943. היה זה עיתון של מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"מ. עד ראשית שנות ה 90' חברי הקיבוצים חויבו לחתום על מנוי לעיתון. בשנות ה 90' ניתן להם לבחור ורובם בחרו לעזוב אותו. 3. העיתון השלישי, "הצופה" נוסד ב 1983. היה ביטאון של מפלגת מפד"ל. כשמפד"ל ירדה בכוחה כך ירד בכוחו גם העיתון. 4. עיתון נוסף, "המודיע" העיתון הראשי של אגודת ישראל, נוסד ב 1949. בתחילה הייתה לחרדים מפלגה שנקראה אגודת ישראל. 5. דגל התורה, מפלגה שהוקמה ב 1982 הקימה את העיתון הנוסף "יתד נאמן" שהוקם ב 1982. העיתונים החרדים מפעילים צנזורה וסלקציה מאד קפדניים. נושאים רבים כגון פלילים, מין, בידור, נשים – לא נכנסים לתוך העיתון. העיתונות החרדית מאופיינת בכך שהיא מדווחת על החיים כמו שהם היו רוצים שיהיו, לעיתים מתוך התעלמות מוחלטת ממנה שמתרחש בפועל. העיתונים משמשים כלי ביטוי לרבנים. העיקרון המנחה את העיתונות החרדית הוא זכות הציבור שלא לדעת. 2. צמיחתה של העיתונות הלועזית ודעיכתה (וצמיחתה מחדש) העיתונות הלועזית פרחה במיוחד בשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה משום שהיא היוותה מענה לצרכים של מאות אלפי עולים, בעיקר יוצאי אירופה שלא שלטו בעברית. העיתונות הלועזית הייתה בתחילת דרכה בבעלות מפלגתית, בניסיון להרחיב את תומכי המפלגה. לעיתונות הלועזית שני תפקידים עיקריים: חיברות – העולים נזקקו לעיתונות לועזית לא רק כמקור מידע על המתרחש בארץ ובעולם אלא גם כמכשיר חיברות בעל חשיבות עליונה להכרת החברה הישראלית ומוסדותיה. העיתונות הלועזית מילאה תפקיד חשוב של תיווך ביון העולים לבין החברה הקולטת, על כל שלוחותיה. היבדלות – שמירה על הייחודיות התרבותית, כולל שפה, במטרה לשמור על הזהות והאישות של העולה שוודאי סובל מקשיי קליטה ומהלם תרבות. בשנות ה-70 הצטמצמו גלי העלייה ואיתם גם העיתונות הלועזית. לדעיכתה של העיתונות הלועזית 3 סיבות עיקריות: • בני הדור השני נולדו בארץ ואינם זקוקים לעיתונות בשפות לועזיות. • בני הדור הראשון השתחררו בהדרגה, זנחו את שפתם והעדיפו את שפת המקום. • עיתונות באנגלית מעמד מיוחד בקרב העיתונים הלועזיים שמור ליומון "ג'רוזלם פוסט". האמינות הייתה אחד הדגלים שבהם נופף העיתון מראשיתו, והוא אינו הוקם, כמו העיתונות הלועזית האחרת, לשירות העולים החדשים. ויחד עם זאת, לעיתונות זו יש תפקיד כפול : עיתון לעולים החדשים דוברי האנגלית מצד אחד, ובמקביל כלי הסברה כמעט רשמי של ממשלת ישראל. כמו כן, משמש היומון מקור מידע על המתרחש בישראל לקהילה הדיפלומטית בארץ ובחו"ל, למכוני מחקר וליהדות העולם. 3. התבססותה של העיתונות הפרטית בישראל התבססותה של העיתונות הפרטית קשורה לדעיכתה של העיתונות האידיאולוגית – מפלגתית שלא השכילה לענות על צורכי האזרחים. בסוף שנות ה 80' ישנם ארבעה עיתונים: "הארץ": העיתון הוותיק ביותר ובעל המעמד היוקרתי ביותר. בתחילה 1918 הוצא ע"י הבריטים ולאחר מכן 1922 היה בבעלות ציונית. המו"ל הוא שוקן והעורך הוא חנוך מרמרי. הדימוי האליטיסטי של העיתון נרכש בזכות הסטנדרטים העיתונאים הגבוהים שלו, לשון גבוהה, עריכה סולידית, מידע מהימן ומאמרי פרשנות מעמיקים. העיתון נהנה מתפוצה רחבה בקרב הפקידות הגבוהה, אינטלקטואלים ואנשי עסקים. ככל שעולים ההכנסה, ההשכלה, והגיל, כך שיעור קוראי העיתון עולה. עיתון זה הוא כלי תיווך לא רק בין הציבור לשלטון, אלא גם ובעיקר בין האליטות השונות, הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות (תיווך אופקי). "ידיעות אחרונות" + "מעריב": ידיעות אחרונות היום, הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה. הוא נוסד ב-1939 ע"י יהודה מוזס, בתחילה כעיתון ערב. ב-1948 בעקבות סכסוך במערכת העורך, עזריאל קרליבך, עזב את העיתון והקים יחד עם אנשים רבים איתם לקח איתו את עיתון מעריב. הרקע לפרישה היה מאבק בין 2 תפיסות הקיימות בעיתונות, 2 אוריינטציות: 1. התפיסה הכלכלית – ע"פ תפיסה זו עיתון טוב הוא עיתון שמרוויח. 2. תפיסת השרות – תפיסה אשר הנחתה את קרליבך לפיו עיתון טוב הוא עיתון שממלא את תפקידיו התקשורתיים. דורשי ידיעות שאפו להקים עיתון שהבעלות עליו תהיה בידי העובדים. הם היו צריכים כסף, הם צרפו משקיעים, נתנו להם חצי מבעלות העיתון ועשו הפרדה מוחלטת בין מערכת העיתון להנהלה. חלוקה זו הייתה עד שנות ה 80' ואז רוברט מקסוול רכש את העיתון. בתחילת דרכו, מעריב הקפיד לפרסם מידע אמין ואחראי לקוראיו. הכותרת שלו הייתה מעריב ומתחת היה רשום "העיתון הנפוץ ביותר בישראל" (עד 76' זה היה נכון). הפרופיל ההשכלתי של קוראיו תמיד היה נחשב גבוה מזה של קוראי ידיעות. המהפך בא בצמוד למהפך הפוליטי ולמרות שידיעות זוהה תמיד עם מצביעי הליכוד דווקא מעריב היה עיתון לאומני יותר ונוקשה יותר מבחינת העמדות אשר לא תאמו את עמדת המערכת. ידיעות נחשב עיתון פלורליסטי (ריבוי דעות) יותר ממעריב. בשנות ה 70' ידיעות גרס עלייה מסחררת ומיריב ירד בעקבות התעצמותה של הטלוויזיה הכללית בישראל. העיתונים התקשו להתחרות במיידיות של הטלוויזיה ולכן נאלצו לשנות את פניהם כדי להתמודד עם המציאות החדשה. הידיעות קוצרו ותומצתו, השטח שיועד לתמונות גדל, הכותרות גדלו ונכנסו לשימוש גרפים וטבלאות. כלומר, מאפייני העיתונות הצהובה. מסוף שנות ה 70' העיתון התחיל לשלב מסופים. מעריב תמיד היה הראשון בחידושים אבל ידיעות עשה זאת הרבה יותר טוב. בשנת 1991, פרש מידיעות דב יודקוסבקי, אחד מאנשי המפתח של העיתונות הכתובה בישראל, ועבר למעריב. בעקבות כך, הוא מרענן את מעריב ובכך הופך מעריב בהדרגה, דומה יותר ויותר לידיעות. כיום ידיעות נחשב למונופול וזאת משום שהוא נחשב לעיתון קליל "וצהוב" יותר. "חדשות": הוקם ב-1984 בבעלות עמוס שוקן. הקמת העיתון הייתה כחלק ממלחמה שניסה לנהל נגד ידיעות. חדשות ניסה לחקות את המתכון להצלחה של ידיעות אחרונות. הוא תוכנן ועוצב מראש כעיתון צהוב מובהק בדמותם של העיתונים העממים של העולם המערבי. תפיסת עורכי העיתון הייתה – ההגשה היא הקובעת. הפורמט קטן ונוח להחזקה, הטקסט היה מודפס ב-6 טורים צרים ונוחים לקריאה מהירה. העמוד הראשון היה מורכב מכותרות ענק ומתמונות, מינימום של טקסט. העמוד האחרון היה מיועד למדור הספורט. גם בעמודים הפנימיים היו כותרות צעקניות תוך מתן העדפה ברורה לנושאי מין, פלילים וסיפורים אנושיים. החשיבה הייתה שיווקית, שימוש בחומר ויזואלי וצבעוני רב. ניכרת הקפדה על שפה נמוכה. כתבים בולטים התחילו את דרכם ב"חדשות" – בוקי נאה, סילבן שלום (כתב ספורט), אמנון לוי. העיתון נתפס כחתרני ומחתרתי בתחילת דרכו. מכיוון שהעיתון לא היה כפוף לאגודת העיתונים גם לא חלה עליו צנזורה או ביקורת. קהל קוראיו היה בעיקר סטודנטים ואנשי בוהמה. העיתון נסגר ב-94'. ההשלכות של העיתון: • עד להופעתו של העיתון, מעריב וידיעות מופיעים בצהריים, חדשות הופץ בבוקר. לכן, ידיעות ומעריב, בהחלטה אסטרטגית משותפת, החלו להופיע בבוקר. • חדשות הכניס לשוק העיתונות נורמות של עיתונות פופולארית אמיתית וידיעות ומעריב נאלצו לשנות את האופי שלהם, צורתם וסגנון כתיבתם, כי פחדו מהתחרות. • בטווח הקצר, חדשות שיפר את יכולת התחרות הכלכלית של משפחת שוקן. היה לו לוח מודעות מאד חזק, כשנסגר צורף ל"לוח העיר" – הלוח הכי חזק בגוש דן. • התחום המהותי והחשוב ביותר שהוא הכניס היה בסיס העסקה של העיתונאים מחוזה קיבוצי לחוזה אישי. חדשות שילם הרבה כסף כדי שיעבדו אצלו, מה שגרם לידיעות ומעריב לשלם הרבה כסף כדי שלא יעזבו אותם. זו גם הייתה הסיבה שבגינה לא התקבל למועצת העיתונות. חשיפת סיפור קו 300. הסיפור הכי גדול של העיתון. בראייה היסטורית ניתן לומר שחדשות היה זה "ששכב על הגדר" בשביל ידיעות ומעריב וכשהקוראים הפנימו את הסגנון שלו – הוא נסגר. 4. צמיחתה של העיתונות המקומית פריחתה של העיתונות המקומית החלה בסוף שנות ה 70' והיא שיקפה תהליך כלל עולמי של דה מאסיפיקציה (קיטוע, בידול). התאגיד הראשון שחדר לעיתונות המקומית היה שוקן (הוא גם הראשון שחדר לאינטרנט). ב 78' הקים בירושלים את "קול העיר" וב 79' את "העיר" בתל אביב. בתחילת שנות ה 90' מנתה הרשת 14 עיתונים ברחבי הארץ. יוזמתו של שוקן השפיע מאד על ידיעות ומעריב שהקימו גם הם עיתונים מקומיים שהצליחו. המקומון הראשון נפתח באילת (בשל הצרכים הספציפיים המיוחדים לה, ובשל הניתוק היחסי שלה), במקביל כל עיר קיבלה אופי והיה צורך בעיתון מקומי שיענה על הצרכים המקומיים. שיקול כלכלי היה אלמנט נוסף שהזניק את העיתונות המקומית, הפרסום במקומונים היה קטן וזול יותר וכן פנה לקהל יעד ספציפי יותר. ידיעות הקים את "ידיעות תקשורת", בת"א את מוסף תל אביב. מעריב הקים את רשת "כאן" שפשטה רגל אחרי מספר שנים וכיום למעריב גם יש מקומון בתל אביב – זמן תל אביב. העיר היה המקומון היחידי שעד לפני שנה נמכר באופן עצמאי. המקומונים של ידיעות ומעריב נמצאים בתוך העיתונים של יום שישי. בעלי העיתונים נכנסו גם לתחנות הכבלים המקומיים וזה סימן את תחילת תהליך הפיכתם לברוני תקשורת. המקומונים השפיעו רבות על שחיקתה של השפה העברית בעקבות סגנון של "העיתונות החדשה" – המקומית. מקומון מגזרי – הכוונה למקומון המופץ באזורים גיאוגרפיים מגוונים ומיועד לקהלים מסוימים, לדוגמא, מקומון בשם "היום השישי" מופץ באזורים גיאוגרפיים רבים שבהם יש ריכוז של אוכלוסייה דתית וחרדית כמו בני-ברק, טבריה, צפת ועוד. 5. העיתונות הכתובה גיוון והתמחות מתקשר באופן חזק לדה – מאסיפיקציה. צמיחת המקומונים, יחד עם התרחבות השידורים ברדיו ובטלוויזיה, גרמו לעיתונים לעבור ולהתמחות לפי נושאים או מגזרי קוראים. קהל הקוראים הפך להיות מפולח, העיתונים הפכו לקטנים וממוקדים יותר. התחום הראשון – מגזינים וכתבי עת. בישראל קיים מספר רב של כתבי עת, תפוצתם בד"כ נמוכה ובד"כ פרסומים מקצועיים אשר לא מחזיקים הרבה זמן. עיתונים אלה יוצאים בעיקר בזמני שגשוג כלכלי כי אז יש יותר כסף וזה מה שמחזיק את העיתון, כשאין כסף הם נסגרים. הבולט היה "העולם הזה" שהוקם ב 1937 שהעורך הראשי אורי אבנר. במשך שנים נתפס כעיתון שנלחם בממסד, חשף שחיתויות, היה בו את מדור הרכילות הראשון בישראל. בין השבועונים הנפוץ ביותר היה "לאישה" שהוקם ב 1954 ששייך לידיעות. למעריב יש את "את" שיוצא פעם בחודש ולידיעות יש "עולם האישה" המתחרה ב"את" ויוצא גם פעם בחודש. התחום השני – עיתונות הספורט. התחום שבו התחרות בין העיתונים הוא הקשה ביותר. בעבר היו מספר עיתונים מצומצם שעסק בתחום הספורט, הם לא החזיקו מעמד לאורך השנים מכיוון שהופעתו של חדשות והתעסקותו המרובה בתחום הספורט, גרמה לעיתונים האחרים להגדיל את הנפח שלהם בתחום הספורט. התחום השלישי – עיתונות כלכלית. במשך שנים ניסו יזמים שונים להוציא עיתונים שעניינם יהיה כלכלי בלבד. יש את "גלובס" שהוקם ב 1983. לפניו היה עיתון "מבט", אחריו היה "טלגרף" אך הם לא שרדו. "גלובס" קיים מאחר והוא נותן מענה שידיעות ומעריב עדיין לא נותנים – הוא מופץ בערב למנויים. מאמר 5 – עיתונות חרדית בישראל / מנחם מיכלסון המאמר עוסק בעיתונות החרדית בשנות ה- 80. הוא דן בשבועונים וביומונים הדתיים, במה שקיים בהם ובמה שנעדר מהם. מכיוון שהעיתונים הרגילים (מעריב, ידיעות..) שינו פניהם והפכו צהובים יותר, סירבו החרדים להכניסם לביתם. בניגוד לעיתונות החילונית שממלאת שני זכויות בסיסיות: זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי, העיתונות החרדית מאמינה בהפך: יש ועדה רוחנית אשר מצנזרת את התכנים והטענה העיקרית היא שזכות הציבור היא – לא לדעת. הסיבות הפוליטיות לצמיחת העיתונות החרדית: פרישת / פיתוח מחלוקת בין הרב שך לבין הרבי מלובביץ גרמה לעיתון "המודיע" להתעלם מהרב שך, הוא הבין שיש צורך בעיתון אשר יתמוך בו ובכך יחזק את מעמדו בקרב תומכיו ולכן פתח את העיתון "יתד נאמן". מאפיינים בעיתונות החרדית: בעיתונות החרדית לא נכתב על נושאים בהם אין אפשרות לשנות את המציאות (אונס – כבר קרה לא ניתן לעזור). בעיתונות החרדית לא מדברים על תרבות חילונית אלה אם כן זה לגנותה. כגון ספורט (משחקים שנערכים בשבת), פופ וכו'. בעיתונות החרדית הייתה חלוקה למדור אשר פונים לציבור הדתי בלבד, לדוגמא: מדור תיירות- מתי לפקוד קברי צדיקים. מדור שאלות ותשובות לענייני הלכה. מידע העלול להזיק למוסר הציבורי – לא מפורסם. בעיתונות החרדית יש לשים לב שיש לקשור כל עיתון לזרם החרדי אותו הוא מייצג: שבועונים: עורכים: מו"ל: יום השישי נחשוני וקצובר כיום שוקן ערב השבת צבי רוזן לאחר מכן, גליס גרוסלם פוסט המחנה החרדי הרב אייכלר ביטאון של חסידות בלז יומונים: זרם חרדי: יתד נאמן ש"ס, דגל התורה. המודיע אגודת ישראל. הצופה מפד"ל "היום השישי" זהו השבועון המקצועי ביותר (מקומון מגזרי), הן מבחינת העצוב והן מבחינת דרך טיפולו בנושאים שונים. למרות ייחודו של העיתון, הכללים של העיתון חלים גם עליו, כלומר, אין תמונות של נשים/פלילים/ספורט וכו'. שני עורכי העיתון הם בוגרי צבא שאימצו את הקונספט של העיתונות החילונית. העיתון מופץ בימי ה' בכוונה תחילה ובעשותו כך הוא מדגיש שהכוונה היא אינה להגיש חומר לשבת, אלא ליום שישי דווקא, ומי שירצה לקרוא אותו בשבת, עושה זאת על אחריותו האישית בלבד. בתחילה העיתון הופץ בחינם, עד שהלח לצבור תאוצה וכיום הוא נמכר בעבור 5₪. העיתון מחזיק רשת של 60 כתבים עצמאיים – פרילאנסים, שהם אינם אנשי מקצוע, אך הם מכירים היטב את האוכלוסייה החרדית על גווניה ורגשותיה (נציגים מחצרות האדמו"רים ובישיבות הליטאיות) . העיתון כתוב בסגנון חדיש וקליל, אין בו כתבות מוסר ואין בו מאמרים מחכימים על פרשת השבוע, אבל יש בו סקופים על מה שנעשה בחצרות האדמו"רים ובישיבות הליטאיות. בעיתון יש שילוב של ראיונות עם אישי ציבור חילוניים תוך מתן דגש על יתרונות העולם החרדי (כך למשל, בריאיון שנערך עם רפול, הסיקו כי החינוך החרדי עולה בהרבה על החינוך החילוני). בעיתון זה קיימים מדורים מיוחדים שכמעט ולא ניתן למצוא בעיתונים אחרים מסוג זה, כך למשל: "הלכה למעשה" של הרב עובדיה יוסף, עוסק בעיני הלכה. מדור בתחום הרפואה ("ביקור בית", "רפואה שלמה"). מדור נופש לנוסע החרדי. מדור רכילות המכונה "מאחורי הפרגוד" – רכילות בטעם, מידע על כינוסים חרדיים, הופעת אנשים, אירוסים וכו'. פרופיל הקוראים : גם קהל חרדי וגם קהל דתי-לאומי, יש בכך יתרון למפרסמים שיכולים לפנות דרך מדיום אחד לקהל מגוון ורחב. המכוונות הדומיננטית של העיתון היא רווח למרות שעיתונות חרדית היא לרוב אידיאולוגית שמטרתה היא חיזוק הקשר בין ההנהגה הרוחנית לקהילה(מתווך קהילה). "יתד נאמן" שופרו של הרב ש"ך(אשכנזי), הוא נוסד בשלהי 85'. ב"יתד נאמן" אין פלילים/מין/תמונות נשים. יש שימוש במונחים מיוחדים כמו למשל: בניין הכנסת, במקום משכן הכנסת, כי משכן יש רק בבית המקדש. אין בית משפט עליון, כי מי שפוסק זה רק הרב וההלכה. העיתון ממומן על ידי מנויים מאנשי ש"ס ודגל התורה, ומימון של יהדות ארה"ב. לעיתון יש ועדה רוחנית אשר מאשרת פרסומים שונים. "המחנה החרדי" – שבועון של חסידי בעלז. יצא לאור ב-1980. יש לו קו פוליטי יוני ועל פי האידיאולוגיה שלו יש לנהל מו"מ לשלום עם כל מ שמוכן לכך, אין אמונה בביטחון כוחני אלא אמונה בערך חיי אדם. לעיתון שני חלקים: תוכני חינוכי – סיפורי צדיקים, הלכה וכו'. פוליטי – השקפתי – תוך נתינת דגש על הצגת העולם החרדי באור חיובי ביותר. גם בעיתון זה אין פלילים/מין/ספורט. עיתונות חילונית עיתונות חרדית בעלות פרטית בעלות מפלגתית("היום השישי"-פרטית) תכנים: מין,פלילים,אקטואליה,עסקים,ספורט,כוכבי זמר ועוד. זכות הציבור לדעת כולל נושאים רגישים. תכנים: -אידיאל ולא המציאות כפי שהיא. -זכות הציבור לא לדעת. -מדורים: הלכה, בריאות, נופש. -אין צבא, ספורט, נשים, פלילים, כוכבי זמר וכו'. אמצעי פיקוח: צנזורה, פקודת העיתונות, תקנון האתיקה. צנזורה: כל מה שקשור לעיתונות החילונית+ צנזורה של הרבנים. מכוונות רווח מכוונות שירות, פרט ליום השישי שהוא בבעלות פרטית ולפיכך המכוונות הדומיננטית שלו היא רווח. יחידה 4 – התקשורת האלקטרונית והתפתחות אמצעי השידור מאמר 6 – הגלים הסוערים של הרדיו הפיראטי בישראל / יחיאל לימור עמ' 215 המאמר בוחן את מפת שידורי הרדיו הפיראטי בישראל, את אפיון תחנות הרדיו הפיראטי, את הסיבות לקיומו ואת הסיבות מדוע הוא ממשיך להתקיים למרות היותו לא חוקי (תוך התייחסות למאפיינים חברתיים, פוליטיים וכלכליים). כבר בשנת 1980 התריע מי שהיה יו"ר רשות השידור טומי לפיד על בעיית שידורים פיראטיים בישראל, וטען שאם הממשלה לא תעשה פעולה וצעד חוקי נגדם הם יהפכו למכת מדינה. באותה שנה פעלו רק 2 תחנות: קול השלום של אייבי נתן וערוץ 7 שרק החל פעולתו. בשנת 1996 אפשר היה לומר שנבואתו של לפיד התאמתה וקיימות מעל 50 תחנות רדיו פיראטיות ולחלק גדול מהם לא הוגשה תלונה או נלקטו צעדים משפטיים. הרקע לצמיחת התחנות הפיראטיות כל דיון לתופעת הרדיו הפיראטית אינו יכול שלא להתייחס לתהליכים פוליטיים, כלכליים ותקשורתיים שמתרחשים בישראל. ניתן לזהות 5 גורמים מכמה תחומים שכל אחד מהם תרם בדרכו להתפתחות התופעה: 1. ברמה המוסדית מבנית הכוונה לכך שהמבנה הריכוזי של מפת התקשורת בישראל הולך ונעלם בהדרגה. ראשית התהליך עם הופעת המקומונים, בהמשך הכבלים, הלווין, ערוץ 2 , רדיו אזורי וכו'. 2. ברמה הפוליטית הרשויות נקטו במדיניות של "יד רכה" כלפי התופעה. במידה מסוימת אפשר לומר שהרדיו הפיראטי נהנה מתמיכה עקיפה של המערכת הפוליטית, מצד אחד, מערכת זו נטולת חקיקת חוקים נגד הרדיו הפיראטי ומצד שני אותתה לרשות המבצעת שאין לראות בתופעה "מכת מדינה". למדיניות היד הרכה היו מספר הסברים: • הפעולות של הרדיו הפיראטי נתנו תחושות של פלורליזם תקשורתי. עד אותה תקופה השידור האלקטרוני נמצא בידיים ממשלתיות ופתאום יש שידור פיראטי שנמצא בידיים אחרות ואם יש תביעה להוציא את השידור מידי הממשלה, הרדיו הפיראטי הפחית זאת כי נתן לה מקום להתבטא. • התחנות הפיראטיות לא נתפסו כמאיימות על התפקיד המרכזי שהיה לאמצעי השידור הממשלתיים. הכבלים לא עסקו בחדשות והרדיו הפיראטי לא עסק בפוליטיקה. • התחנות הללו לא נתפסו כמאיימות על שאר תחנות הרדיו, מלבד לתדרי צה"ל ולאחר מכן לתדר מטוסים. העבריינים לא נענשו באופן רציני. ואף יתרה מזאת, הרבה מאוד פוליטיקאים מתראיינים בתחנות אלו ולמעשה נותנים בכך אישור לקיומה של התחנה. יש פה שת"פ של מספר רשויות שאינן מטפלות כראוי למיגור התופעה והכוונה היא לרשות המחוקקת שלא חוקקה חוקים נגד העבריינים. הרשות המבצעת כולל המשטרה אשר לא יצרו מנגנוני אכיפה יעילים למיגור התופעה והרשות השופטת שלא נתנה עונשים מרתיעים לעבריינים. גם המערכת הכלכלית אפשרה קיומן של פרסומות ברדיו הפיראטי, מה שאפשר את המשך קיומן. בפועל, יש מאבק בין משרד התקשורת לבין המשטרה – מי צריך לטפל בתופעת הרדיו הפיראטי, כאשר הטיפול דורש משאבים אנושיים וכלכליים. 3. ברמה התקשורתית לצרכים ולתת תרבויות בחברה שהתחנות החוקיות לא השכילו לענות עליהם. 4. ברמה הכלכלית מעליית הליכוד לשלטון ב 1976 חשיבות כוחות השוק עלתה והליכוד החל בתהליך הפרטת התקשורת שהיה מהפך מהותי שבא לידי ביטוי בהקמת ערוץ 2, הפעלת הטלוויזיה בכבלים ומתן זכיינות לרדיו האזורי. בנוסף לכך, גורמים כלכליים רבים שלא יכלו להרשות לעצמם פרסום בעיתונות הארצית או הרדיו הארצי, מצאו עצמם מפרסמים בתחנות הפיראטיות. 5. ברמה הטכנולוגית התפתחות הטכנולוגיה הוזילה את עלות הציוד וכך יכלו רבים לרכוש את אותו ציוד. הרדיו הפיראטי עובר על 3 חוקים: • פקודת הטלגרף האלחוטי – הפקודה אומרת שדרוש רישיון מהממשלה על מנת להפעיל תחנת טלגרף אלחוטית. • חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – לא יקים ויפעיל אדם תחנת שידור ללא זיכיון ממועצת הרשות השנייה. • חוק הבזק 1982 – לא יפעיל אדם שום תחנה או יקיים פעולת בזק (תקשורת) ללא מתן אישור משר. קיימים 3 נימוקים מרכזיים להפעלת פיקוח על התחנות הפיראטיות: 1. בישראל יש מספר מצומצם של תדרי שידור ויש צורך ביד מכוונת שתנתב אותם, בנוסף לרמה הביטחונית-שימוש בקווי תקשורת של שטח אווירי. 2. תחנות הרדיו האזוריות הן בעלות זיכיון ומשלמות תמלוגים לקופת המדינה בעוד שהרדיו הפיראטי אינו משלם ופוגע בקופת המדינה. 3. הרדיו הפיראטי פוגע ביציבות הכלכלית של הרדיו האזורי במיוחד בתחרות על מפרסמים. הגורמים האחראיים למדיניות "היד הרכה": • הרשות המחוקקת – שלא חוקקה מספיק חוקים נגד תחנות פיראטיות המשדרות מהים. • המערכת הפוליטית – אינה רוצה "להתנגש" עם מפלגות אשר תומכות בתחנות אלו כמו ש"ס. • הרשות המבצעת – שאינה יוצרת מנגנוני פיקוחי ואכיפה יעילים. • הרשות השופטת – גוזרת עונשים קלים על עברייני רדיו. • הממסד הכלכלי - מזרימים פרסומות לתחנות ובכך מאפשרות את המשך קיומן. מיון ואפיון של תחנות פיראטיות: 1. היבט גיאוגרפי טכני – האם התחנות משדרות ברמה המקומית או ברמה הארצית (מהו טווח הקליטה שלהן - היבט טכני). ארצית – ערוץ 7, מקומיות – מרבית התחנות האחרות. 2. היבט כלכלי – האם המכוונות הדומיננטית היא רווח או שירות. רוב התחנות הפיראטיות ממומנות ע"י פרסומות. והדגש שלהן הוא על רווח. התחנות החרדיות-דתיות-ימניות, הן תחנות בעלות מכוונות של שירות. 3. היבט תוכני – סוג התכנים המשודרים, קיימים 4 דפוסים עיקריים: א. דפוס "אמצע הדרך" – שילוב של מוזיקת פופ קלילה ונוסטלגית. ב. דפוס אתני – מוזיקה אתנית; מזרחית, ים-תיכונית וכו'. ג. דפוס דתי – כל התחנות הדתיות (פועלות מתוך מכוונות חברתית). ד. דפוס מוזיקת הקאנטרי – בעיקר בחו"ל. השפעות הרדיו הפיראטי על מפת השידור: 1. יצירת דפוסים מבניים של מכוונות רווח. עד שקמו תחנות אלו לא היה ידוע שניתן להרוויח מתחנות רדיו. 2. פיתוח דפוסים תוכניים רדיופוניים חדשים. מוזיקה קלילה, פחות סולידי מקול ישראל המכופתרת. 3. פיתוח מאגר של כוח אדם צעיר ובלתי מיומן. הכשרה תוך כדי צבירת ניסיון – דבר המאפשר, אולי בעתיד, ניעות מוגברת. מעין חממה לשדרים צעירים. 4. הקמת תחנות רדיו לימודיות – "קול ישראל" החל להקים בתוך מוסדות החינוך תחנות רדיו לתלמידים בעקבות הופעת התחנות הפיראטיות. מסקנות המאמר הן שהרדיו הפיראטי אינו עומד למות ובטח לא בזמן הקרוב. הסיבות לכך הן: 1. הגורם הפוליטי – כל עוד לא תתקבל החלטה גורפת למיגור התופעה בדרג השלטוני, התופעה לא תיעלם, בנוסף התגובות הפוליטיות בעקבות החרמת ערוץ 7 היו חריפות והעידו על התגובות הצפויות אם יעשה ניסיון של ממש למגר תחנות אלה. 2. הגורם הכלכלי – התנגדות מצד המפרסמים ואנשי עסקים הנהנים ממחירים נמוכים, בנוסף לבעלי התחנות עצמם אשר נהנים מרווחים וספק אם יוותרו על מקור הכנסתם. 3. הגורם המבני-גיאוגרפי – חוק הרשות השנייה מאפשר קיומן של 16 תחנות רדיו אזוריות, דבר זה יוצר מצב שבו ישנם אזורים ללא תחנות רדיו מקומיות, ומכאן עולה הצורך בתחנות הפיראטיות. 4. הגורם התוכני – מענה לצרכים של קהילות. ישנם 2 מצבים אפשריים בהם יחוסל הרדיו הפיראטי בארץ: 1. קבלת החלטה גורפת בדרג הממשלתי העליון על חיסול התופעה. 2. פעילות מתואמת ורחבת הקיף מצד תחנות הרדיו החוקיות (הנפגעות הראשיות מהתחנות הפיראטיות), פעילות זו תכלול: ניהול חקירות והפעלת לחצים על הממשל. לסיכום, ההצדקה הסופית לקיומן של התחנות היא – דרישת הקהל. מתווכים – התפתחות הרדיו / עמ' 99 באוקטובר 1962 בן גוריון הביא את חוק רשות השידור לאישור הממשלה. במרץ 1965 הוא אושר. החוק קבע כי הרדיו ייצא ממשרד ראש הממשלה ויהפוך לרשות ציבורית. מדוע ויתר בן גוריון על מוקד כוח רב שכזה בייחוד שראה בו כלי הסברה רב חשיבות? לכאורה, היה פה ניסיון ליישם נורמות של מדינות דמו שבהם פעלה התקשורת באופן עצמאי. בפועל, הניע את בן גוריון החשש מפני מתנגדיו הפוליטיים שיבוא יום ויגברו עליו ויעשו ברדיו שימוש לרעה. עצמאותו של הרדיו הייתה תלויה בנכונותם של הפוליטיקאים לקיים את החוק. למרות שחרורם ממשרד הממשלה, שמרו מנהלי הרדיו על אחריות ועל אופי שידורים ציבורי ממלכתי. גם כאשר שידורי פרסומת שולמו ברדיו, התוכניות לא הוכפפו לשיקולים מסחריים כפי שהיה נהוג במערב. המעמד המונופוליסטי שיחרר את רשות השידור מלחץ המפרסמים. התהליך שמאפיין את התפתחות הרדיו פרדוכסלי, משום שככל שהרדיו הגדיל את מספר הרשתות שלו והרחיב את שעות השידור שלו, כך חלה שחיקה במעמדו בחברה ככלל ובממסד התקשורתי בפרט. בשלב פריצת הטלוויזיה הרדיו נכנס לשלב ההתגוננות ומעמדו התדרדר. מלחמת ששת הימים החזירה לרדיו מהזוהר וזאת משום שבתקופה זו הרחיבו בו את השידורים ל 24 שעות. שידורי הרדיו המקומיים התפתחו במקביל להתפתחות המקומונים בעיתונות הכתובה. "קול ישראל" נערכה להפעלת תחנות רדיו ישראליות, כאשר הלחץ הראשוני הגיע מערים מבודדות כמו אילת. בנוסף התפתחות הערוצים הפיראטים גרמו "לקול ישראל" להתפתח ולגוון את שידוריהם: • קול השלום – שידר שידורים לצעירים ושירים לועזיים, כתגובה "קול ישראל" פתחה את רשת ג'. • ערוץ 7 – הבין שיש מקום לפנות לקהל המזרחי, כתגובה החלה "קול ישראל" להוסיף מוזיקה מזרחית לשידוריה. לאורך כל הדרך השפיעו על "קול ישראל" לחצים חיצוניים שהגיעו מכיוון גל"צ שהתאפיינה תמיד בדינמיות וברוח צעירה ועוררה את קול ישראל לפיתוח תכנים ופורמטים חדשים. עובדה זו נחשפה במלוא עוצמתה ב 1987. באותה עת הייתה שביתה גדולה למשך 52 יום ברשות השידור, שביתה אשר הביאה את גל"צ לעקוף באחוזי האזנה את קול ישראל. למרות השחיקה של "קול ישראל" לתחנה זו 2 תרומות עיקריות החורגות מתחום הפרשנות, המידע והבידור: • גיבוש נורמות מקצועיות של תחנת שידור ציבורית-ממלכתית עם דגש על שירות ולא על רווח. • טיפוח הלשון העברית התקנית. לעניין זה חשיבות גבוהה במדינה שקולטת עלייה. "קול ישראל" – ערוץ ממלכתי-ציבורי. מימון – אגרה ופרסומות. מכוונות דומיננטית של שירות (פרסומות מראות על מכוונות רווח). גלי צה"ל הייתה לתחנה השנייה ששידרה בארץ, והוקמה ב 1954. סיסמתה הייתה "כל העם צבא וכל ישראל חזית". הכוונה הייתה להקים תחנה שתהיה חינוכית ותפנה לחיילים ולהוריהם. בכנסת התנגדו לתקציב שקיבל שר הביטחון עבור התחנה, וכתגובה, "קול ישראל" דרשה מספר שעות שידור לחיילים, אל ללא הואיל – גל"צ נפתחה. שני תהליכים מרכזיים אפיינו את התפתחות גל"צ: התמקצעות ואזרוח. לזכות התחנה ניתן לזקוף משוב רוח רענן שנוצר בזכות סוג האוכלוסייה אשר עבדה שם (סדיר, מילואים, אזרחים עובדי צה"ל), ובמהלך הזמן התחנה עברה אזרוח ופנתה לכלל הציבור ולא רק לחיילים. תהליך האזרוח החל במלחמת יום כיפור (1973). בזמן המלחמה גל"צ הרחיבו את שעות השידור והרבו לעסוק בחדשות ואקטואליה, אחרי המלחמה החליטו להמשיך בסגנון הזה ופנו לכלל האוכלוסייה. בשנים הראשונות של התחנה היה פער משמעותי בינה לבין "קול ישראל" מבחינת הקיף השידורים, תכנים, סגנון הגשה ורמה טכנית. בגלי צה"ל דבקה, מראשית ימיה, תדמית של תחנה חובבנית שמופעלת ע"י צעירים חסרי ניסיון ולהם הם היו ראויים ליחס סלחני. במהלך השנים חל שינוי בתחנה שבא לידי ביטוי בשיפור: תוכני, איכותי וטכני היה פרי ניסיון והתבגרות מקצועית. בנוסף – ככל שהתרחבו השידורים כך גדל מספרם של השדרים אזרחים עובדי צה"ל, כאשר בידיהם הופקדו התפקידים המרכזיים, בעוד שחיילים בשרות סדיר נותבו לתפקידים משניים. בשנת 1990 נחשבה גל"צ לתחנה המאוזנת ביותר. המבנה הארגוני של גל"צ שונה משל אמצעי שידור אחרים ומורכב מ 3 חטיבות: חיילים בשירות סדיר, אזרחים עובדי צה"ל ומילואימניקים. רדיו אזורי החל משנות ה-90, מדובר על זכיינים הפועלים באזורי זיכיון. הרדיו האזורי מסמל את תהליך הדה-מאסיפיקציה. הרדיו כפוף לחוק "הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה". מימון - פרסומות. מכוונות - רווח. יש לציין כי לפחות פעמיים מאז הקמת הטלוויזיה הוכרה עליונותו של הרדיו: • במלחמת יום הכיפורים. • במלחמת המפרץ. וזאת בשל יכולת למסור מידע מיידי ועדכני 24 שעות, וכן בשל יכולתו האינטגרטיבית. מתווכים – התפתחות הטלוויזיה שידורי הטלוויזיה בישראל התפתחו תחת עינו הפקוחה של השלטון. ניתן לזהות 2 תקופות עיקריות בהתפתחות בטלוויזיה בישראל: • התקופה הראשונה נמשכה למעלה מ 20 שנה שבהם הייתה לטלוויזיה הממלכתית והלימודית/חינוכית מונופול שידורים. • התקופה השנייה החלה בסוף שנות ה 80' כאשר החלו שידורי הכבלים ושידורי הניסיון של הערוץ השני. שאלת קיום הטלוויזיה בישראל עלתה לראשונה ב 1952. דיויד סרנוף שהיה מייסדה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC, הציע להקים תחנת טלוויזיה עבור הצבא הישראלי והציע אף לעזור באיסוף הכספים לשם כך. משלחת מיוחדת יצאה לארה"ב לבדוק את ההצעה וכשחזרה הגישה דוח בו כתוב שבתקציב שנתי של חצי מיליון דולר יהיה ניתן לשדר מספר שעות מידי ערב. ההצעה הועברה לבן גוריון שהורה לגנוז אותה לאלתר. בן גוריון היה בין ראשי המתנגדים לטלוויזיה בישראל. הוא חשש ממנה מאד והאמין שהטלוויזיה תכניס את האמריקניזציה לחברה הישראלית ואת הערכים שמהם הוא כ"כ רצה להימנע. החברה הישראלית נבנתה תחת ערכי הקולקטיביות, חלוציות, סגפנות (הסתפקות במועט) והטלוויזיה תחדיר את ערכי הצרכנות והרדיפה אחרי מוצרים ברי קימא (מוצרי צריכה). הוא חשש שהנוער יושפע מהמסרים האנטי חינוכיים ובאלימות שבמשדרים, כפי שקרה באמריקה. הוא האמין שהפוליטיקה האידיאולוגית תומר בפני הפוליטיקה האישית. אכן ניתן לראות שכל זה קרה. עם ישראל היה עם הספר והטלוויזיה הייתה "הכנסת תמונה לעולם המילה" וכך נדחתה הקמת הטלוויזיה למעלה מעשור. הדיונים המעשיים בדבר הקמת הטלוויזיה התחילה ב 1962. שני מומחים בינ"ל הנרי קסיריר ותומס דקנמטון הגיעו לישראל והגישו דוח שבו הומלץ על הקמת הטלוויזיה בנימוק שהיא תגרום למיזוג גלויות בחברה, תקנה ערכים, תעזור בחינוך ובתרבות. הדוח גם ציין שמדינות ערב מסביב לישראל החלו בשידורי טלוויזיה והתושבים עלולים להיות חשופים לתעמולה והסתה בערבית. ועדה ישראלית מיוחדת אימצה את מסקנות הדוח, המליצה על הקמת הטלוויזיה בישראל וקבעה שלכשתקום תהיה ממלכתית ציבורית ולא מסחרית. החלטה זו נתנה את האות למלחמת עולם ובעקבותיה כל גוף רצה לנהל את הטלוויזיה: 1. הראשון היה "קול ישראל" אשר ראה בטלוויזיה שלוחת התפתחות טבעית של אמצעי השידור האלקטרוני בישראל ולכן תבע לראות בטלוויזיה חלק אינטגראלי לרשות השידור. 2. התאחדות בתי הקולנוע אשר החליטה שיותר טוב להילחם בפנים מאשר להילחם מבחוץ. 3. הקונגרס היהודי האמריקאי אשר ראה את עצמו מתאים וגם רשתות השידור האמריקאיות NBC וכו'... בן גוריון המשיך בהתנגדותו העזה למהלך. לבסוף בן גוריון התרצה. בשנת 1965 הוא הסכים שתהיה טלוויזיה לימודית בלבד שתלמד את הנוער ערכים. במרץ 1966 חונכה הטלוויזיה שהוקמה ונוהלה ע"י קרן יד הנדיב במימונו של הברון רוטשילד. נקודת המפנה אשר הביאה להקמתה של הטלוויזיה הכללית הייתה מלחמת ששת הימים. כתוצאה מהמלחמה ישראל סיפקה שטחים עם הרבה מאד תושבים ערביים. אותה השתלטות חיזקה את ההכרה בקרב הממסד שיש להקים טלוויזיה שתשמש כמעין גשר לאוכלוסייה הכבושה. כך נסללה הדרך להקמת הטלוויזיה בישראל! השידורים היו אמורים להיות בשפה הערבית בלבד ובנושאים שאינם שנויים במחלוקת, אבל בישראל כמו בישראל השידור הראשון שהתקיים היה ביום העצמאות ה' באייר תשכ"ח 1968 – שידור המצעד הצבאי בו הוצגו לראווה כלי הרכב והנשקים שהוחרמו במלחמה – הכל היה חוץ מאשר מקרב לבבות... כוח המשימה שהוקם כדי להקים את הטלוויזיה בראשותו של אליהו כץ, נתקל בקשיים רבים: 1. תקציב מוגבל – קושי ברכישת ציוד חדש שכפה על הכוח לאלתר כל הזמן. 2. חוסר הבנה והעדר מומחים בעלי מיומנות להפעלת הטלוויזיה – רבים מצוות ההקמה הגיעו מהרדיו ולכן רוב התוכניות בשנים הראשונות היו תוכניות מלל. 3. האמונה בכוח המיסטי – דבר הגרם לחיכוכים רבים כי הרבה אנשים בחשו בתוך הטלוויזיה. אנשים פחדו מהטלוויזיה ולכן כל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו. בדצמבר 1968 התקבל תיקון לחוק רשות השידור וע"פ התיקון הוכנסה הטלוויזיה למסגרתה של רשות השידור לשביעות רצונו של "קול ישראל". בתחילה היו השידורים כשעתיים ביום בערבית וחצי שעה בעברית. מהר מאד התגלה האבסורד והשידורים עברו לעברית עם כתוביות בערבית, תוך כדי שמירה המקום הייחודי של המחלקה לערבית שקיבלה את השעות 18:30 – 20:00 כל יום ואת הסרט בערבית בימי שישי. מתנגדים רבים היו לטלוויזיה משהתחילה לשדר. לטענתם ישראל, שהייתה ניזונה מתמיכה כלכלית חיצונית, לא יכלה לספק לעצמה את המשאבים הכלכליים הדרושים לשם הקמת הטלוויזיה ומשום כך איכות השידורים תהיה נמוכה ומשך חייה יהיה קצר. החוגים הדתיים היו גם כן מהמתנגדים החריפים, הם האמינו שהטלוויזיה תגרום לחילול שבת המוני ותעמיק את הקרע בין החילונים לדתיים. משהבינו שהטלוויזיה היא עובדה מוגמרת מיהרו לנסות לנכס לעצמם רצועות שידור רבות ככל האפשר (פרשת השבוע, פסוקו של יום). העיתונים היו גם כן מראשי המתנגדים בגלל שחששו מאיבוד פרנסה, ולמרות שהטלוויזיה לא הייתה מסחרית עדיין העיתונים התנגדו לה כי ידעו שהמכה תבוא. מתנגדים נוספים היו אנשי חינוך שטענו שהטלוויזיה תדרדר את הציבור כפי שקרה בחברה האמריקאית. היו גם תומכים בטלוויזיה שטענו שהטלוויזיה יכולה להעביר מידע חינוכי, לעזור בלימוד ולחסל את הבערות. המחלוקת העיקרית הייתה פוליטית – מי ישלוט ומי ינהל את הטלוויזיה. האופוזיציה חששה שהממשלה תשתמש בטלוויזיה לקידום האינטרסים שלה ורק לאחר שהובטח כי יינתן איזון לשיקוף הדעות בחברה, היא הסירה את התנגדותה. תשדיר שרות – פרסומת שלא עומד מאחוריה גוף מסחרי. מועצת החלב. לא מעודד תחרות עסקית. בערוץ הראשון אין פרסומות, יש תשדירי חסות ושרות. שידורי הטלוויזיה בערב שבת (שישי) החלו במקרה ב 1969. כבר מראשית דרכה הטלוויזיה התמקמה במרכז המפה הפוליטית והחברתית ונתפסה כמקור עוצמה רב. הפוליטיקאים ניסו להתערב בעניינה כל הזמן והערוץ הראשון זכה לבלעדיות על פני למעלה מ 20 שנה. עד שנות ה 90' שידרה הטלוויזיה רק עד חצות ורק באירועים מיוחדים היו משדרים עד 1 (אולימפידה, אורוויזיון). לחדשות שהתחילו בשעה 21:00 היה מעמד של קודש. לא כיום. החוק אפשר לפוליטיקאים להתערב בענייני רשות השידור. הם היו ממנים את בעלי התפקידים הבכירים, כך שגם לפוליטיקאים וגם לראשי הטלוויזיה תמיד היה נוח לשתף פעולה אחד עם השני. מעמדה של רשות השידור הוא של תאגיד. לתאגיד יש מליאה של 31 חברים ומתוכם ועד מנהל של 7 חברים שממונים בהמלצת הממשלה (ע"י שר הממונה). גם חברי המליאה מתמנים בהמלצת הממשלה – הם באים מארגונים ציבוריים. מנכ"ל רשות השידור נבחר לתקופה של 5 שנים, חברי המליאה לתקופה של 3 שנים וחברי הכנסת ל 4 שנים כי החוק ניסה להרחיק את הטלוויזיה מידי הפוליטיקאים וכל יש חפיפה. למרות כל זאת, הממשלה עדיין זאת שמאשרת את תקציב רשות השידור וכך מחזיקה כוח בידה. הטלוויזיה החינוכית הייתה קרויה בעבר הטלוויזיה הלימודית, כאשר ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר הקימה טלוויזיה מסוג זה עוד לפני שהקימה טלוויזיה של דיווח וחדשות. הטלוויזיה החלה לשדר ב 1965 כאשר הברון רוטשילד הקים את הטלוויזיה הלימודית. תקופה לאחר מכן הועברו השידורים האלו והפכו להיות יחידת סמן של משרד החינוך והתרבות. רק בשנת 1985 שונה שמה לטלוויזיה החינוכית הישראלית. ב 1970 צורפה ללוח השידורים הטלוויזיה הכללית כאשר הערוץ חולק עפ"י זמן: שידורי בוקר עד 17:30 היה שייך לחינוכית, ומזמן זה ואילך היה הערוץ שייך לכללית. ב 1990 עברה הטלוויזיה החינוכית ביקורת נוקבת מצד מבקרת המדינה שטענה היא הפכה כוללנית יותר ואיבדה מן הפונקציה הלימודית שלה. ב 1991 יזם משרד החינוך חוק שנועד להפוך את הטלוויזיה החינוכית לרשות ציבורית נפרדת ועפ"י הצעה זו הוקם לה ערוץ נפרד משלה (23). נקודת המפנה מבחינת התכנים הייתה בשנות ה- 70 כאשר היא החלה לשדר תוכניות שנועדו להעשיר את התוכן כגון: קשר משפחתי, רחוב סומסום, חדשות, ואקטואליה (ערב חדש). התוכנית הבולטת יותר הייתה "זהו זה" שהחלה את דרכה כמגזין נוער. בתקופת מלחמת לבנון הצליחה הטלוויזיה הלימודית לחדור לתחום שנחשב עד אז לנחלתה הבלעדית של הטלוויזיה הכללית – החדשות והאקטואליה. ערב חדש בשעה 17:00 שבמהלכה היו מבזקי חדשות שהועברו ע"י קרייני הרצף של גל"צ. הערוץ השני גם הקמתה של הרשות השנייה הייתה החלטה פוליטית. מתחילת הדרך היה ברור שהשידורים בערוץ השני יהיו מסחריים – דבר הנתפס בעיני הציבור כניסיון להדפיס כסף. ערוץ זה הוא ציבורי השייך לרשות ציבורית עצמאית הנתונה לפיקוח של מבקרת המדינה. במחצית שנות ה 70' החלה הדרישה להקמת ערוץ שני בטלוויזיה. לדרישה חברו לחצים ציבוריים אשר דרשו לגוון ולהרחיב את שידורי הטלוויזיה. בראשית 1990, 22 שנה לאחר תחילת שידורי הטלוויזיה ולאחר אין סוף תככים פוליטיים מכל רחבי הקשת הפוליטית, אישרה הכנסת את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מסחריים וב 1991 אישרה הממשלה את מינוי מועצת המנהלים של הרשות השנייה ושידורי הערוץ השני יצאו לדרך ב 4/11/93. חוק הרשות השנייה קבע שהזיכיון לשידורי הערוץ יינתן ל 3 זכיינים. מימון הרשות היה באמצעות פרסומות. בתחילה נקבע שמשך זמן הפרסומות יהיה 6 דקות בשעה ולאחר שנתיים, בעקבות רצח רבין, מנהלי הזכיינים "התבכיינו" למנהלי הרשות השנייה והוחלט להגדיל את זמן הפרסומות ל 9 דקות בשעה (לא כולל 3 דקות פרומו). כדי למנוע השתלטות של משקיעים זרים על הערוץ השני, נקבע בחוק שלפחות 51% מהמניות יהיו בידיים ישראליות. במהלך הדיונים שקדמו לפני תחילת השידורים, טענו בעלי העיתונים שהכנסותיהם ייפגעו קשות כתוצאה מהערוץ, גם התאחדות בתי הקולנוע טענה להפסדים. בתמורה לכך נקבע בחוק שהרשות השנייה תשלם מענקים לעיתונים ולבתי הקולנוע, מענק שישולם במשך 3 שנים. חוק הרשות השנייה חייב את הזכיינים להקים חברת חדשות בלתי תלויה. חברת החדשות הייתה שייכת 60% לזכיינים ו 40% לרשות ומנכ"ל חברת החדשות נקבע ברוב של 80%. חברת החדשות לא מוכרת פרסומות. ב 1986 החל הערוץ השני לשדר במסווה של שידורי ניסיון כאשר במסגרת זו הוא שידר 4 שעות שלאחר מכן התרחבו. 1992 - שידורי הערוץ אושרו על פי החוק. הבעלות על הערוץ מורכבת מ-3 זכיינים: רשת, קשת וטלעד שמנהלים ביניהם רוטציה לגבי ימי השידור. ישנה חברת חדשות המשותפת לשלושתם. המכוונות היא של רווח. ויחד עם זאת המחוקק קבע ש-1/7 מזמן השידור יוקדש לטלוויזיה החינוכית ו 40% מזמן השידור יוקצה לשידור הפקות מקור ישראליות – היבט של שירות. הטלוויזיה בכבלים ראשיתה ככלי עזר לרשויות המקומיות – הקמת ערוץ מקומי מאפשר זמן מסך נוסף שניתן בעיקר לפוליטיקאים. מי שלמעשה קידם את הערוץ היו עסקנים פרטיים ותאגידים שהבינו כי ניתן להוציא מערוצים אלו רווחים כלכליים. הסדקים הראשונים במבנה של הממסד התקשורתי (הריכוזיות שלו) החלו עם חדירתם של התפתחויות טכנולוגיות: תחנות טלוויזיה פיראטיות, צלחות לווין, אנטנות, והחלו להבין שלמרות הכוונות הפוליטיות ההתפתחות הטכנולוגית דורשת שינוי ברמה מוסדית, כלומר הוצאת הכבלים מידיים פוליטיות. במחצית שנות ה 80', חבר הכנסת מאיר שיטרית, פנה לקידום החוק שיאפשר הפעלת טלוויזיה וכבלים בעיירות הפיתוח. הטלוויזיה בכבלים הוצגה כחסרת חשיבות כלל ארצית כיוון שהיא לא התעסקה בעיקר שזה התיווך האופקי אשר אותו מילאה רשות השידור, שבא לידי ביטוי בעיקר במהדורות החדשות של הכבלים ולכן הפוליטיקאים וגם רשות השידור לא התנגדו, לא ראו בכך איום על מעמדם. המהלך היה פשוט יחסית, כיוון שהייתה הבנה שייעוד הטלוויזיה בכבלים היא לא לשדר תוכניות אקטואליה וחדשות. באוגוסט 96' הכנסת העבירה את התיקון הרביעי לחוק הבזק. ע"פ התיקון נקבע שהמדינה תחולק ל 31 אזורים, בכל אזור זכיין 1 כשכל חברה קיבלה כמה אזורים והשליטה הייתה בידיים ישראליות. נציגו של שר התקשורת עומד בראש המועצה לשידור כבלים ולוויין (יורם מוקדי). הכבלים חדרו לישראל בסוף שנות ה 80' כשמלחמת המפרץ נתנה להם דחיפה קדימה כי רק בערוצים הזרים אפשר היה לראות היכן מנופלים הטילים. ב 95' היו מחוברים קרוב ל 70% מבתי האב בישראל. היום הכבלים מאוגדים תחת חברה אחת – HOT. לסיכום, ניתן לראות שבעוד שהשליטה על העיתונות הכתובה הייתה בידיים פרטיות, אמצעי השידור האלקטרוני, עד להופעת הכבלים, היו בידיים ממלכתיות. ערוץ ממשלתי ערוץ ממלכתי-ציבורי ערוץ מסחרי-בעלות ציבורית ערוץ פרטי בפיקוח ומימון ממשלתי. גלי צה"ל – של משרד הביטחון. מכוונות שירות. משודר בגלי צה"ל וגלגל"צ. הטלוויזיה החינוכית – מימון של משרד החינוך. מכוונות שירות. משודר בערוץ 1, חינוכית 10, חינוכית 2, ערוץ 23 בכבלים. בטלוויזיה – ערוץ 1וערוץ 33. מימון: תשדירי חסות/שירות ודמי אגרה. מכוונות של שירות. ברדיו – "קול ישראל". מימון" אגרה ופרסומות. מכוונות שירות ורווח(פרסומות). *החוק שאחראי על המכוונות הוא חוק רשות השידור. ערוץ 2+ ערוץ 10 מימון: פרסומות. מכוונות: רווח עם היבט שולי של שירות מכורח החוק. רדיו אזורי – בבעלות זכיינים. מימון: פרסומות. מכוונות: רווח. *הגוף האחראי על המכוונות הוא "הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו". כבלים ולווין. מכוונות: רווח ממומן על ידי דמי מנוי תחנות רדיו פיראטיות- מכוונות שירות. בעיקר ערוצים ימניים-דתיים- אידיאולוגיים. יחידה 5 + 6 – אמצעי תקשורת ההמונים ומוסדות החברה תקשורת ודמוקרטיה חופש הביטוי – להוסיף! מתווכים – דגמי הפיקוח מעמדם של אמצעי תקשורת ההמונים מזמין מתחים בכל חברה בייחוד בחברה מתהווה כמו החברה הישראלית. אמצעי התקשורת מבקשים ליהנות ממעמד כפול. מצד אחד זכייה במעמד ובהכרה כמוסד שיש לו זכות לביקורת ופיקוח על המוסדות האחרים בחברה, ומצד שני להיות פטור מאותה ביקורת ופיקוח. עד הקמת המדינה פעלה העיתונות הישראלית כעיתונות מגויסת ולא רק עקב העובדה שהיא הייתה בשליטת המפלגות. גם לממסד הפוליטי וגם לתקשורת הייתה זהות אינטרסים להשתחרר מעול השלטון הבריטי. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה המשיך הממסד הפוליטי לראות בעיתונות הכתובה והמשודרת שלוחה ממסדית שיש לשלוט ולפקח עליה. בשם הממלכתיות השלטון פרק מוקדי כוח ועוצמה חיצוניים והשאיר את מוקדי השליטה בידיו כגון שילוב הרדיו במסגרת משרד ראש הממשלה. כללי המשחק החדשים יצרו דיאלוג מתמשך ועימותים רבים בין המוסד הפוליטי לתקשורתי על רקע הניסיון של הממסד הפוליטי להגביל את התקשורת. ביטויים כגון חופש העיתונות, חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, כלב השמירה על הדמוקרטיה שעומדים ביסודו של כל משטר דמוקרטי, החלו להיזרק לחלל האוויר וכך נהפך ביה"מ לפוסק ולבורר בין התקשורת ומוסדות אחרים בחברה בכל הקשור למעמד העיתונאות או העיתונאים או חירות הביטוי וכדומה, וכך קובע ביה"מ בעתירת עיתון "קול העם" נגד שר הפנים שהורה לסגור את העיתון, שאין לסגור עיתון אלא אם קיימת סכנה אמיתית לשלום הציבור בעקבות פרסום מידע זה או אחר. ניתן לראות כמה דגמי תקשורת המראים את וויסות היחסים בין הממסד הפוליטי לתקשורתי: הדגם האוטוריטארי הדגם הסמכותי. עפ"י דגם זה הממסד הפוליטי עומד מעל הממסד התקשורתי והוא למעשה דפוס הקשור באיסור. שורשיו של דגם זה לקוחים מהמשטרים האוטוריטאריים במאות ה 16 וה 17. בדגם זה מבוססים יחסי הגומלין בין הממסד הפוליטי לתקשורתי על עיקרון הכפיפות לשלטון. אמצעי התקשורת אמורים לייצג בראש ובראשונה את האינטרסים של השלטון ולתרום לייצובו. אמצעי התקשורת אינם מתווכים בין השלטון לציבור אלא משמשים שלוחה מגויסת שתפקידה לסייע לשלטון בהפצת האידיאולוגיה המושתתת עליה. גילוי עמדות מתנגדות שימשו בעבר גורם לסירוב הענקת רישיון, כפי שפרסום מאמרים עוינים לשלטון הביאו לסגירת א"ת. הדגם האוטוריטארי נולד עם מהפכת הדפוס שהביאה למצב שהשליטה על הפצת המידע והידע לא היו עוד בימי הממסד השלטוני הדתי באותה תקופה (כנסייה). מפחד שלא יוכלו להפיץ את המסרים שלהם, החל השלטון לחוקק חוקים שגרמו לכפיפות א"ת אליו באופן בלעדי. מהות השלטון מתבטאת באיוש התפקידים הבכירים במערכת העיתון או השידור, בקביעת מדיניות המערכת ובמעורבות גבוהה של השלטון והדרג הפוליטי בקביעת התכנים המודפסים או המשודרים, בהטלת צנזורה על התוכן המודפס ומניעת מידע מהציבור. הדגם הליברלי הליברליזם מקורו במחשבה מדינית שהתפתחה במאה ה 17 ועם יסודותיה אפשר למנות את ההתנגדות לכל מרות שלטונית וחברתית, כמו כן, את האמונה בממשל מוגבל ובמרכזיותם של חירויות הפרט. גישה זו אומצה בתחום הפוליטי והביא לתפיסת עולם שדוגלת בהענקת מרב חופש הפעולה ליחיד והגבלת כוחו של השלטון. הממסד הפוליטי והתקשורתי נוהגים באוטונומיה מלאה. דגם האחריות החברתית דגם זה הינו עיבוד של הדגם הליברלי ואופייני למשטרים דמוקרטיים. התחיל להיות נפוץ במאה ה 20. יסודו של דגם זה, בהנחה שהיחסים בין השלטון לתקשורת הם יחסי עימות, אולם 2 הממסדים מכירים בצורך להגן על אינטרסים חיוניים של החברה ולכן מוצאים פשרה בין עמדות היסוד הקוטביות (הקיצוניות) שלהן, בין פיקוח הדוק של הממסד הפוליטי. בדגם זה הממסד הפוליטי מכיר בזכותם של אמצעי התקשורת לאסוף מידע ולהפיצו ברבים ואילו הממסד התקשורתי מכיר בקיומם של נושאים המחייבים אותו ליתר שיקול דעת ואחריות חברתית ולכן הוא לא יפרסם כל דבר אך יהנה בתמורה מחופש הפיקוח הפוליטי. תפיסה זו יעילה כל עוד אין חריגות המהוות איום על אחד הממסדים. ארה"ב, בריטניה ומדינות סקנדינביה הן דוגמא למדינות שבהן קיים דגם זה. למעט סודות האטום של המדינה, העיתונות חופשייה לפרסם הכל, אך מן הידוע הוא שבתקופות של משברים, כגון מלחמה, התקשורת מתייצבת לימינו של השלטון. דוגמא לכך היא הסכמת התקשורת האמריקאית שלא להראות תמונות של חיילים שנשבו במלחמה בעיראק וזאת על מנת שלא לעורר דמורליזציה (דיכאון לאומי) בקרב הציבור. הדגם המעורב זהו הדגם הישראלי המשלב עקרונות של אחריות חברתית במישור הנורמטיבי להלכה עם שרידי הדגם האוטוריטארי למעשה. הבעיות הקיומיות של מדינת ישראל בתחילת דרכה חיזקו והעמיקו את התחושה בתקשורת שהמאבק לעצמאות טרם הסתיים. הדבר חייב את העיתונות לגלות אחריות לאומית וחברתית שפירושה המשך הציות לממסד הפוליטי כמו לפני הקמת המדינה. 2 הממסדים ידעו שהשנים הראשונות של המדינה, מהוות תקשורת מעבר ולכן נמנעו מקביעת מסקנות נחרצות או ניסוח כללי משחק חדשים. האקלים היה של פשרה, שינוי והמשך איומי המלחמה. מצד מדינות ערב חיזקו את ההכרה שחלק מהבעיות קיימות גם בשנים שלאחר קום המדינה, דבר המחייב ליכוד לאומי ושת"פ בין הצדדים. מהצד השני החל הממסד התקשורתי לאמץ את נורמות הפעולה על העיתונות במדינות הדמוקרטיים ובראשם ארה"ב ובריטניה, עקרונות שהביאו לעימותים עם הממסד הפוליטי ולקביעת תקנון מועצת העיתונות שמבטא את "האני מאמין" של מוסד התקשורת בישראל. יש בו הרבה סעיפים. 2 מהם חשובים: 1. לעיתונאים ולאנשי תקשורת אחרים יש זכות אך גם חובת אחריות בעת מילוי תפקידם כאוספי מידע ומפיצה ברבים. 2. בשם האינטרסים העליונים של פיתוח לאומי, למדינה יש זכות להתערב לשם הגבלת תפקודם של אמצעי התקשורת תוך שימוש במנגנונים לגיטימיים כגון צנזורה, סבסוד ופיקוח ישיר. מתווכים – יחסים פורמאליים ובלתי פורמאליים ברמת המאקרו והמיקרו מערכת היחסים בין התקשורת לממסד הפוליטי עובדת במישור הפורמאלי והבלתי פורמאלי. כל מישור כזה מורכב מ 2 רמות – מיקרו ומאקרו. רמת המאקרו היא רמה כלל מוסדית ורמת המיקרו היא בין אישית. לדוגמא: במישור הפורמאלי המאקרו זה בין העיתונאות לשלטון ובמיקרו זה בין השר לעיתונאי. במישור הבלתי פורמאלי ברמת המאקרו זה בין העיתונאות לשלטון (לדוגמא ועדת העורכים) וברמת המיקרו זה בין העיתונאי ליועץ השר. יחסי הגומלין הפורמאליים קיימים מתוקף חוקים והסדרים משפטיים. היחסים הבלתי פורמאליים נקבעים מחוץ להסדרים המשפטיים הרשמיים וכוללים החלפות מידע או הפעלת מערכות סמויות של סנקציות ותגמולים. ככל שיחסי הגומלין בין התקשורת והשלטון יהיו פתוחים יותר, כך הם יהיו במישור הבלתי פורמאלי ברמת המיקרו, וככל שהם יהיו מתוחים וסוערים יותר, כך הם יהיו במישור הפורמאלי ברמת המאקרו. הדגם הישראלי: יחסים פורמאליים ברמת המאקרו אימוץ דגם האחריות החברתית אינו ערובה לכך שהממסד הפוליטי מוכן לאפשר זרימה חופשית של מידע לציבור הרחב. בידי הממסד הפוליטי מצוי היתרון והכוח לחוקק חוקים, להמציא צווים ותקנות. הממסד התקשורתי מצידו מעדיף להגיע להסדרים והסכמים מראש וזאת ע"מ שהממסד הפוליטי לא יחוקק חוקים שיגבילו את פעולתו. ניתן להצביע על 5 סוגים של הסדרים שקיימים בין הממסד הפוליטי לתקשורתי: 1. הסדרי רישוי חוקים שקובעים את עצם דפוס ההפעלה של כלי התקשורת כמוסד. א. פקודת העיתונות פקודה זו נחקקה ב 1933 ומהווה מעין מסמך פורמלי המסדיר את מעמדה של העיתונות הכתובה ומגדיר את היחסים בינה לבין הממסד הפוליטי. היא אומצה במסגרת ספר החוקים של מדינת ישראל והסמכויות שהוענקו בעבר לנציב הועברו עם הקמת המדינה לשר הפנים. עיקרי סעיפיו – עיתון לא יכול להיות מודפס לפני שיש לו רישיון וכך גם בית הדפוס שמדפיס את העיתון. עורך עיתון חייב להיות לפחות בין 25 וכמובן ללא עבר פלילי. העיתון חייב לפרסם פרסומים של שר הפנים בחינם ושר הפנים יכול להורות לסגור את העיתון אם פרסם ידיעת שקר. ב. פקודת הטלגרף האלחוטי פקודה זו נחקקה ב 1972. סעיף 5 מפקודה זו קובע כי "לא יקים אדם ולא יקיים תחנת טלגרף אלחוטי ...ללא רישיון וללא אישור מהממשלה". משמעות הדבר: קיומה של כל תחנת שידור מותנה באישור ממשלתי, כאשר אישורים אלו לא ניתנו כדי לשמור על מונופול רשות השידור. תחנות הרדיו הפיראטיות עוקפות חוק זה. ג. חוק רשות השידור פקודה זו נחקקה ב 1965 (כשעוד לא הייתה טלוויזיה בארץ). מסמך זה הוא המסמך הבסיסי שמסדיר את מעמדם ותפקודם של אמצעי התקשורת בארץ. בתחילה הסדיר את פעולת רשות השידור כרדיו ולאחר מכן הצטרפה אליו הטלוויזיה. החוק מגדיר את תפקידי הרשות, את מעמדה ואת מעמד נושא התפקידים שבה ומאפשר לממשלה לנצל אותה לשם הפצת מידע ממשלתי. ד. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פקודה זו נחקקה ב 1990. הסדירה את פעילות הערוץ השני. לימים הצטרפו תחנות הרדיו האזוריות וערוץ 10 לחוק זה. עפ"י חוק זה יפעל הערוץ באמצעות בעלי זיכיונות ובמסגרת רשות ציבורית נפרדת. ההכנסות לתפעול הערוץ יגיעו מפרסומות. הפעלת השידורים תימסר לידי 3 זכיינים שייקבעו במכרז , כאשר כל אחד יזכה לנתח שידור שווה, תקופת הזכייניות מוגבלת ל – 4 שנים עם אופציה להארכה. על הפקת החדשות תהיה אחראית חברת חדשות שתוקם במיוחד לצורך זה ותהיה בשליטה משותפת של הזכייניות והממסד הפוליטי (40% פוליטי). באשר לתחנות הרדיו האזוריות, קובע החוק כי הללו רשאיות לשדר חדשות ותוכניות בענייני היום בנושאים הקשורים לאזור ולתושביו ובלבד שאלה יופקו באופן עצמאי. ה. התיקון הרביעי לחוק הבזק פקודה זו נחקקה ב 1986. חוק זה נועד להסדיר באופן חוקי את הקמתן והפעלתן של תחנות טלוויזיה בכבלים, וכן שידורי טלוויזיה באמצעות לווין. עפ"י החוק, המדינה תחולק לאזורי זיכיון אשר יחולקו בין החברות הקיימות. חוק זה מחייב את חברות הכבלים להקצות ערוצים להעברת השידורים של הטלוויזיה הכללית ושל הרשות השנייה. בתחילה החוק הגביל את הכבלים מלשדר פרסומות ל 5 שנים וזה הוארך עד היום (הם נזעמים על כך). יו"ר המועצה – נציג של התקשורת (נבחר ע"י מינוי פוליטי). תפקידי המועצה – קביעת מועדי השידורים ומדיניות השידורים. 2. הסדרי תפקוד מונים כ – 60 חוקים תקנות וצווים שיש להם השפעה ישירה או עקיפה על תפקודו של ממסד התקשורת. מדובר בעיקר בהסדרים נורמטיביים שנקבעו ע"י השלטון וכוללים איסורי פרסום שונים: א. איסורים מוחלטים – איסורים שהעובר עליהם צפוי לעונש, כדי להוכיח את אשמתו די בהוכחת הפרסום. לדוגמא: אסור לפרסם פרטים על דיונים של ועדת חוץ של הכנסת, שמו של חייל הרוג לפני שנמסרה הודעה למשפחתו וכו'... ב. איסורים מסויגים – פרסומים מוגבלים, פרסומי המרדה, ניתן להעמיד לדין על פרסומים אלו אך בפועל – זה לא קורה. לדוגמא: פגיעה בכבוד ראשי מדינות, בזילות בתי משפט וכו'... ג. איסורים מותנים – מותר לעיתון לפרסם דבר מה כל עוד לא נאסר ע"י בית המשפט או רשות אחרת. במידה והוטל איסור – אסור יהיה לו לפרסם. לדוגמא: איסור פרסום על דיונים שמתנהלים בדלתיים סגורות, למשל משפטים של אימוצים, דני נחמני וכו'... יש שמתנגדים לכל האיסורים וטוענים שיש כאן פגיעה בחופש העיתונות אבל כל האיסורים הללו אמורים להגביל את תחום פעילותם של אמצעי התקשורת והעיתונאים ולהרתיעם מפני פרסומים העלולים לפגוע בפרט ובכלל או לגרום להם נזק. 3. הסדרים מחליפי חוק נוגד את עקרונות האחריות החברתית. מאפיין את הדגם האוטוריטארי. הסדרים אלה נגזרים מחוקים קיימים. בקטגוריה זו קיים הסדר מיוחד המסביר את פעילותה של הצנזורה. מתנגדי התקשורת טוענים שבעצם ההסכם התקשורת מתפקדת כחלק מהממסד הפוליטי או לפחות משתפת פעולה איתו. הצנזורה הייתה פרי החלטה של השלטון הבריטי ולאחר קום המדינה הייתה החלטה משותפת של הממסד הפוליטי והתקשורתי להמשיך את קיומה, אבל, מימוש ההחלטה היה מוקד לחיכוך בין הממסדים לאורך כל השנים. ההסכם עם הצנזורה עבר שינויים רבים והנוסח האחרון נחתם ב 1966. ב 1984 הצנזורה סגרה בצער את עיתון חדשות למשך 4 ימים (שהומרו אח"כ ליומיים) עקב פרסום על ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים שחטפו את קו 300 בדיר אל באלח. בראש הצנזורה עומד קצין צבאי בדרגת תת אלוף שממונה ע"י שר הביטחון, עוד נציג ציבור שממונה על שר הביטחון ויו"ר ועדת העורכים. לצנזורה יש סמכות ענישה ופסילה. לכאורה, כל חומר המודפס בישראל טעון באישור מוקדם של הצנזורה אך בפועל מועברות לצנזורה ידיעות בנושא צבא וביטחון. לצד הצנזורה הצבאי יש בישראל עוד כמה ועדות צנזורה שתפקידן לוודא שהציבור לא ייחשף למסרים מזיקים. הידועה מהן – המועצה לביקורת סרטים ומחזות שכפופה לשרת החינוך. לא ניתן להקרין סרטים שלא קיבלו את אישור המועצה (בתי קולנוע ותיאטרון). בשנים האחרונות המועצה פסלה רק את הסרט "ג'נין ג'נין" בטענה כי מדובר בסרט תעמולה שמציג באופן חד צדדי את עמדת הצד מנגד שישראל נמצאת איתו במלחמה. בנוסף המועצה טענה שהסרט פוגע ברגשות הציבור שעלול לחשוב בטעות שחיילי צה"ל מבצעים פשעי מלחמה. 4. הסדרים חוקיים שאינם נאכפים אין בארץ חוקים שמגדירים את מעמד העיתונות או את זכויות היתר של העיתונאים פרט לחוק אחד – "חוק לתיקון פקודת מניעת טרור". בחוק זה נקבע כי לא יורשע בדין עיתונאי שנטל חלק במסיבת עיתונאים גם אם קיים בה מגע עם אדם או ארגון שהוכרז ע"י הממשלה כטרוריסט, כל עוד יש במסיבה זו נציגות עיתונאית בינ"ל. למרות קיומו של החוק ישנה העדפה לגבי החיסיון העיתונאי לסגור נושאים אלו מחוץ לכותלי בית המשפט. העיתונאים בישראל הלכה למעשה מהזכות הזו (הגנה על מקורות מידע) – ביטוי נוסף לעצמאותו של מוסד התקשורת. 5. הסדרים שאינם מהוגנים בחוק אלו מהם החלטות וולונטריות התנדבותיות של הקהילה העיתונאית אשר באות לידי ביטוי ב 2 גופים: א. ועדת העורכים של העיתונים וכלי התקשורת בישראל גוף ייחודי בישראל. שורשיו עוד בימי המנדט הבריטי. הועדה נוסדה ב 1942 ובתחילה נקראה ועדת התגובה. עם קום המדינה שינתה את שמה ולעדת העורכים. ראשי ועדת העורכים נהגו להיפגש עם ראשי הממשלה ושרים בכירים אשר היו מעבירים להם מידע וכתגובה לא היו מפרסמים את המידע. הועדה אינה מהוגנת בחוק. אין הסכם רשמי בינה לבין הממשלה. כוחה פחת עם השנים בעיקר מאז המהפך הפוליטי כי ראשיה תמיד נתפסו כשמלאניים וראשי הממשלה מטעם הליכוד מיעטו לתת בה אמון. פעולת הועדה מייצגת את דגם האחריות החברתית. עוסקת בכל הנושאים, לא רק צבא וביטחון. הגוף המפקח עליה הוא הצבא אך הפיקוח לא פורמאלי. ב. תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל נקבע ע"י מועצת העיתונות ולא ע"י הממשלה. בין כלליו העיקריים – עיתון אינו חייב לגלות את מקורות המידע או את זהות כותב הכתבה. עיתון המסקר פרשת תביעה בטרם הוגש כתב הגנה, יציין בסוף הכתבה שטרם הוגש כתב הגנה. גוף זה מחליט על הקוד האתי של העיתונאים ועל תפקודם – האם ביצעו את תפקידם בצורה אחראית ומוסרית. התקנון כולל שתי מערכת של כללים: • האחת נוגעת לתפקידו של מוסד התקשורת - לחובות, להגבלות ולאיסורים העצמאיים המוטלים על כל אמצעי התקשורת. • השנייה נוגעת לתפקודם של העיתונאים כפרטים בעת ביצוע העבודה העיתונאית – אלה מגבילים זרימת מידע חופשי ומנחים את מדיניות הפרסום העיתונאית. הדגם הישראלי: יחסים פורמאליים ברמת המיקרו כאשר מנסים לסווג את היחסים הפורמאליים ברמת המיקרו ראוי לבחון את המקור ממנו מגיעה הידיעה. האם זה מצד העיתונאי או מצד המקור או אולי משניהם. 1. מיסוד תפקידים תקשורתיים בשנים הראשונות הייתה מודעות נמוכה לגבי חשיבותם של אמצעי התקשורת. היה זה שריד אחרון לתפיסה האוטוריטארית מימי המנדט. מספר גורמים הביאו לשינוי מהותי בכל הקשור לקשר של הארגון עם התקשורת (כל ארגון). הפנמת הערכים הדמוקרטיים הביאה לפתיחות ויחד עם גידול בהיקף פעולתה של התקשורת ומעל הכול התגברות תביעות הציבור לקבלת מידע בשם הערך – זכות הציבור לדעת. כיום, כמעט בכל ארגון קיימת פונקציה שממלאת תפקיד תקשורתי ומתווכת בין הארגון לתקשורת. התארים לתפקיד מגוונים (דובר, איש יחסי ציבור, קצין עיתונות, ממונה על הפרסום וכדומה). מיסוד תפקידים אלו משפר את יכולת המיקוח של הארגון עם התקשורת. 2. מיסוד ערוצים 2 הערוצים הבולטים הינם מסיבות עיתונאים והודעות לעיתונות – קומוניקט. מסיבת עיתונאים באה לחסוך סדרת פגישות אישיות והיתרון שלה הוא שהיא יוצרת אחידות בדיווח. זהו ריטואל, טקס שכולם שומרים עליו. על המנהיגים לדווח על פעולתם בציבור ומסיבות העיתונאים הם כלי חשוב בתהליך. הקומוניקט מאפשרת לדוברי ארגונים להזרים הודעות לתקשורת. 3. מיסוד הפיקוח על זרימת המידע אחד ממנגנוני הוויסות השכיחים המונהגים ע"י ארגונים הוא הנהגת גישה מבוקרת של מקורות מידע. בכך נוצר פיקוח על איסוף המידע ופרסומו. בתחילת שנות ה 80' היה ניסיון של שר המשטרה לגרום לכך שגם כתבי הפלילים ייאלצו לעבור סיווג ביטחוני אך המהלך נכשל בשל התנגדותה של הקהילה העיתונאית. 4. דברור מושג ייחודי לישראל. לא לפרסם ידיעה בטרם קיבלת עליה אישור מהדובר. ההבדל בין הצנזורה לדובר הינו בכך שהצנזורה הינה מנגנון פיקוח פורמאלי ומופעל ברמת המאקרו על ארגוני התקשורת. הדברור הוא דפוס פיקוח ברמת המיקרו ומופעל על הכתבים עצמם. 5. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ברמת המיקרו זה עוסק בעיתונאים. משמש ככלי שבאמצעותו אמורה להתעצב השקפת העולם וכללי ההתנהגות של העיתונאים. התקנון מגדיר שורה של כללי "עשה ואל תעשה" לעיתונאים. למשל התקנון קובע שלעיתונאי אסור לחשוף מוצר ולחשוף את פניו של אותו מוצר. 6. ועדות האתיקה ובתי הדין המשמעתיים של אגודת העיתונאים הממסד העיתונאי מפעיל שני מנגנוני אכיפה נוספים בתחום האתיקה וההתנהגות: ועדות אתיקה ובתי דין של חברים, הפועלים בשלוש אגודות העיתונאים המקומיות. התלונות המוגשות לגופים אלה נוגעות לרוב לחריגות אתיות, להתנהגות שאיננה הולמת ולעיתים גם לסכסוכים בין עיתונאים. ועדות האתיקה משמשות גם כתובת לאישור נסיעות עיתונאים לחו"ל או לאירוחם בבתי מלון בארץ על פי הזמנת גורמים חיצוניים. ועדות האתיקה מטפלות רק בתלונות הנוגעות לחברי האגודות שלא כמו מועצת העיתונות שמטפלת בכל העיתונאים והעיתונות שאינם נמנים עם חבריה. 7. תדריך חדשות ואקטואליה ברשות השידור מסמך נקדי. התפרסם ב 1972 ע"י אדם בשם נקדימון חוגל. התדריך מתייחס לכללים שעל עיתונאי לנקוט בזמן ניהול ראיון, כלומר, להביע את עמדתו האישית, לא להיות גס רוח וכדומה. 8. אומבודסמן נציב קבילות הציבור. בדומה לארגונים רבים גם אמצעי התקשורת החלו למסד את הרעיון הזה. כמו בארגונים אחרים האומבודסמן בעיתונות אמור לשמש כתובת לתלונות הקוראים, המאזינים או הצופים. בדיעבד האומבודסמן הוא חוליה נוספת במערכת הפיקוח הפנימי של הארגון התקשורתי, לרוב ברמת המיקרו של הכתב והעורך הבודד. האומבודסמן יכול לפעול רק אם יש קהל פעיל ודינאמי. הדגם הישראלי: יחסים לא פורמאליים ברמת המאקרו כל התחום האפור. תחום רחב היקף ובא לידי ביטוי במספר אופנים: 1. מניפולציה במידע מניפולציה היא אחד מיסודות הפוליטיקה. המניפולציה במידע נועדה להשיג יעדים בדרכים עוקפות מכשולים. במרבית המקרים היוזם של המניפולציה הוא השולט במידע והוא עושה את המניפולציה למידע לפי התועלת שצפויה לקידום האינטרסים שלו. 2. קביעת מדיניות בענייני תקשורת חלק מהחלטות הממשלה והשרים יכולות להיות בעלות השלכה ישירה על אמצעי התקשורת וגורמות לכך שהממסד התקשורתי מתפקד כקבוצת אינטרס מטעם עצמו. העובדה שעצם פעילות התקשורת מהוגנת בחוק מעניקה לממסד הפוליטי כוח ומעין שוט על התקשורת. 3. תגמולים וסנקציות קביעת מדיניות תקשורתית מאפשרת לשלטון לווסת את הקצאת המשאבים – הן משאבי מידע והן משאבים חומריים וכלכליים החיוניים לתפקודם של אמצעי התקשורת. ביכולתם של גורמים פוליטיים לנתב מידע ולהקצות משאבים לפי העיקרון של "תן וקח". לרשותם ולרשות קבוצות אינטרס אחרות מגוון אפשרויות לתגמל את העיתונות בצורה חיובית או שלילית, על התנהגותה בעבר או בהווה. יעילותם של אמצעים אלה נעוצה באופיים העקיף, ומכאן שקשה במרבית המקרים להוכיח את קיומם ולתבוע את ביטולם. לדוגמא: ביטול מנוי לעיתון במשרדי ראש הממשלה. הדגם הישראלי: יחסים לא פורמאליים ברמת המיקרו היחסים הלא פורמאליים מורכבים בעיקר מ 2 דפוסים: 1. הזהות סוציולוגית וקירבה אינטימית הזהות הסוציולוגית המשותפת לממסד התקשורתי ולממסד הפוליטי עשויה לסייע ליצירת אוירה כמעט אינטימית ביניהם. קשרי העבודה הקרובים בין הפוליטיקאים והעיתונאים הם חזון נפוץ במדינות דמוקרטיות. ממדיה הקטנים של החברה הישראלית ושל האליטה שלה, רק מדגישים יותר את חשיבות המשתנה הסוציולוגי. הזהות הסוציולוגית תורמת ליצירת ערוצי תקשורת ישירים, בהם זורם מידע חופשי בין ממלאי תפקידים במוסדות השונים בחברה לבין אנשי התקשורת. ערוצים אלה מנוצלים לא רק להזרמת מידע לאמצעי התקשורת אלא גם להזרמת מידע בכיוון ההפוך, כלומר, העיתונאים משמשים מקור לא פורמאלי להעברת מידע שאינו רואה אור בדפוס או להרחבת המידע שהתפרסם. במקרים אחדים היו העיתונאים יועצים בסתר למנהיגים פוליטיים. עיון במשלח היד של חברי הכנסת מגלה שרבים הגדירו ומגדירים עצמם כעיתונאים. קיים מעבר סמוי בין שני הממסדים בד"כ מן התקשורת אל הפוליטיקה. (אמנון רובינשטיין - חבר מערכת "הארץ", יוסי שריד – כתב "קול ישראל", גאולה כהן – עיתונאית ב"מעריב"). 2. הדלפות ההדלפה מנותבת אל העיתונאי כדי שיעשה שימוש באותו מידע. ההדלפה ממחישה כיצד ההסדרים הפורמאליים הנוקשים "מתגמשים" לצורך צרכיו הדינמיים של מוסר המידע. השימוש בהדלפה הינו שכיח ביותר. ההדלפה היא מעין מפגש אינטרסים בין מדליף הידיעה לבין העיתונאי. המדליף זוכה לקידום ענייניו והעיתונאי זוכה לכבוד כתוצאה מהפרסום. חשוב להבחין בין הדלפה לבין דלפה. דלפה זה מעבר מידע בין העיתונאים בדרך אקראית ובלתי מתוכננת (פתק שהעבירו שרים נפל והגיע בטעות לידי עיתונאי). הדלפה הינה מסירת מידע ע"י מי שלא הוסמך לכך. מאמר 7 – עיתונות כמקצוע / אליהו כץ אליהו כץ מנסה להגדיר את מקצוע העיתונאי. הוא מנסה לאבחן את העיסוק העיתונאי מתוך מודלים סוציולוגיים. כץ משווה בין העיתונות לבין שאר קטגוריות / מקצועות השאובים מתחום מדעי החברה. הקטגוריות הן: 1. עיתונות כעיסוק פוליטי בהקשר זה הוא מזכיר את וובר, משום שהוא מצא קירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. וובר טען שהעיתונאים הם הפוליטיקאים הכי טובים והסיבה לכך היא שבעזרת המניפולציות שלהם הם רותמים את הפוליטיקאים למאבקים חברתיים בבעיות שקיימות. סדר היום התקשורתי משפיע על סדר היום הציבורי. וובר אומר שהעיתונות היא העיסוק הפוליטי הפרופסיונלי ביותר משום שהוא שוקד על מלאכת ההשפעה באופן קבוע ולא בצורה חובבנית בעת הבחירות. 2. העיתונות כפרופסיה בפרופסיה הכוונה למקצועות הדורשים הכשרה ומיומנות מקצועית. כץ טוען שכמו הפרופסיות (רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים), גם מקצוע העיתונות דורש הכשרה ומקצועיות. תפקיד העיתונות כמו תפקידי הפרופסיה הוא גם אבחון בעיה וגם טיפול ושירות עבור הציבור – עבור הקהל. גם לעיתונות וגם למקצועות הפרופסיה יש את החיסיון עבור מקורות המידע. גם לעיתונות וגם לפרופסיה יש תקנון אתיקה שאמור להכתיב את נורמות ההתנהגות המקצועיות אבל קיים הבדל אחד: כאשר איש פרופסיה עובר על אחד מעקרונות תקנון האתיקה רישיונו נשלל בעוד שאין הדבר כך בענף התקשורת (וזו גם הסיבה העיקרית שבגינה העיתונאים אינם רוצים להיחשב כפרופסורים יחייבו אותם ללמוד, והם יהיו תחת פיקוח קפדני). 3. העיתונאות כעסק העיתון הוא ארגון תעשייתי למטרות רווח. אין ספק שהעיתון צריך למכור וחשוב שיימצא ציבור קוראים שמוכן לשלם בור קריאת העיתון המסוים. 4. העיתונות כאומנות ניתן לסווג את העיתונות כאומנות, חלק מהכתיבה העיתונאית היא כתיבה בדיונית, ראייה מקורית, כתיבה יוצרת, סיפורי דרמה, שירה,דימויים ועוד. 5. העיתונות כמדע יש בעיתונות מאפיינים המזכירים את העיסוק המדעי כמו: החיפוש אחר האמת בדרכים רציונאליות והשאיפה להגיע להכללה שמעבר לתצפיות. השאיפה היא להגיע להכללות אמפיריות המקשרות בין תופעה מסוימת לנסיבות היווצרותה. בעיתונות יש לעיתים גם שילוב של תיאוריות מתחום מדעי החברה וההתנהגות ושימוש בשיטות מחקר כמו ראיונות, עדויות, סקרים, תצפיות וכו'. כץ מוצא דמיון רב בין העיתונות למדע. מאמר 8 – בין עיתונות לרפואת שיניים / חנוך מרמרי מרמרי הוא עורך עיתון "הארץ", איש שטח שדוגל בכך שכל אדם יכול להיות עיתונאי אם הוא רוצה בכך. הוא יותר ליברלי לעומת כץ שהוא יותר ממוסד ואוטוריטארי. מרמרי טוען שעיתונות שואפת לעצמאות, ליכולת ביטוי וחופשיות תוך מימוש הזכות לדעת כל מה שאפשר. מול זה קיים השלטון ששואף לפקח על עיתונות חופשית. מרמרי טוען שהעיתונאות אינה ניתנת להגדרה ואינה צריכה להיות מוגדרת. עיתונאי לדעתו, הוא כל מי שכותב בעיתון. כולם כפופים לחוקי המדינה אבל יש לזכור כי עיתונות אינה מקצוע, היא עיסוק, ובמקרים מסוימים היא אף שליחות או דרך חיים. מה שחשוב הוא שאותם עיתונאים יירצו ליישם צורך חברתי בסיסי של חיטוט וחיפוש אחר האמת, של רצון לדעת ולהתבטא בפומביות ובחופשיות. זכות הביטוי נתונה לדעתו במידה שווה לכל המעוניין בכך. לדעתו, מי שעדיף כעיתונאי הוא אדם סקרן בעל תודעה חברתית, בעל יצר פרסום מיומנות כתיבה בסיסית והפרקטיקה היא משנית ואינה מרכזית. לטענתו, תעודת עיתונאי היא כלי סמלי בלבד, היא אישור שאותו עיתונאי עוסק בזכות הציבור לדעת. אין ולא צריכה להיות לתעודה זו שום השפעה נוספת. יחידה 7 – לשון ורטוריקה בתקשורת ההמונים רטוריקה – לדעת לדבר את הדיבור הנכון של החברה בה אנו נמצאים (הפונה להיגיון, שכל, מרכיבים). אפשר להתייחס לכל דבר לפחות מ 2 נקודות מבט שונות. (רוצח על רקע פלילי. מצד אחד גיבור לאומי ומצד שני רוצח). יחידה זו עוסקת בתפקוד אנשי התקשורת כפי שבא לידי ביטוי בתוכן אמצעי התקשורת. ניתוח התוכן יכול להעיד על תפקודן של המתווכים (אמצעי התקשורת) ולשמש כלי הערכה לעבודתם וזאת מכיוון שהתוכן הינו התפוקה העיקרית של אמצעי התקשורת. השפה העיתונאית השפה העיתונאית אינה רק כלי אלא מהווה מכלול של גורמים ואילוצים המתלווים לתהליך התקשורתי. כל אירוע יש לתרגם למדיום בו הוא מדווח ובאמצעות התרגום באות לידי ביטוי תפיסות אידיאולוגיות ב 3 מישורים המנחים את העיתונאים. א. תפיסת תפקיד העיתונאים מצד אחד קיימת גישת הראייה, showing, ומצד שני גישת ההגדה, tolling. גישת הראייה תופסת את תפקיד העיתונאי כמתווך ניטרלי. לפי תפיסה זו על העיתונאי לדווח את העובדות בדיוק המרבי, כלומר, לתת לנמענים את האפשרות לפענח באופן בלתי אמצעי וללא מעורבות פעילה של העיתונאי. תפיסת הראייה מניחה שעובדות מדברות בעד עצמן. ישנה מציאות שניתנת להצגה ללא דיווחו של העיתונאי והעיתונאי הינו צינור שמאפשר לנמען לצפות במציאות. גישת ההגדה רואה בעיתונאי מתווך מעורב. תפיסה זו שוללת את ההנחה של קיום מציאות שניתנת להצגה באופן אובייקטיבי ולכן, הדרך היחידה להכיר ולהתרשם מן המציאות היא באמצעות הדיווח העיתונאי המוצג מראייה של איש המקצוע. תפיסת ההגדה והעיתונאי כמתווך מעורב טוענים כי העובדות אינן מדברות בעד עצמן ואין מציאות אחת שהקהל יכול לתפוס ולהבין ולכן תפקיד העיתונאי לתרגם את החדשות בצורת סיפור כשהחדשות נוצרים מעצם בחירת החומר וארגון מחדש של העובדות בצורה שתבנה להם משמעות. ב. הצורך בהגדרת המציאות המדווחת העיתונאי צריך להציג את האירוע החדשותי בדרך שבה הנמענים יבינו מהו הסיפור, מהי הבעיה, מי אשם במצב ומה הפתרון. זה מבנה הסיפור! תהליך עיבוד העובדות לסיפור בעל היגיון פנימי קרוי "מסגור". מסגור פירושו עיבוד העובדות באמצעות בחירת המידע הרלוונטי וארגונו מחדש. תהליך זה מגדיר את האירוע ומעניק משמעות חדשה לחדשות. המסגרת, שהיא התוצר של תהליך המסגור, מאפשרת להבין מה נושא החדשות, מי "אחראי" למצב ומה הם הפתרונות האפשריים. על המסגרת להיות רלוונטית מבחינה תרבותית למוען ולקהל היעד. כדי שהמסגרת תהיה מובנת לקהל, תהליך המסגור צריך להסתמך על מוטיבים מוכרים. אין דרך אחת ויחידה להצגת נושא כלשהו, אלא אפשר לארגנו ולהציגו בדרכים שונות. לעיתים מסגרת אחת דומיננטית בחברה מסוימת, ולכן קשה להשתמש במסגרות חלופיות. מסגרות כאלה טבועות עמוק בחברה ובתרבות, והן נתפסות כפירוש העיקרי לאירועים. מסגור – הטכניקות של סידור העובדות: שימוש בתמונות, גודל גופן וידיעה, כותרות, דימויים מטאפורות, מבנה תחבירי. מסגרת – התוצאה של תהליכי המסגור. הכוונה למשמעות הסופית של הטקסט(מה משתמע מהטקסט כתוצאה מתהליכי/טכניקות המסגור). המסגרות תלויות תרבות ותלויות קהל יעד. ג. הלשון העיתונאית באמצעות ביטויים לשוניים העיתונאי עלול לרמוז על דעתו או עמדתו כלפי הנושא המדווח. רשות השידור אוסרת על עיתונאיה להביע את עמדתם הפרטית בשידור ואפילו ברמיזה. אחידות השפה והלשון המכובדת נועדה לצמצם את עמדתו של העיתונאי המדווח. פתיחות וסגירות "פתיחות" ו"סגירות" הם שני מושגים, המצויים בשני קצותיו של קו רצף ומתארים את המשמעויות השונות שאפשר להעניק לטקסט מסיים או להפיק ממנו. טקסט "פתוח" פירושו טקסט רב-משמעויות המאפשר לנמען לפענחו ולפרשו באופן עצמאי. בטקסט כזה, המוען ממעט להשתמש במילים טעונות ומצניע את נוכחותו, טקסט זה מתאים לעיתונות העובדתית. טקסט "סגור" כופה על הנמען את הפענוח והפרשנות של המוען. בטקסט כזה עמדתו של המוען דומיננטית, והיא מתבטאת בבחירת המסגרת, בשימוש במילים טעונות ובחומר חזותי מגמתי. כאשר בודקים את דיווחי התקשורת הישראלית בכל הקשור לנושאים צבאיים וביטחוניים, רואים שהטקסטים ברובם סגורים. הדבר נובע מתוך ההקשר החברתי שבו פועלים העיתונאים. העיתונאים והכתבים הם חלק אינטגראלי מהציבור אליו הם פונים, האירועים אינם מתרחשים מבחינתם במקומות מרוחקים ומבחינתם אלה חדשות פנים. אירועים שלישראלים יש כלפיהם מעורבות רגשית ופוליטית. הדיווח העיתונאי מציג את ה-אנחנו ואת ה-הם ובכל זאת מתוך זווית הראייה של ה-אנחנו (אנחנו = הציבור אליו פונים). לעומת זאת, הדיווחים ברשתות הטלוויזיה הזרות מתייחסים לאירועים בישראל כאל חדשות חוץ. הכתבים המדווחים לרשתות הזרות משוחררים מהמטענים הרגשיים של העיתונאים הישראלים, מבחינתם אלו הם חדשות חוץ ולכן הם נוטים לטקסטים פתוחים המאפשרים לקהל היעד שלהם, שגם הוא איננו מעורב רגשית, לפרש את האירועים בדרכים שונות. משלב משלב הוא לשון המשמשת אדם לצרכים מסוימים. כל אדם משתמש במגוון משלבים או דרכי הבעה, המשתנים בהתאם לנסיבות. לדוגמא, בשיחה עם הממונה עליו במקום העבודה, ינקוט אדם מסוים לשון תקנית ועשירה. בנסיבות אחרות למשל בעת צפייה במשחק כדורגל עם חבריו, עשוי אותו אדם להתבטא באופן שונה, מבלי להקפיד על כללי השפה התקנית ותוך שימוש בסלנג ואולי אף במילים גסות. הכוונה היא לסוגים שונים של שיח הנעשה ברמה גבוהה או נמוכה בהתאם לסיטואציות התקשורתיות בהן מתרחש אותו שיח. אינטר טקסטואליות אינטר טקסטואליות היא זיקה בין טקסט כלשהו לבין טקסטים אחרים. כל טקסט נכתב מתוך הנחה שהקהל נחשף קודם לכן לטקסטים אחרים, ולכן הוא מצויד בכלים להבין את הטקסט החדש. במילים אחרות, שום טקסט אינו מספק את כל המידע, וכל טקסט הוא מעין נדבך נוסף על נדבכי ידע קודמים. למעשה, אינטר טקסטואליות מסבה את תשומת הלב של הקורא לטקסט(ים) אחר(ים). נקודת המוצא היא שכל ידיעה תקשורתית מתבססת על ידיעות ותיקות יותר ועל נדבכי ידע קודמים. מאמר 9 – תקשורת מפרגנת: "סוכל ניסיון פיגוע בחוף ניצנים" / תמר ליבס ויוסף בר נחום בשנת 1990 הגיעו 2 סירות גומי מאוכלסות במחבלים עם כוונות טרור לחופי ישראל באזור ניצנים. הרבה מאזרחי המדינה היו בחוף באותה השעה כיוון שזה היה חג השבועות. האירוע החל בשעה 6:45 בבוקר אך רק בשעה 15:00 שודר השידור הרשמי הראשון של דובר צה"ל בקול ישראל שמודיע על סיום מוצלח של האירוע. שאלות רבות נשאלו בנוגע לתפקוד של הצבא והתקשורת באירוע זה. המאמר מדבר על עובדה פשוטה, לאור המקרה כלי התקשורת פרגנו לצה"ל וציינו את האירוע כהצלחה, בעוד שלמעשה האירוע היה מאופיין בהרבה תקלות. המאמר מבקר את התקשורת על כך שלא דיווחה לאזרחים על התקלות הרבות, דווקא בתחושת משבר יש חשיבות עליונה לתפקודה של התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אך בפועל התקשורת בשעת משבר זו פרגנה ופעלה על פי הדגם המגויס. התקשורת מבחינתה פעלה בעיקר לחיזוק הדימוי החיובי של הממשלה ושל צה"ל. קל לתקשורת להימנע מביקורת מאחר והאירוע הסתיים בשלום. מקרה ניצנים הוא מקרה ספציפי לבחינת ההשערה שהעיתונות מעדיפה לחגוג את הצלחות הממסד מאשר את כישלונותיו. בסופו של דבר העיתונות לא נקטה עמדה ביקורתית ודיווחה על ניצחון הרואי של ישראל על המחבלים. התקשורת השתמשה במספר אסטרטגיות מרכזיות: 1. מתן עדיפות לגרסת צה"ל במונחים של הקצבת זמן ומקום, וציטוט ישיר של דובר צה"ל. התקשורת חזרה על הודעת דובר צה"ל עם שילוב אלמנטים של סיפור ניצחון. הכותרות בעיתונים אימצו את מסגרת הניצחון תוך האדרת צה"ל. העיתונים בחרו לצטט מקור צבאי מאשר לדבר בקולם שלהם. 2. התמקדות בסטטיסטיקות של התוקפים ומתן דגש על סיום האירוע מבחינת צה"ל. העיתונות הרבתה לתאר את הרקע המסיבי של ארגוני המחבלים, תוך חיזוק תיאורי ההצלחה של צה"ל מול ארגונים אלו וגרמה לאזרחים להסיט את תשומת הלב מצה"ל אל המחבלים עצמם. כמו כן, העיתונות יצרה תחושה ברורה שהאירוע הסתיים, תם ונשלם והוא בשליטת צה"ל. 3. הצגת עדים תמימים מבלי לפרש את דבריהם, מתוך מטרה לתת אוטנטיות לגרסה הממסדית. ניכר כי אמצעי התקשורת נותנים עדות תמימה תוף התעלמות מהפוטנציאל הביקורתי שבדיווחים. 4. יישום המיתוס של סכנה קיומית לישראל. העיתונות יצרה תחושה שישראל נמצאת בסכנת השמדה מיידית תמידית, תוך שימוש בהקשרים וקונוטציות לשואה. תיאור המחבלים כאויב השואף להשמיד את העם היהודי. הם רכשו נשק כימי ובקטריולוגי – סמל לפתרון הסופי – כמו הנאצים. 5. יישום הרטוריקה של נס ליהודים. האירוע תואר כמעשה נס – קישור אסוציאטיבי לנס יציאת מצריים/פח השמן וכו'. לסיכום, אין ספק כי מאמר זה ממחיש כי מסגרת של ניצחון הרואי הועדפה על ידי התקשורת, על פני מסגרת ביקורתית נוקבת וכיצד טכניקות מסגור שונות שימשו מטרה זו. מאמר 10 – אחד הימים היותר עקובים מדם, ניתוח השוואתי של חדשות פתוחות וסגורות בטלוויזיה / יצחק רועה ועקיבא כהן רקע - אירועי כפר נחלין, תקופת האינתיפאדה של 1987. ב-1989, 16 חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה חדרה יחידת מג"ב לכפר נחלין שליד בית לחם במטרה לבצע מעצרים של תושבי הכפר החשודים בפעילות באינתיפאדה. בין הצבא לבין תושבי הכפר התפתחה תקרית אלימה שבמהלכה נהרגו 5 פלשתינאים ורבים נפצעו. מאמר זה משרטט ניתוח ושואל את השאלה: כיצד ערוצי הטלוויזיה השונים דיווחו על אותו אירוע תוך שימוש במסגרות שונות ודרגות שונות של פתיחות הטקסט. המאמר מנתח דיווחי חדשות טלוויזיוניים מ-5 ארצות: בריטניה, צרפת, גרמניה, ארה"ב והערוץ הראשון של ישראל. הניתוחים נעשו באפריל 89' ביום שבו אירעה התקרית בכפר נחלין. כותבי המאמר מנסים להוכיח כי הסיקור העיתונאי נמצא במתח תמידי בין אילוצי פתיחות וסגירות של טקסטים חדשותיים. המאמר מנסה להבהיר ייצוגים שונים של טקסטים פתוחים וסגורים תוך בחינה של שלושה ממדים המהווים את העקרונות של עיתונות אובייקטיבית אידיאלית – רטוריקה של אובייקטיביות: 1. רטוריקה של איזון הכוונה לנוהג העיתונאי לתת לשני צדדים יריבים או לשתי השקפות מתחרות ייצוג שווה פחות או יותר, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה מילולית 2. רטוריקה של ניטרליות מנחה את העיתונאים לדבר בשפה שאינה חושפת את דעתם או עמדתם. אחת השיטות הנפוצות היא להשתמש בחומרים כגון טבלאות, תרשימים, גרפים וכו'... שמקשים על הצופה הממוצע להבין. 3. רטוריקה של העובדות מחייבת את העיתונאי להיצמד לחדשות הקשורות להתפתחויות הנוכחיות מבלי לעשות אנלוגיה לאירועים הקשורים לעבר. הנוהג העיתונאי לדייקנות קונקרטית, נתינת עובדות ללא אינטר-טקסטואליות. בהתאם לכך, ככל שסיפור עיתונאי מאוזן עובדתי וניטרלי יותר מהבחינה הרטורית, כך הוא נראה פתוח יותר ואובייקטיבי יותר ולהפך, ככל שהסיפור העיתונאי מוצג כפחות מאוזן, יותר מסוגנן, כך הוא סגור יותר ופחות אובייקטיבי. במאמר ניתן לראות כי המסגרות של אותו האירוע הן שונות באמצעי התקשורת השונים. הגרסאות של הטלוויזיה הישראלית ושל CBS הבריטית מציעות קריאות אידיאולוגיות שונות לאותו אירוע. שתיהן נוטות לתבנית סגורה ומצומצמת המכוונת את הנמענים לפרשנות אחת ויחידה. התיאור של CBS הוא תיאור שמציג מציאות אכזרית, ברוטאלית ואלימה שישראל וכוחות הצבא הם האחראים היחידים לה. הטלוויזיה הישראלית לעומת זאת, מציגה את הזווית הישראלית המקומית ומדגישה את השליטה באירועים, את סופו של האירוע מבחינת ישראל והיא מטילה את האשמה על תושבי הכפר. ההבדל בין התחנות נובע מהיותה של CBS תחנת שידור זרה החושפת את האירועים ובונה אותם כחדשות חוץ תוך התנתקות מהתרבות והקהל הישראלי. בעוד שערוץ 1 חושף וסוקר נושא רגיש, חדשות מקומיות, הכתבים מקומיים והנושא עובר דרך המסננת של התרבות והקהל הישראלי. המסגרת מותאמת לתרבות ולקהל היעד!!! לסיכום, אירוע נחלין הוא מקרה בוחן, אחד מני רבים, הוא ממחיש את השונות של הסיקור הטלוויזיוני בהקשר של אותו אירוע. המאמר מציע להתייחס לתיאורים עיתונאיים ככלים ליצירת משמעויות ולא כמעבירי אינפורמציה. ההשוואה בין הדיווחים השונים ברשתות השונות מדגימה כיצד אותם נתונים משמשים בסיס ליצירה של סיפורים שונים בעלי משמעות שונה. החדשות של הטלוויזיה יוצרות מסגרת בעלת משמעות ייחודית, בעלת גבולות תרבותיים ייחודיים, קהל ייחודי שהטלוויזיה מתאימה עצמה אליו, ומכאן נובע ההבדל בין הסיפורים החדשותיים. יחידה 8 - ההשפעות של תקשורת ההמונים היחידה מתעסקת ב 3 נושאים שונים: 1. הבניית המציאות. קביעת סדר היום. 2. אלימות בתקשורת. 3. 20 שנות טלוויזיה והשפעתן על הצופים. 1) הבניית המציאות מאמר 11 – התקשורת בישראל – מרכז ופריפריה / אלי אברהם עמ' 479 אסכולת הבניית המציאות התפתחה בשנות ה-60 של המאה ה-20. לטענת האסכולה לתקשורת יש חלק רב בבניית תפיסת העולם של הנחשפים עליה. השפעה זו מכונה השפעה אידיאולוגית או הבניית המציאות. זרם הבניית המציאות עוסק בהשפעת המציאות התקשורתית על תפיסת המציאות החיצונית. ההנחה הבסיסית של זרם זה היא שהמסרים האידיאולוגים המועברים באמצעות התקשורת חודרים לתודעת הקהל ולתהליך זה ישנה השפעה על התייחסותו של הקהל על המציאות החוץ תקשורתית. אחד המקורות התיאורטיים לגישה הוא הזרם הנאו מרכסיסטי על גווניו השונים הטוען שאמצעי התקשורת עמוסי הטיות ערכיות. התפיסה הנאו מרכסיסטי רואה בתקשורת חלק מהממסד והשלטון, מעין מנגנון המשרת את השלטון לחיזוק כוחו ושיקוף ערכיו. אמצעי התקשורת מציגים תמונת עולם התואמת את ערכי השלטון. המטרה המשותפת היא להבטיח ולהנציח את חלוקת הכוח שקיימת בין המעמד השולט ובין המעמדות הנשלטים תוך כדי שימור ההסכמה הכללית לחלוקה זו. דבר זה נעשה ע"י הצגת תמונת מציאות, לעיתים מסולפת, אך שעולה בקנה מידה אחד עם האינטרסים של השלטון. תלותם של אמצעי התקשורת בשלטון מבטיחה את המשך תמיכתם בו. תלות זו מביאה לאותם הטיות ערכיות אשר משפיעות על הבניית המציאות של הנמענים. חשוב להבחין בין הטענה הכללית שהתקשורת מעצם טבעה משפיעה על תפיסת העולם של הציבור, לבין הטענה הנאו מרכסיסטית שהמציאות התקשורתית מסולפת בכיוון האידיאולוגי לטובת האליטה השולטת. לתקשורת ישנה השפעה מכרעת על הבניית המציאות גם אם לא מקבלים את הגישה של הנאו מרכסיסטים לטענה זו. אחת הדרכים לבחון מסרים אלו היא באמצעות הדימויים השונים של הקבוצות השונות באוכלוסייה. במחקרו של אלי אברהם במאמר מוצגים סוגי הדיווחים אודות עיירות הפיתוח: חדשות אי סדר - הכוונה לתיאור עיירות הפיתוח כמרכזי פשע, אלימות, אבטלה, שביתות, הפרות סדר וכו'. חדשות סדר, וחדשות ניטרליות. אברהם מצא כי רוב החדשות אודות עיירות הפיתוח הן חדשות אי-סדר. אברהם טוען שהעיתונאים הם למעשה צינור מידע שדרכו הציבור מתוודע לאזורים רחוקים. כאשר התקשורת בוחרת תבנית של הצגת אירוע, הרי שהיא יוצרת משמעות עבור אירוע (מסגרת= הבניית מציאות). בבדיקה של הכתבות אודות עיירות הפיתוח נמצא כי עיירות הפיתוח מאופיינות באמצעות מספר מוטיבים באמצעי התקשורת: 1. אלימות, פשע וחוסר שקט חברתי: העיתונאים בכתיבתם, ציפו לאלימות בעיירות הפיתוח וכשזה לא בא לידי ביטוי, טענתם הייתה "בוא-תבוא". הכתבים מניחים כי כתבות על אי-שקט חברתי, אלימות ופשע יזכו לסיקור ולקליטה בקרב קהל הקוראים. 2. לכלוך והזנחה – מצוקה כלכלית: התיאור אודות עיירות הפיתוח הוא תיאור אודות מצוקה, מחסור ועוני, שם נרדף לעיירות הפיתוח הוא שכונות עוני, מצוקה. כמו כן, תיאור האוכלוסייה כאוכלוסייה שאינה נקייה, צפיפות, משפחות מרובות ילדים, מצב כלכלי קשה. 3. חוסר שליטה על הגורל ועתיד מעורפל: התיאור בכתבות הוא תיאור של חוסר שליטה של תושבי עיירות הפיתוח על עתידם, על גורלם, השינוי והעתיד תלויים בגורמים אחרים, אין לקיחת אחריות לשינוי. 4. הכללות, חוסר ייחודיות (עדר) וזיהוי עדתי פוליטי: מתיאור הכתבות עולה כי לתושבי עיירות הפיתוח אין יכולת חשיבה עצמאית, הרושם שמתקבל הוא שהם מתנהגים כעדר, ללא ייחודיות של פרטים בו. כולם מצביעים למפלגות הימין, התושבים מזוהים כמזרחיים. דרכם מתחדדים הסטריאוטיפים של הצ'חצ'חים מול הבוזבוזים מזרחיים מול אשכנזים. 5. ספק ביכולת להיות כמונו – כמו המרכז: רבים מהכתבים מפקפקים ביכולת עיירות הפיתוח לאמץ נורמות של המרכז. לא חשוב איזה פיתוח הם יעברו, הם לא יוכלו להיות כמונו, כמו המרכז. יש תיאור חד המבדיל בין מה שקורה אצלנו לעומת מה שקורה אצלם – אצלם מתנהגים אחרת. בנוסף, עיירות הפיתוח נתפסות כקצה העולם – ניתוק מהמרכז. 6. סינדרום הפרימיטיביות: תושבי עיירות הפיתוח מוצגים כצרכנים של מסורת עממית בלבוש מודרני. בעלי אמונות תפלות, מעריצי רבנים, מאמינים בדת אך אמונתם גמישה – חצי דתיים (הולכים בשישי לבית כנסת ובשבת לים). התקשורת ממוקמת במרכז הארץ, פונה אל ציבור מבוסס החי במרכז הארץ ורחוק מהפריפריה, מחזקת את הדימוי הבעייתי של עיירות פיתוח, דבר הגורם לנתק מצד הציבור החי במרכז, לאזורים המרוחקים. השפעה נוספת הינה מתן הכשר לפערים החברתיים והכלכליים שבין המרכז לפריפריה. הציבור החי במרכז עלול להשתכנע שהמצב בעיירות הפיתוח הוא גרוע ובלתי הפיך. מתנגדי האסכולה טוענים כלפי התקשורת שהיא מציגה מסרים ואת הרבדים השונים בחברה בהתאם לשיטה הקפיטליסטית שמטפחת אידיאלים שלא תמיד עולים בקנה מידה אחד עם המציאות הישראלית. הצגת האירועים בתקשורת המובאים כתהליכים המתרחשים במציאות מעוררת שאלות חשובות מתחום התקשורת: מהי מציאות? מי קובע שמצב מסוים שמוצג בתקשורת הוא המציאות המדויקת ואילו מצב אחר המוצג בה הוא עיוות של המציאות? דוברים רבים של מגזרים שונים במשק מתלוננים בקביעות שאנשי התקשורת אינם אובייקטיבים בבואם לסקר האירועים. אנשי התקשורת מצידם, בבואם לממש את אותו אידיאל של אובייקטיביות, טוענים שביסוס העובדות בתיאור המצב באירוע מובא מפי מקורות המידע המעורבים אירוע וכי הדברים נאמרו מפיהם ולא מפי התקשורת. עצם ההחלטה איזה אירוע ייהפך לחדשה ואיזה לא, הדרך בה יוצג המתרחש, קביעת דבריו של מי יושמעו בכתבה ושל מי לא - כל אלה מראים שקיימת מידה מסוימת של התערבות מצד העיתונאי בהמחשה ובהבניית המציאות של הנמענים. העיתונאי הוא זה שמחליט מי טוב ומי רע, מחליט מה מעניין את הקהל ומה לא, מי איתנו ומי נגדנו. הצגת המציאות היא תהליך של בחירה מתוך מבחר של נושאים. התקשורת והעיתונאים שפועלים בתוכה, ממלאים תפקיד מרכזי באותו תהליך בחירה וכך נוצרת הבניית המציאות. 2) אלימות בתקשורת מבין כל הנושאים שנכתרו בקשר לטלוויזיה, הצגת מעשה אלימות בתוכניות הטלוויזיה והשפעתם על הצופים, זכתה להתעניינות ולתשומת הלב הרבה ביותר. כבר בתחילת שנות ה 90' הודיעו ראשי הרשתות המרכזיות בארה"ב שהם רואים את עצמם מחויבים לצמצום האלימות בטלוויזיה. הגדרת האלימות היא פגיעה מכוונת באדם, בע"ח או רכש. יש כאלה שמוסיפים את האסונות והתאונות. תחת הגדרה זו מרבית התוכניות שמוצגות בטלוויזיה כוללים מרכיב של אלימות גלויה או מרומזת – סרטי מלחמה, מערבונים, סדרות בלשים, דרמות, וידאו קליפים, סרטים מצוירים, ספורט, חדשות ואף פרסומות כך שניתן לראות שצופי טלוויזיה ממוצע נחשף לאלפי מקרי אלימות בשנה כשמספר זה גבוה לעין ערוך למספר מעשי אלימות שאנו נחשפים אליו במציאות היום יומית. נשאלת השאלה – מדוע קיימת כ"כ הרבה אלימות בתוכניות הטלוויזיה? 1. המציאות שלנו רוויה באלימות. גם אם החשיפה שלנו אליה היא במסגרת טלוויזיה. 2. האלימות מוכרת, יש לה כוח משיכה. היא מגבירה את הריכוז והקשב ומאפשרת לנו להזדהות עם הגיבור החזק. 3. האלימות מתאימה לצורת הסיפור הטלוויזיוני בגלל שהיא מספקת דרך קלה ויעילה לפתרון בעיות. צורת הסיפור הטלוויזיוני אינה מאפשרת מבחינת זמן קיומם של מו"מ. 4. לטלוויזיה נוח להקצין את דמותם של הרעים באמצעות האלימות שבפעולותיהם כך שהיא גם יכולה להראות ולהאדיר את הניצחון של הטובים (אנשי הממסד, השוטרים, אוכפי החוק) רק שבמקרים רבים האנשים הטובים משתמשים באלימות כדי להכניע את האנשים הרעים. באחד המחקרים המפורסמים שעשו בארה"ב נמצא כי במסגרת שעות שיא השידור מתרחשים בממוצע 5 מקרי אלימות בשעה וכשבודקים את המתרחש בתוכניות ילדים המספר עולה ל 20 עד 25 מקרי אלימות בשעה. תופעת הצגת מעשי אלימות אלו היא מסוכנת מאחר שלא פעם האלימות מוצגת בצורה זוהרת ומרגשת. הגיבורים נופלים, מתרסקים, נדרסים אבל תמיד קמים ולאחר מספר שניות חוזרים למצבם הראשוני. האלימות מוצגת ככזו שאין בה כאב, סבל או אבל וסבלו של הזולת מוצג כמקור להנאה. השאלה המרכזית הנשאלת היא באיזו מידה אנו נוטים לחקות את מעשי האלימות בעקבות הצפייה בטלוויזיה. בחיי היום יום ניתן לראות ילדים מחקים מעשי אלימות ומשחקים שונים כגון שליפות אקדחים, האבקות או סוגי מכות אחרים. הקשר בין האלימות בטלוויזיה ובין התנהגות אלימה מיידית לאחר הצפייה נבדק בתנאי מעבדה ע"י חוקרים שונים. שאלה נוספת – מעבר להשפעתה של הטלוויזיה והאלימות שבה על ההתנהגות, היא מה מקום האלימות בטלוויזיה בקשר לתפיסתנו את מקומו של הכוח בסדר החברתי הקיים. האם הטלוויזיה שותפה לתהליכים החברתיים המאדירים את חשיבותו של הכוח בפתרון בעיות אנושיות? כיצד משתלבת הטלוויזיה במתן לגיטימציה להתנהגות אלימה ובהפחתת הרגישות לסבל כאלו נגד הטוענים להשמטה של הטלוויזיה בהתגברות האלימות בקרב הצופים. ישנם גם כאלו המסתייגים מטענה זו: אחד ממבקרי הטלוויזיה בארה"ב טוען שנכון שמספרי מקרי ההתאבדות בקרב בני נוער גדל מאז שידורי הטלוויזיה אך גם שכבת האוזון התדלדלה והחור בה גדל מאז שהטלוויזיה החלה לשדר – האם ניתן להאשים את הטלוויזיה גם בזה...? יש לזכור שרוב המחקרים על יחסי טלוויזיה ואלימות נערכו בארה"ב והחברה האמריקאית יותר אלימה בערך מוחלט מכל חברה אחרת. סוגיית האלימות בטלוויזיה מורכבת. אפשר לומר שמכיוון שאי אפשר להוכיח קשר ישיר בין האלימות בטלוויזיה לאלימות במציאות, הצפייה בטלוויזיה מהווה גורם נוסף במסגרת מכלול הגורמים וההסברים האפשריים להתנהגות אלימה בחברה. הצופים חשופים לדימויים אלימים בכל סוגי האומנות והספרות החל מאגדות הילדים ועד לסיפורים בני ימינו, יחד עם זאת אנשים רבים נמנעים מלצפות בשידורים בעלי אלימות ומנסים גם למנוע מאחרים לעשות זאת. מאמר 12 – השפעת תוכנית ההאבקות WWF / דפנה למיש המחקר נערך ב 1994. בוחן מקרוב רבות מהסוגיות הדנות בקשר שבין אלימות בטלוויזיה והשפעתה על ילדים. התוכנית WWF הנה חלק מתעשייה משגשגת בתחילת שנות ה 90'. בכל שבוע צפו בשידורי הקרבות למעלה מ 20 מיליון צופים . הצפייה היא PPV. כל תוכנית מורכבת מסדרת היאבקויות מבוימות המתרחשות בזירה לעיני קהל חי, פעיל ומריע בהתלהבות. בניגוד להיאבקות, המוגדרת כענף רשמי, ואף כמקצוע אולימפי שיש בו חוקים רבים, בקרבות אלו אין חוקים או כללים מוסכמים וכל פעולה אפשרית עד להכנעתו האכזרית של היריב. השופט נמצא בזירה רק כדי שאפשר יהיה לחבוט גם בו מידי פעם. היריבים נחלקים באופן ברור לטוב ולרע כשהטוב והרע מובלטים בכל אמצעי אפשרי החל מבחירת השמות, הלבוש, הבעות הפנים והקשר עם הקהל. הטובים הם נאים וחסונים ומייצגים את ארה"ב על ערכיה כטוב העליון והחזק. הרעים לעומתם מגוחכים, מעוותים, מעוררי שנאה וגועל. לקהל אין כל התחבטות בשאלה האם הקרב אמיתי או לא. מה שחשוב לו זה מה שהוא רואה. יש כאן מעין מאבק מיתולוגי בין הטוב המושלם לרע המושלם. הרע מייצג את הבלתי יציב ונעזר בחוקים רק כאשר הם משרתים את טובתו ושובר אותם כשזה נוח ומועיל לו. הוא בלתי צפוי ואנטי חברתי. חוסר יציבותו והפרתו את החוקים מסייעים בריגוש הצופים ובהעלאת כעסם עליו. תחושת המגיע לו מביאה לסיפוק רב כאשר הוא מפסיד. ניצחון הטוב על הרע איננו מובטח אם כי הוא מושג במערכה הכוללת. מדוע אנשים צופים בתחרויות ספורט בטלוויזיה: 1. בגלל צרכים של שייכות באמצעות הזדהות עם קבוצה מסוימת. 2. הסחת הדעת משגרת העבודה והחיים המשפחתיים. 3. מקור לגירוי וריגושים. 4. מקור לפורקן ממתח ואגרסיות. 5. מקור לבידור. 6. מקור לפיתוח תחושת ההישג באמצעות ניצחון הקבוצה האהודה. בשנים האחרונות חל שינוי רב במעמד האוהד. פעם היו תחרויות ספורט והאוהדים היו באים לצפות בתחרויות. כיום יש אוהדים והתחרויות נעשו לשם סיפוקם. התיעוד הטלוויזיוני מאפשר תיעוד מפורט של האירועים תוך כדי הדגשת האלמנטים הדרמטיים באירוע. כשבודקים את הצפייה לגבי גברים ונשים ניתן לראות שגברים צופים יותר מנשים בתוכניות ספורט וזאת כדי לפרוק מתחים. הגברים מעורבים יותר בהתרגשות והדרמה, הנשים צופות בשידורים בגלל צרכים חברתיים. אירועי הספורט מחזקים את תפיסת העולם הגברית הטוענת שיש להיות קשוחים כדי לנצח. הספורט מגביר את הסיכוי להתנהגות אגרסיבית בקרב הצופים. מרבית האלימות בקרב הקהל מתרחשת סמוך למעשה האלימות במגרש. בסיקור הטלוויזיוני האלימות מוצגת בדרך המאדירה את חשיבותה. לעיתים רבות, המצלמות מתמקדות בשחקן הפוגע המתנהג באלימות, ולא בקורבן. האוהדים מכנים אותו "שחקן נשמה" והקריינים מפרשים את התנהגותו האלימה כסימן למוטיבציית יתר במקום כביטוי למשחק לא הוגן. המחקר שאל את השאלות הבאות: 1. באילו דרכים השפיעה התוכנית על התנהגות ילדים בבי"ס יסודי, בתוך ביה"ס ומחוצה לו. האם הילדים למדו התנהגות אלימה המזוהה ישירות עם התוכנית? 2. האם ובאיזו מידה נגרמו נזקים פיזיים כתוצאה מחיקוי האלימות? 3. האם ניתן לזהות מאפיינים אישיים כמו: מין, נטייה קודמת לאלימות, מאפיינים המשפיעים על חיקוי האלימות שבתוכנית? 4. האם ניתן לזהות מאפיינים דמוגרפים כמו: רמת דתיות, רקע סוציו-אקונומי וכו', הכרוכים בחיקוי האלימות שבתוכנית? המחקר נעשה ב-3 שלבים: שלב א: סקר ארצי לבדיקת היקף התופעה. מדובר בשאלון שהופנה להנהלות בתי הספר – לגבי האלימות בתוך בתי הספר שלהם. שלב ב: ראיונות עומק טלפוניים עם חברי הנהלות בתי הספר. הראיון אפשר למנהלים לבטא את תגובותיהם ואת רגשותיהם לגבי תופעת האלימות וגם להציע דרכי טיפול לתופעה. שלב ג: ביקורים בבתי הספר ושיחות אישיות עם תלמידים. הממצאים: המחקר התמקד ב-4 גורמים מתווכים המעורבים בתהליך ההשפעה של תופעת האלימות בטלוויזיה. הגורמים הם: א. נטיות קודמות לאלימות כל המתאבקים היו בנים. חלק מהבנות צופות ומעודדות. הילדים שהשתתפו הוגדרו כילדים עם בעיות למידה, בעיות משמעת ובעלי נטיות קודמות לאלימות. חלקם באו מרקע משפחתי מורכב ובעייתי: משפחות הרוסות, עולים חדשים וכו'. הילדים הוגדרו ככוחניים, חזקים, מנהיגים שליליים, בעלי סף תסכול נמוך, מתקשים להבחין בין מותר לאסור, בעלי דימוי עצמי נמוך, חסרי שליטה עצמית ולעיתים בעלי מבנה פיזי חריג. ילדים שהוגדרו על ידי חבריהם כאלימים, דיווחו באופן משמעותי על היותם מעורבים בחיקוי התוכנית, יותר מילדים שהוגדרו כפחות אלימים וכלא אלימים כלל. השפעה ברמה ההתנהגותית! הכוונה להשפעה בפועל, לביצוע בשטח של פעולות חיצוניות שניתן לזהותם כמו קנייה, או התנהגות אלימה. ב. מרכיבי המשיכה של התוכנית 1. המרכיב האהוב ביותר על הילדים הוא הדמויות שבתוכנית. קיימת הזדהות שמית עם הדמויות, עם המראה שלהם. יש העדפה לדמויות מסוימות יותר אצל בנים וזה מאפיין יותר את המעמד הנמוך-בינוני. 2. קיימת משיכה למכות ולטקטיקה של ההיאבקות. 3. יש בתוכנית תחרותיות, אקשן, מתח, ספורט. 4. התוכנית עוזרת להרגיש שהילד נמצא בעניינים והוא לא נתפס כחלשלוש וכנשי. 5. ההיאבקות נותנת הרגשה לילדים שהם הכי חזקים והכי טובים. השפעה ברמה הרגשית! הכוונה להשפעה בתחום החוויות האסתטיות: אהבה, הזדהות, התרגשות, התלהבות, תסכול וכו'. ג. תפיסת המציאות של התוכנית הילדים הדגישו כי הם יודעים שהתוכנית מבוימת, הם ניסו לתת הסברים טכניים לאופן ביצוע הקרבות. הם ייחסו את הכוח ואת מבנה הגוף של המתאבקים לשימוש בסמים ובתרופות. הם גם טענו שאילו המכות היו אמיתיות המתאבקים היו מתים או פצועים קשה. הם הבינו שיש שימוש באפקטים טלוויזיוניים, שיש שיקול כלכלי ורווחי מאחורי התוכנית, חלק ציטטו מבוגרים שאמרו להם שהתוכית מבוימת. חשוב לציין שלמרות ההבנה שהתוכנית מבוימת הם עדיין נמשכים לתוכנית. השפעה ברמה הקוגניטיבית! הכוונה לרמת הידע וההבנה המתרחשים במוחו של צרכן התקשורת, למשל, הידיעה שיש מוצר חדש בשוק, או לחילופין, שתוכנית הטלוויזיה WWF מבוימת. ד. ביקורתיות כלפי התוכנית הילדים התייחסו באופן ביקורתי להשפעות השליליות שיש לתוכנית על ההתנהגות של חבריהם לכיתה. רבים טענו שהתוכנית טיפשית ואינה אמינה. השפעה ברמה הרגשית והקוגניטיבית! באופן כללי הממצא המרכזי היה שלמעלה ממחצית המשיבים (המנהלים) דיווחו כי הם נאלצים להתמודד לעיתים קרובות עם היאבקות נוסח WWF. לסיכום, מטרת המחקר היא לתעד את ההשפעות של סדרת הטלוויזיה WWF על עולמם הרגשי, ההתנהגותי והקוגניטיבי של ילדי החינוך היסודי בישראל. • התברר כי צפייה בתוכנית הגבירה את תופעת האלימות. • תפיסת הילדים היא שהאלימות מתוגמלת באורח חיובי. • גם הצפייה וגם חיקוי האלימות אפיינו את הילדים בעלי הרקע הקודם ונטיות קודמות לאלימות ואת ילדי המעמד הנמוך. • עם העלייה בגיל הילדים, מתחדדת המודעות שלהם שאכן התוכנית מבוימת. • לתוכנית יש פונקציות רגשיות רבות עבור הילדים: הזדהות, למידת ערכים(=אלימות= כוח, עוצמה), התרגשות. • אין ספק שצפייה מרובה באלימות בטלוויזיה בשילוב עם המשתנים המתווכים, מגבירה את תופעת האלימות. 3) 20 שנות טלוויזיה והשפעתן על הצופים מאמר 13 – עשרים שנות טלוויזיה בישראל – האם יש להן השפעות ארוכות טווח / אליהו כץ והדסה האז שידורי הטלוויזיה בישראל החלו מאוחר באופן יחסי מאחר ובן גוריון וחבריו חששו שהתרבות העברית תתערער אם יוצגו בפניה ערכים זרים, כלומר, שהחלוציות תתחלף עם צרכנות. המאמר עסק בתקופה שבין 1970 ל-1990, והוא מנסה להעריך את השפעותיה של הטלוויזיה במשך 20 שנה. יש לזכור שמדובר בעידן החד ערוצי לפני ערוץ 2,10,כבלים ולווין. אין ספק שהטלוויזיה היא חלק מכלול של שינויים שעברו על החברה הישראלית במשך 20 שנה. בפרק זמן זה היו שתי מלחמות, הוכפלה כמות האוכלוסייה, חלה עלייה ברמת ההשכלה וברמת החיים. היה מהפך פוליטי ב-77', עליית כוחם של המזרחיים, מעבר ל5 ימי עבודה ועוד. הטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה הצטיינה בסיקור חדשות, בימיה הטובים מדובר 70% צפייה סביב מהדורת החדשות של 21:00. היום שלושת הערוצים גם יחד לא מגיעים ל-40% צפייה. נשאלת השאלה: מה קרה במשך 20 שנה מבחינת הצופים, העדפותיהם, סוגי הבילוי שלהם, שינוי ערכים, הטלוויזיה מול אמצעי תקשורת אחרים וכו'? הצופים למעט מתנזרים דתיים וחילוניים, בכל בית יש מקלט טלוויזיה, והזמן הממוצע לצפייה בטלוויזיה הוא בין שעתיים לשלוש. הצפייה לא הפחיתה את כמות הזמן שמבלים מחוץ לבית, חלה ירידה בזמן שמוקדש לשינה ואכילה בבית, לקריאת עיתונים ולהאזנה לרדיו. מבחינת העדפות הצופים, בשנות ה-70 ההעדפות דורגו כך: במקום הראשון מידע, לאחר מכן בידור ולבסוף תרבות. בשנות ה-90 המידע והבידור השתוו ושניהם היו בראש סדר העדיפויות, תרבות במקום השני. ניתן לומר שהצופים כבר אינם מעדיפים באופן ברור את ז'אנר החדשות, כמו כן, במקום לקרוא שני עיתונים, החלו לקרוא עיתון אחד. דפוסי הצריכה התרבותית – דפוסי הבילוי ב-1990 לעומת 1970 חלה ירידה בצריכת האומנות, פחות השתתפות בקולנוע, בתיאטרון, בקונצרטים, באירועי ספורט. התחושה היא שהטלוויזיה נתנה לנו מנת יתר של צפייה. כאשר אדם יוצא לבילוי הוא מחפש פעילות אקטיבית, אינטימית, אינטראקטיבית כמו טיולים בחיק הטבע, ריקודי עם, חוגי ספורט ומפגשים עם חברים. טלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים ב-1970 העיתון נמצא במקום השני כאמצעי תקשורת דומיננטי, ב-1990 הטלוויזיה שעונה על מגוון צרכים תקשורתיים מההיבטים הרגשיים, ההכרתיים, חוויות אסתטיות, בילוי וכו' מהווה את אמצעי התקשורת המועדף. הספר שומר על מקומו. הקולנוע ממשיך להתקיים אבל יש שינוי: מאומנות לבידור טהור. שינויי ערכים ככלל ניתן לומר, ללא קשר לטלוויזיה, 1990 מתאפיינת בעלייה של דאגה ל"אני ומשפחתי", פחות דאגה לחברה ולמדינה. החברה יותר אגואיסטית, נהנתנית, יש ירידה בערכים קולקטיביים, יותר ביקורת על מנהיגים, פחות פטריוטיזם, פחות מעורבות פוליטית, פחות רגיש שייכות לחברה הישראלית. חשוב להבין כי כותבי המאמר רואים את הטלוויזיה דווקא כמאיטה תהליכים אלו. הטלוויזיה יצרה שיח ציבורי משותף, יצרה וחיזקה את מדורת השבט ודווקא חיזקה את הקולקטיביזם, את הגאווה הלאומית ואת הערכים הלאומיים. לסיכום: 1. בן גוריון ושותפיו לא צדקו בחששותיהם לגבי הטלוויזיה בעידן החד-ערוצי, עד 1990. אנו מדברים על כך שהטלוויזיה דווקא יצרה מדורת שבט וחיזקה קולקטיביזם. 2. כותבי המאמר מתנגדים לעידן הרב-ערוצי שיביא לדעתם לפיצול, לאינדיבידואליות, להתפרקות מדורת השבט ולאו דווקא לפלורליזם אמיתי. 3. אין ספק שהחברה הישראלית הפכה להיות חברה מגוונת בעלת צרכים מגוונים, נהנתנית, אגואיסטית וכדומה. בתקופה שבה מדובר הטלוויזיה האטה תהליכים אלה. 4. מאמר זה מתקשר לתיאורית השימושים והסיפוקים, מדובר על כך שלבני אדם יש צרכים שונים כמו בידור, ידע, בריחה, מהמציאות וכו' והטלוויזיה אמורה לספק מגוון צרכים אלו. יחידה 9 - הקהל – החשיפה לתקשורת ההמונים יחידה זו עוסקת בקהל, בקהל פעיל ובררן, קהל שבוחר לאילו ערוצים ותכנים להיחשף. הגישה שעומדת מאחורי היחידה היא גישת השימושים והסיפוקים. מאמר 14 – להתחבר לכבלים: מחקר מעקב על משמעויותיו של המעבר לטלוויזיה רב ערוצית בישראל / גבריאל ויימן מאמר זה מתקשר לגישת השימושים והסיפוקים – לפיה, הקהל מורכב מפרטים, כאשר כל אחד מהם מודע לצרכים ולרצונות שלו. לצרכן יש ציפיות וצרכים מגוונים והוא זה שבוחר באופן מודע לאילו תכנים להיחשף. ויימן במאמרו סוקר את ההשפעה של הכבלים על הרגלי הצפייה בטלוויזיה ועל בחירת התוכניות. מחקרו בוחן את הקהל הפעיל, הבררן, שאינו נחשף לכל התוכניות אלא יודע בדיוק מהם צרכיו ובהתאם לכך יודע במה לצפות. ישראל היא מדינה קלאסית לבדיקת הסוגיה הזו בגלל שהשינויים בהיקף ההיצע התקשורתי היה קיצוני ודרמטי במיוחד שבזמן מאד קצר עברנו ממצב של ערוץ 1 למצב של למעלה מ 40 ערוצים. עד להופעת הכבלים, הציבור היה רגיל לערוץ 1 שממומן ע"י כספי ציבור, שידורים נקיים מפרסומות. הפעלת הטלוויזיה בכבלים בתחילת שידורי הערוץ השני חשפה בפני הקהל הישראלי מגוון של ערוצים ישראליים וזרים, וחשפה אותם גם בפני ארגוני טלוויזיה שאיום השביתה ומו"מ על תשלום עבור שעות נוספות אינן חלק מהג'נדה שלו. גם מקורות המימון של ערוצי הטלוויזיה השתנו לפרסומות או תשלום ע"י דמי מנוי לכבלים וללוויין. נשאלת השאלה: מה הן המשמעויות של שינוי זה לגבי צריכת הפנאי בישראל, נוהגי הצפייה, תכנים מועדפים ועמדות כלפי הצפייה? יש לציין שבטווח הקצר יש התלהבות ולמעלה מ-80% מבתי האב מחוברים לכבלים. ויימן עושה את מחקרו על מדגם של משפחות מאזורים שונים בארץ, כ-600 איש. הנחקרים רואיינו באמצעות שאלון מובנה וסגור. בין הנושאים שנבדקו היו: הרגלי צפייה, העדפת תכנים, ועמדות כלפי צפייה בטלוויזיה. מחקרו התמקד ב 3 שאלות עיקריות: 1. מבחינת הקצאת זמן: כיצד השפיעה ההתחברות לכבלים על הקצאת הזמן הפנוי של הישראלים? הממצאים במחקר מלמדים שההתחברות לכבלים הביאה לעלייה חדה בכמות זמן הצפייה בטלוויזיה אך רק בטווח הקצר. לאחר כשנה, בבדיקה חוזרת, חלה התמתנות בהקצאת זמן הצפייה. מיד לאחר ההתחברות עלה זמן הצפייה בעיקר אצל גברים. פרט לכך לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצות השכלה ומעמד שונות. זמן הצפייה בא על חשבון האזנה לרדיו ועל חשבון קריאת ספרים. 2. נוהגי הצפייה: כיצד השפיעה ההתחברות על נוהגי הצפייה? כמעט כל המרואיינים הסכימו לטענה כי לאחר ההתחברות לכבלים יש יותר ויכוחים במשפחה לגבי הערוץ שבו צופים. שליש מהמשפחות דיווחו שהן רכשו טלוויזיה נוספת מאז ההתחברות לכבלים. השינוי המשמעותי ביותר הוא תופעת הזפינג – שלטוט – הכוונה למעבר התכוף בין הערוצים השונים באמצעות השלט. המזפזפים – הם בעיקר גברים, ושוב לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצות השכלה ומעמד. הערה: שיעורי הזפינג בישראל גבוהים יחסית לארה"ב ואירופה. המניע לדלגנות (הזפזופ) הוא שונה: שם יש רצון להימנע מפרסומות ומחשיפה לתכנים פוליטיים, ולעומת זאת, בארץ, הפרסומות הן עדיין בגדר חידוש (מדובר בתחילת שנות ה-90), ויש רצון להיחשף למספר תוכניות במקביל. 3. העדפת תוכנית: האם הייתה לכבלים השפעה על העדפת תוכניות שונות בטלוויזיה? החיבור לכבלים לא גרם לשינוי משמעותי מבחינת התכנים המועדפים. יש עלייה בזמן הצפייה תוך תמיכה בז'אנרים שהיו מועדפים כבר קודם: נשים – אופרות סבון וטוק-שואו. גברים- סרטים וספורט. נוער וילדים – קומדיות ומוזיקה. גיל הזהב – חדשות כולל חדשות בערוצים זרים. ראוי לציין כי העלייה, בעיקר בטווח הקצר, בכמות הצפייה, נכרכה באי-נוחות וברגשות אשם. רבים הסכימו עם הטענה כי צפייה בטלוויזיה היא בזבוז של זמן והם צופים יותר זמן מאשר הם מתכוונים מלכתחילה. כמו כן, רבים הביעו דאגה לגבי כמות הצפייה של ילדיהם והשפעות התכנים עליהם. לסיכום, ממצאיו של מחקר זה מצביעים על שינויים בתרבות הפנאי בישראל. שינויים שנבעו מהמעבר לטלוויזיה רב-ערוצית: שינויים מבחינת הקצאת הזמן, נוהגי צפייה(כולל זפינג), העדפות של תכנים ועמדות כלפי צפייה בטלוויזיה. נקודות חשובות: • ישראל עברה מעבר חד ומהיר מטלוויזיה חד-ערוצית לרב-ערוצית ובעקבות כך תופעת הדלגנות היא בעלת משמעות רבה. • מרבית השינויים הם בטווח הקצר ומסתמנת התמתנות לאחר כשנה. • לגבי התוכניות, אנשים לא נוטים לשנות את העדפותיהם. • גם הדלגנים בסוף למדו כי האופציות מצומצמות והם ממקדים את צפייתם בערוצים נבחרים בלבד. • מדובר בקהל בררן ופעיל.
אתרים ממולצים     ספא     המאגר     סיכומים הפתוחה     רכב

Hamaagar.net/sikumim - Copyright© 2013 Powered by PHCDownload