עמוד ראשי
מאגר הסיכומים האוניברסיטה הפתוחה
החצר האחורית של הסטודנטים באו"פ

  the open university- a never ending story   


שלח/י את המשפט שלך

פרסום באתר המאגר

גם כאן תוכל למצוא את הפרסומת לאתר שלך

קישור ממומן - אתר המאגר

שלום שנה א

מעל ל-300,000 סטודנטים יפתחו היום (13/10/2013) את שנת הלימודית האקדמית ב-66 מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מתוכם 56,311 סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה!

תואר ראשון בניהול של האוניברסיטה הפתוחה

לימודי תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה מכשירים את דור העתיד של מנהלי השיווק, הפרסום והתפעול של ישראל, שיטת הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה מבטיחה בוגרים

תעודת הוראה

תעודת הוראה מתקבלת לאחר סיום לימודי הוראה ומעבר התמחות בתחום. התעודה מעניקה מקצוע לחיים, המאפשר סיפוק רב ותעסוקה בטוחה לאורך שנים

הלה"ב - העמותה לקידום השכלה בישראל (ע"ר)

עמותת הלה"ב הקימה מנוע חיפוש של מלגות על פי נתוני הסטודנט, נכון להיות מכיל בתוכו מנוע החיפוש קרוב ל-1,000 מלגות שמטרתן לסייע לסטודנטים לרכוש השכלה במו

מלגות האוניברסיטה הפתוחה

מימון תואר ראשון יכול להיות מעמסה כלכלית רצינית על כתפי הסטודנט או הוריו ולכן מציעה האוניברסיטה הפתוחה מגוון מלגות הניתנות על פי המצב הכלכלי או לפי הת

     חיפוש באתר המאגר!


פרסום באתר המאגר

הפרסומת שלך יכולה להופיע באתר המאגר! טקסט או באנר גרפי כאן ובכל מקום באתר

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

7,000 מבקרים יחודיים בחודש ולמעלה מ-1,000,000 דפים נצפים בשנה

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

מחירים מפתיעים ומגוון אפשרויות לפרסום ושיתוף פעולה באתר המאגר

קישור ממומן - אתר המאגר

הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה זקוקים לסיכומים שלך!
לחץ כאן כדי לשתף את הסיכום שלך במאגר!
 דף הבית » מאגר סיכומים האוניברסיטה הפתוחה » מדעי החברה - תקשורת » לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני נוער (10698) » לגדול עם הטלוויזיה - גרסא 3 - סיכום מלא של הקורס
לגדול עם הטלוויזיה - גרסא 3 - סיכום מלא של הקורס
מחיר הורדת סיכוםחינם!!!
דרוג הסיכום5/5  (19 הצבעות)   דרגו את הסיכום
משתמש מעלההסטודנטים באופ
הורדות8,796
צפיות17,776
סוג קובץ
גודל הקובץ(לא ידוע)
עדכון אחרוןOct 30, 2008 - 13:22
זמן הורדה משוער750Kbit:  0s  · 1Mbit:  0s  · 1.5Mbit:  0s  · 2Mbit:  0s

הורדת הסיכום תתאפשר בעוד כמה שניות
אם אתה רואה את ההודעה הזאת, אתה צריך לאפשר גאווה סקריפט בדפדפן שלך


   בכדי למנוע הורדות אוטומטיות מאתר המאגר, אנו נאלצים לבקש ממך להמתין כמה שניות לפני הורדת הקובץ


   דווח על לינק שבור
תקציר הסיכום
לגדול עם הטלוויזיה יחידה 1 טלוויזיה וההקשר המשפחתי. צפייה בטלוויזיה כאקט חברתי בהקשר המשפחתי בודק את השאלות: א. כיצד הטלוויזיה משפיעה על הפעילות בתא המשפחתי? כיצד היא משפיעה ביחסי הורים וילדים? ב. כיצד הצפייה המשותפת של הורים וילדים משפיעה על הבנת הילדים את הטלוויזיה? הטלוויזיה נכנסה בשנות ה 50 – 60. עם כניסתה הטלוויזיה החזירה את השבטיות, מדורת השבט, היא מחליפה את הרדיו, כל המשפחה רואה ביחד טלוויזיה, עם הזמן המשפחה הקריבה דברים בעקבות הטלוויזיה, סדר היום שונה, אוכלים מול הטלוויזיה, יש חדר לטלוויזיה, זוהי יחידת בידור משפחתית. בהמשך מופיעות כל מיני המצאות שההופעה שלהם קריטית להשפעות הטלוויזיה על המשפחה. שלט – מאבקי כוח על השלט. ריבוי הערוצים – בארה"ב שנות ה 70. נוצר עימות של מה לראות. ריבוי הטלוויזיות בבתים – יותר ממכשיר אחד בכל בית, חוויה של בידול, צפייה אישית ומנוכרת. (את כל המחקרים יש לנתח על פי הסדר הבא: מי החוקר? באיזו שנה או עשור התקיים המחקר? מה מהטרה של המחקר, שאלת המחקר? שיטת המחקר? מה הממצאים? מה המסקנות? ) ישנם שני מחקרים המתארים את חדירת הטלוויזיה לישראל : 1. ויימן (1996) – בדק את החדירה של הטלוויזיה לחברה הישראלית, המחקר נעשה עם תחילת הפעלתו של הערוץ השני. ויימן אומר במחקרו שעם הכניסה של ערוץ 2 והכבלים עלו באופן דרמטי שעות השידור וכמות הצופים וזאת בעיקר בשנה הראשונה של הערוץ. לאחר כשנה רמת הצפייה מתייצבת. אנשים מתחילים לגבש לעצמם העדפות ומתייחסים בביקורתיות לתקשורת. הקבוצה שהגדילה הכי הרבה את כמות הצפייה שלה היא בני הנוער והילדים (גם הקשישים אבל קבוצה זאת פחות נחקרת). תופעה נוספת שמתחילה היא תופעת השילטוט – זאפינג שמתחלקת לפי העדפות מגדריות. 2. נוסק ותדהר (1994) – מחקר שנעשה על השפעת חדירת הכבלים לישראל. המחקר נעשה באמצעות שאלון שהועבר ל- 114 משפחות ובנוסף כלל גם יומני צפייה וראיון עם אחד מבני המשפחה. המחקר התמקד בהרגלי הצפייה ובהרגלי הפנאי של המשפחות. המחקר הראה שבתווך הקצר לאחר כניסת הכבלים היה שינוי דרמטי בהרגלי הצפייה אצל המשפחות הנחקרות, שינוי שהתאזן לאחר שנה. בתחילת הדרך של הכבלים וערוץ 2 הפיקוח של ההורים היה משמעותי , עם הזמן הלך הפיקוח ודעך. בקרב המשפחות הצעירות הטלוויזיה שימשה סוג של בייביסיטר. עבור משפחות מבוגרות יותר שימשה יותר כמקור מידע . מקומה של הטלוויזיה במערך המשפחתי - 3 מחקרים: המחקר הראשון בודק איזה שימושים חברתיים יש לטלוויזיה ? החוקר: ג'יימס לאל. שנה: 1980 המטרה: להבין איזה תפקידים חברתיים יש לטלוויזיה? מטרת המחקר? לטענתו הצפייה בטלוויזיה זה סוג של ריטואל, שבירת שיגרה עם חוקים מאוד ברורים, טקסים. שיטת המחקר? תצפית משתתפת , שלחו 200 סטודנטים לבתים של 200 משפחות, לא אומרים להם שהם בודקים את הרגלי הצפייה, הם עוקבים וממיינים, תוך התעניינות מיוחדת בצריכת תקשורת. הממצאים: לאל עושה הבחנה בין שימושים מבניים , ושימושים יחסיים. שימושים מבניים: אינם נובעים מהתוכן (רעש רקע, חברות, הסדרת זמנים ופעילויות): א. משאבים סביבתיים – שימוש בטלוויזיה בתור רעש רקע, רקע לפעולות שגרתיות ותחליף לפעילות חברתית, לדוגמה להדליק טלוויזיה במקום תחנת הרדיו. הטלוויזיה משמשת כרקע לפעולות השגרה היומיומיות שנעשות בבית. נותנת תחושה של נוכחות חברתית ופעלתנות. ב. משאבים מווסתי התנהגות – הטלוויזיה כמשאב שמבנה לי את סדר היום, מסדר את היום בהתאם לתוכנית. שימושים יחסיים: א. יחסים מסדירי תקשורת - הצופים נעזרים בדמויות ומצבים בטלוויזיה כדי להסביר לעצמם חלק מההתנסויות שלהם ביומיום. הטלוויזיה יוצרת נקודת התייחסות משותפת לכל בני המשפחה, מקלה על השיחה בתוך המשפחה ויוצרת מעין סיטואציה לא מחייבת שיכולה להקל על שיחה משפחתית שכן היא מצמצמת את האי נוחות הכרוכה לא פעם במגע עיניים אינטנסיבי. בנוסף הטלוויזיה נותנת כלים ודוגמאות זה נכון בעיקר לגבי ילדים ונוער, שמקבלים הבחנה בין טוב ורע. הטלוויזיה גם נותנת שפה ליצירת קשר עם אנשים, לדוגמה מטבעות הלשון שיוצרת סידרה כמו ארץ נהדרת יוצרים שפה משותפת בין ההורים לידים. ב. השתייכות או הימנעות – הטלוויזיה מאפשרת ליצור קשר חברתי או להימנע ממנו. מצד אחד הטלוויזיה מאפשרת התכנסות משפחתית (מדורת השבט) שמזמנת מגוון של תגובות רגשיות (קוגניטיביות). מצד שני הטלוויזיה גם מפחיתה את הלחץ לנהל שיחה מתמדת ומאפשרת לצופה לתחום מרחב פרטי לזמן מסוים. בנוסף ישנה היכולת ליצור קבוצה ולהגדיר את הגבולות שלה, למשל בכל השכונה צופים באירוע ספורט בטלוויזיה, הטלוויזיה מגדירה את הביחד והחוץ בתוך הסלון. ומוציאה מהכלל את אותם אנשים שלא רואים. ג. למידה חברתית – הטלוויזיה כמקור מידע, לומדים אינפורמציה בכל מיני תחומים, בנוסף לומדים התנהגות חברתית רצויה ולא רצויה. לומדים גם תפיסות שונות של הורות. ד. מיומנות ושליטה – הטלוויזיה מאפשרת להפגין סמכויות וחלוקת תפקידים בתוך המשפחה בעיקר מצד ההורים כלפי הילדים וגם בניהם. הטלוויזיה מסייעת להבהיר את חלוקת התפקידים במשפחה כגון: סמכות ההורים, מבליטה את ההורים בתור מקור ידע - ילדים משלימים פערי ידע אצל ההורים, נוח להורים לתת חיזוק ע"י מה שרואים בטלוויזיה. מהווה תחליף לדימוי תפקיד. הילדים מאמצים דמות טלוויזיונית. ה. יכולת הסלקציה – הטלוויזיה מבהירה את ההיררכיה בתוך המשפחה, גם בנפרד וגם ביחד. לאל מסכם ואומר שהצפייה מהווה סוג של טקס שכולל בתוכו מאפיינים פולחניים שחוזרים על עצמם – ריטואלים – מקומות ישיבה ארגון המרחב הפיזי, דיבורים ושתיקות וכדומה. המחקר השני בודק את מאפייני המשפחות והשפעתם על הצפייה, תקשורת בתוך המשפחה ומערך הצפייה בטלוויזיה. החוקרים : צ'אפי ומקלאוד. שנה : 1972 . המטרה: לזהות את סוגי האינטראקציות (הקשרים) המשפחתיים בזמן הצפייה בטלוויזיה. הממצאים: שני סוגי משפחות על פי מאפייני התקשורת הבינאישית שלהם: א. משפחות עם אוריינטציה חברתית. ב. משפחות עם אוריינטציה מושגית. שני סוגי המשפחות הם קצוות ברצף, והמחקר מאפשר לנו למקם משפחות על הרצף ולדעת לאן משפחה קרובה יותר. שיטת המחקר: שאלונים. א. משפחות בעלת אוריינטציה חברתית גבוהה – משפחות שהערך החזק ביותר הוא המשפחתיות, ילדים שומעים ביטויים כגון: "אין כמו המשפחה" "אין כמו בבית" היררכיה מאוד ברורה, יש תפקיד מוגדר לכל אחד. ההורים מעודדים את הילדים להסתדר עם האחרים – בני המשפחה, חברים. הילדים לומדים להימנע מעימותים, לדכא כעסים ולא לפגוע ברגשות הזולת, שלום בית הוא ערך חשוב במשפחה כזו. הילדים הם בד"כ יותר צייתנים, משתפי פעולה וממושמעים יותר. מבחינת צריכת תקשורת משפחות אלה צורכות יותר תקשורת ממשפחות אחרות, בעיקר תכני בידור ופחות אקטואליה וידע. הפיקוח על הצפייה של הילדים הוא נמוך יחסית הצפייה היא הרבה פעמים בצוותא והיא למעשה דרך להפגנת סולידאריות. הטלוויזיה משמשת כרעש רקע, מווסתת את סדר היום מספקת נושאים לשיחה ומאפשרת הפגנה של חלוקת תפקידים במשפחות. הטלוויזיה גם מאפשרת הפחתה של עימותים וויכוחים. ב. משפחות בעלות אוריינטציה מושגית גבוהה – משפחה שמתאפיינת בתקשורת פתוחה ומעודדת את הילדים להביע דעות ועמדות, ילדים במשפחה כזו נחשפים לכמה נקודות מבט והדגש הוא בעיקר על רעיונות ופחות על רגשות. הילדים הם בעלי הישגים טובים בלימודים וכחניים יותר ומביעים דעות ולא רגשות. הילדים יותר פעילים בבית הספר, מעורבים מבחינה פוליטית. מבחינת צריכת תקשורת הילדים צופים קלים יותר. צופים יותר בתוכניות אקטואליה ולא בידור. הפיקוח על הצפייה במשפחות אלה הוא משמעותי יותר ולכן הילדים נחשפים לפחות אלימות. הטלוויזיה מאפשרת העברת ערכים ע"י ההורים ומשמשת גם להגדרת הסמכויות והפגנתן בתוך המשפחה. משפחות רוצות להרחיב את עולם הידע של הילדים, לחשוף אותם לכמה שיותר, משפחות פתוחות לשמוע את דעת הילדים גם אם היא שונה, פחות רגש המטרה להעשיר את הידע. ילד שגדל בכל אחד מסוגי המשפחות הללו הוא שונה בכך שהטלוויזיה פחות משפיעה אלה דווקא הסביבה המשפחתית. חברתית נמוכה חברתית גבוהה מושגית נמוכה שב והנח לפעול משפחה מגוננת מושגית גבוהה משפחה פלורליסטית משפחה קונצנסואלית 1. שב והנח לפעול – משפחה ששתי האוריינטציות נמוכות, משפחה שבה ההורים ממעיטים להתערב, הילדים מושפעים בעיקר מהחברה. 2. משפחה מגוננת – משפחה שהאוריינטציה החברתית גבוה והמושגית נמוכה, ההירארכיה המשפחתית מאוד דומיננטית, מבהירים לילדים לא לשבור את המוסכמות המשפחתיות, הם יראו בעיקר תכני בידור כגון : ארץ נהדרת לעומת זאת תכנים כגון פוליטיקה שגורמים לבעיות לא יראו במשפחה כזו. 3. משפחה פלורליסטית – האוריינטציה המושגית גבוהה והחברתית נמוכה , משפחות שפועלות להעשרת הידע של הילדים, לפתח את מיומנות התקשורת של הילדים, מבחינת תכנים טלוויזיוניים, מכוונים את הילדים לתכנים שיתרמו להם לידע, בד"כ מדובר במשפחות עם רקע כלכלי גבוה והן מודעות גם להשפעות השליליות המיוחסות לטלוויזיה, יש מגמה של הגבלת התכנים לילדים. ערוצי מדע וטבע, חינוכית הגבלת שעות צפייה, תוכניות שאסור לראות. במשפחות כאלה גם מסבירים לילדים למה אסור. 4. משפחה קונצנסואלית – גבוה וגבוה – הורים במשפחה כזו מנסים לנהוג בדרך הנכונה "חברתית" מבלי להסביר לעצמם ולילדים. שומרים על כבוד להורים, ילד במשפחה כזו נתון לשני סוגי לחצים, מצד אחד מכוונים אותו לחברים הנכונים, ומצד שני מצפים ממנו לקבל את עמדת המשפחה. מבחינה טלוויזיונית הילדים חשופים לערוצי מדע. גם בגיל מבוגר, יהיה קשה לילדים להביע את עצמם. המחקר שלישי בודק כיצד ההבדלים בין המינים במשפחה משפיעים על הרגלי הצפייה? צפייה ומערכי כוח משפחתיים – בין נשים לגברים. חוקר – דיויד מורלי. שנה – 1986. מטרה – ההבדל המגדרי – כיצד הוא משפיע על הרגלי הצפייה של המשפחה (מגדר מדבר על הציפיות החברתיות והגדרת הבדל ההתנהגות בין שני המינים). ההשפעה – מתבטאת בשני מובנים – מי שולט על התכנים – הגברים או הנשים, האם יש הבדלים בהרגלי הצפייה , ואיך זה בא לידי ביטוי. שיטות מחקר – מורלי ראיין בעצמו 18 משפחות, מתחום חברתי יחסית רחב, (למרות שכולם היו לבנים) ראיון פתוח בנוגע להרגלי הצפייה שלהן. השאלות היו לא סגורות כדי לראות מהם סוגי האינטראקציה בתוך המשפחה. לטענתו צפייה בטלוויזיה היא בגדר עשייה חברתית ולא אינדיבידואלית ולכן צריך להבין אותה על רקע המסגרת החברתית תרבותית שמתוכה היא מתקיימת. בנוסף לכך טוען מורלי שהבדלי מגדר הם תוצר של הבנייה חברתית ותרבותית ולא תכונה ביולוגית. הממצאים – מורלי רואה בכל סוגי המשפחות הבדלים ברורים ברגלי הצפייה בין גברים ונשים וגם עידן השליטה בשלט – זה בא לידי ביטוי ב 8 הנקודות הבאות: 1. מי ששולט בעיקר בשלט זה הגברים – לפי הטעם של אב המשפחה, כשהאבא לא נמצא זה בד"כ הבן הבכור. 2. מבחינת כמות הצפייה – גברים צופים יותר מנשים בטלוויזיה, נשים לא מתייחסות לעובדה שהטלוויזיה פתוחה בזמן צפייה והרבה פעמים הטלוויזיה דולקת אך הן לא צופות בה. 3. סגנון הצפייה – האם אנו צופים בעניין או שכל הזמן מזפזפים – מורלי גילה שגברים כחלק מהעניין של צפייה לאורך זמן רוצים לראות תוכנית מסוימת. לנשים יש יותר נטייה לזפזפ. טלוויזיה לא נתפסת כפעילות מחייבת אלא בשביל להעביר זמן. 4. האם הצפייה מתוכננת או שלא – גברים יותר מתוכננים ונשים פחות מחויבות לתוכנית, למרות שלפעמים יש תוכניות מסוימות שיש בהם עניין מיוחד. 5. פעילות בזמן צפייה – פעילות שהפרט מקיים בזמן הצפייה – אצל גברים לא עושים שום דבר נוסף, נשים טענו שהגברים משתגעים מזה שנשים עושות מספר דברים במקביל. 6. פעילות חברתית בזמן הצפייה – האם אנו צופים לבד או בקבוצה – צפייה ביחד מאפיינת יותר גברים מנשים , מה גם שבשנות ה 80 פחות תוכניות התאימו לנשים. 7. נכונות לשוחח על התכנים הטלוויזיוניים לאחר הצפייה – נשים מוכנות לשוחח על הטלוויזיה עם חברים וכו', לעומת זאת, גברים לא בוחרים בזה, אלא אם כן מדובר בספורט או אקטואליה. 8. הבדלים בטעם בין גברים לנשים – גברים מעדיפים יותר תכנים ריאליסטים, דברים שקרובים למציאות, חדשות, ספורט. גברים תופסים את הבית כמפלט ופנאי מהמרחב הציבורי ולכן הם צופים בטלוויזיה בלב שלם. ברוב המקרים הם בוחרים במה לצפות. מעדיפים צפייה מרוכזת ללא הפרעה. נשים מעדיפות יותר תכנים פנטסטיים, דמיוניים , רגשיים יותר. הו צופות בטלוויזיה עם ייסורי מצפון, הצפייה שלהן באופן כללי מופרת בקלות ע"י הסביבה. עבורן צפייה זו פעילות חברתית שכוללת שיחה. הרבה פעמים חושבות הנשים על הצפייה בטלוויזיה כסוג של בזבוז זמן במיוחד כי זה בא על חשבון מטלות הבית והילדים. נשים בד"כ אדישות ביחס להיצע של התוכניות. הן צופות פחות מגברים ובד"כ משוחחות על התכנים לאחר מכן. הנשים מצהירות שהן נהנות לצפות בטלוויזיה כי הן תופסות את הצפייה כסוג של שחרור ממטלות הבית. בד"כ מעדיפות לראות אופרות סבון וקומדיות רומנטיות ולא אוהבות קומדיות כי יש ערעור של הסדר החברתי ונשים אוהבות סדר חברתי (בגלל זה לא יהבו נישואים פלוס לדוגמא). 9. וידאו – מי משתמש יותר בוידיאו – גברים משתמשים יותר ויש לכך שני הסברים: א. מבחינה מגדרית החברה לא מצפה מנשים להתעסק עם דברים טכניים. ב. לנשים יש מספיק פעילות בבית ולא צריכות גם להתעסק עם הקלטות בוידיאו. מסקנות- ראינו הבדלים בהרגלי הצפייה בין גברים לנשים, הבדלים לא נובעים מהבדלים פיזיים אלא לפי מאפיינים מגדריים. התוצאות הופיעו בכל המשפחות בצורה גורפת. בסוג אחד של משפחות המצב היה הפוך, כלומר שנשים שולטות יותר, זה היה במשפחות שנשים הרוויחו יותר מגברים. תווך - להורים יש תפקיד מתווך בין הילדים לטלוויזיה הטענה היא שהמשפחה היא גורם מטווח בין הטלוויזיה לילד. המשפחה היא מסנן שמעצב את תהליך ההשפעה של הטלוויזיה על הילד. מסתבר שהתיווך מצד ההורים תורם משמעותית להבנה של הילד את התכנים הטלוויזיוניים הרבה יותר מהאינטליגנציה של הילד. יש מחקרים שמראים קשר חיובי בין הישגים בלימודים ותיווך מצד ההורים וצפייה בטלוויזיה. עקרונית רוב המחקרים מסכימים שצפייה משפחתית היא חיובית יותר מצפייה אינדיבידואלית. ישנם כמה סוגי תיווך : 1. שיחות - כלי תיווך ראשון במעלה. ישנם 4 סוגי מחקרים בהקשר זה : א. שיחות סובבות טלוויזיה – פול מסריס (1983) מסריס ערך מחקר על סמך דיווחים של אימהות בנוגע לצפייה שלהן עם ילדים, הדגש הוא על שיחות בזמן צפייה. מסריס מנסה לבדוק מה התפקיד של שיחות סובבות טלוויזיה. המטרה – לנסות למפות את תפקיד השיחות סובבות הטלוויזיה. כלי המחקר – ראיונות עם אמהות (אין מידע על כמה אמהות נחקרו) המחקר המתבצע על ידי שאלות פתוחות, לא תשובות של לא או כן. לטענת מסריס שיחה מהווה כלי מרכזי במעורבות מצד ההורה בצפייה של הילד ולכן מדובר בדבר המפחית פסיביות – הצפייה הופכת לאקטיבית. מסריס מצביע על חלוקה לשני סוגי שיחות: - שיחות עם אורינטציה של מידע – שיחות שנערכות עם הילד במהלך הצפייה בעקבות החשיפה שלו לעולם חדש ולא מוכר. מטרת השיחות להרחיב את הידע, לענות של שאלות, כל הורה שונה ברמת הנכונות שלו לדבר עם הילד, ובמידת הידע שלו. שיחות אלה מכילות ממד אינפורמטיבי שמרחיב את עולם הידע של הילד. - שיחות עם אורינטציה של התנהגות – הכוונה לשיחות שמהם הילדים לומדים התנהגות רצויה ולא רצויה עפ"י עמדת המשפחה שלהם. שיחות שלא נעשות בצורה של הטפת מוסר אלא כבדרך אגב. זה יכול להיות גלוי או סמוי. ההורה משתמש בדוגמאות מהטלוויזיה כדוגמאות שליליות או חיוביות כהשלכה על חיי היום יום של הילד. לדוגמה – זהירות בדרכים. ב. שיחות ותפיסת המציאות הטלוויזיונית – מסריס וסארט (1981) המחקר מתמקד בשיחות ותפיסת המציאות הטלוויזיונית. לילדים עד גיל מסוים יש קושי להבחין בין מציאות טלוויזיונית לדמיון. (מציאות  מציאות תקשורתית). מטרה – לראות כיצד הורים (אמהות) משתמשים בשיחות סובבות טלוויזיה בכדי להטמיע בילדים תפיסת מציאות נכונה של הטלוויזיה (מה אמיתי ומה לא אמיתי). שיטת המחקר – ראיונות, שאלות פתוחות לכ- 120 אמהות. מסריס ניגש למחקר זה עם השערה די מגובשת: טען שלשיחות סובבות הטלוויזיה יש בעצם שלושה מרכיבים שמבהירים את הקשר בין מציאות ואופי הייצוג שלה : - קטגוריזציה – הערות, דרכן הטלוויזיה מציגה את המציאות. מיון של תכנים, בהתאם לדפוסי החינוך, הכוונה לחלוקה של תכנים לז'אנרים (דפוס של תוכנן). - אישור – חיזוק או גינוי מצד ההורה לתכנים בטלוויזיה. הכוונה לשיחות שהתפקיד שלהם לפתח טעם, לסייע לילדים בפיתוח טעם ביקורתי כלפי טקסטים טלוויזיוניים, הכוונה לכל יצירה, הרבה פעמים ילדים מפתחים טעם ביקורתי כלפי טקסטים טלוויזיוניים. הרבה פעמים ילדים מפתחים טעם בעקבות השיחות עם ההורים, ילדים ידקלמו שסדרה מסוימת היא שטותית למרות שהם מאוד אוהבים אותה רק כי שמעו את ההורה אומר כך. - השלמה – ילדים נתקלים כל הזמן במידע שהוא חדש להם, ומטרת השיחות היא להשלים להם פערי ידע, זה לא קורה בכל משפחה יש משפחות שיותר ויש שפחות. הממצאים – פול מסריס מחלק את הממצאים לשלושה סוגים : - סוג ראשון של שיחות – מטרתן להבהיר שמה שהילדים רואים בטלוויזיה הוא לא אמיתי, כל הורה נדרש לעיתים לומר לילדים שלו שהדברים המפחידים שהם רואים אינם מציאותיים. זה הכלי הראשוני שהורים משתמשים בו כדי להפריד קטגוריות בטלוויזיה. - שיחות שמטרתן להבהיר את הסבירות שהתוכן יתממש – אחד הדברים שקשה לילדים להבין הוא את הסבירות שדברים יקרו במציאות בעיקר עד גיל 8, האתגר של ההורה להבהיר שגם אם זה עלול לקרות הסיכוי מאוד נמוך, בא לידי ביטוי מה כדאי לקחת באופן רציני ומה לא. - שיחות בהם אימהות מעבירות לילדים שלהם שמה שהם רואים בטלוויזיה בהחלט קיים במציאות גם אם זה לא נעים. (זה חלק מהחיים כגון: חוסר צדק, רמאות וכו'). מסקנה – רואים שהילדים לומדים מהטלוויזיה הרבה מאוד דרך הגורם המתווך של ההורים, האמהות במקרה זה ממלאות תפקיד יותר מרכזי, בעזרת כך הילדים מפתחים טעם ביקורתי כלפי הטלוויזיה וגם כלפי מרכיבים סמויים יותר. כגון: ערכים. ג. שיחות כחלק ממערכי התקשורת במשפחה – אוסטין (1993) מתבסס על המחקר של מסריס וסארט. אוסטין טוען ששיחות שמכילות את שלושת המרכיבים (אישור, השלמה וקטגוריזציה) מאפיינות בעיקר משפחות עם אוריינטציה מושגית גבוהה ושיחות כאלה מלמדות את הילד אפילו יותר מדוגמה אישית מצד אחד מההורים. לדעת אוסטין השיחות הללו מקלות לילד את ההתמודדות עם המציאות. ד. הטלוויזיה כספר מדבר – למיש ורייס (1986) החוקרות התמקדו בילדים בגילאי חצי שנה עד 3. המחקר נעשה באמצעות צפייה משותפת של ילדים עם אמהות בטלוויזיה ובעקבות המחקר הגדירו החוקרות 4 סוגי שיחות : - שיום – לתת שמות לחפצים – תרגול חוזר ונשנה של שמות חפצים דמויות לדוגמה – "הנה כלב" , "הנה כדור". - הצגת שאלות – הצגת שאלות מצד ההורה כדי לכוון את תשומת הלב של הילד לטלוויזיה או להפגין מעורבות עצמית- סוג של פיקוח מצד ההורה. לדוגמה – "איפה הכלב", "איפה הכדור". - מתן תגובה – כביטוי לנוכחות של ההורה וחיזוק הדברים של הילדים עצמם. לדוגמה הילה אומר "כדור" והאם אומרת לו "כל הכבוד". - הצגת תיאור – מדובר על מונולוג מצד ההורה שמתאר את מה שמתרחש על המסך. החוקרות מסכמות ואומרות שניתן להגדיר את הטלוויזיה כספר מדבר שתורם להעשרת העולם המושגי והלשוני של הילד. 2. למידה – מחקר עקרי בתחום : תיווך הורים ולמידה ישירה מהטלוויזיה – סלומון (1977) סלומון בדק כ-90 ילדים בגילאי 5 והתמקד בנוכחות והמעורבות של ההורים בזמן הצפייה וההשפעה שיש לכך על הלמידה של הילדים מהטלוויזיה. מסתבר שלנוכחות של מבוגר בצפייה של הילד יש חשיבות גדולה להגברת הלמידה מהטלוויזיה וזה נוצר בשתי רמות : - הערות הבהרה – הערות מצד ההורה שתורמות ליכולת של הילד להבין ולהסיק מסקנות. יש חשיבות גבוהה למעורבות למילולית. - נוכחות – תורמת לכך שהילד יחשיב את הצפייה כפעולה חשובה יותר, יגביר את תשומת הלב שלו והריכוז כלפי התכנים וכל זאת בגלל הנוכחות של המבוגר שמהווה מעיין תגמול חברתי עבור הילד. 3. פחדים – תיווך הורים ופחדי טלוויזיה פחד זה רגש אינסטינקטיבי שקיים לכולם מגיל 0. זה אינסטינקט ששומר עלינו. הגורמים לפחד משתנים עם הגיל. הטלוויזיה היא תורם די משמעותי ליצירת הפחד אצל ילדים והתיווך מסייע להתמודד עם הפחד. לילדים צעירים התיווך צריך להתבטא באסטרטגיות פיזיות, ילדים מבוגרים יותר (8,7) ההתמקדות בפחד צריכה להיות דרך אסטרטגיות קוגניטיביות. סיכום יחידה 1 איך הטלוויזיה משפיעה על הצפייה במשפחה, הפעילות של המשפחה. הפעילות משפיעה על ההתנסויות של הילדים עם הטלוויזיה. צפייה משותפת ויחסי הגומלין בתוך המשפחה מעצבים את ההתנסויות של הילדים עם הטלוויזיה. מסקנות ממחקרים – א. הצפייה בטלוויזיה נעשית בד"כ בחברה לפחות בגילאים צעירים, ילדים לא צופיים לבד. ב. ההשפעה של הטלוויזיה נובעת מהשיחות סובבות הטלוויזיה, גורם מתווך. ג. לצפייה בטלוויזיה יש ערך חברתי גדול, שיחה במהלך צפייה לא רק שהיא לא פוגעת אלא שהיא חושפת את הילדים לעולם הערכי שהם חיים בו. יחידה 2 טלוויזיה והתפתחות קוגניטיבית כיצד הטלוויזיה משפיעה על התפתחות קוגניטיבית של הילדים. שכלי – גורם פנימי בתוך המחשבה. בגלל שמדובר בתהליך פנימי יש הרבה השערות, מה משפיע על היכולת הקוגניטיבית שלנו. ביחידה זו נכיר שתי גישות שמנסות להסביר את ההשפעה של הטלוויזיה על ההתפתחות השכלית. ומתמקדות בהבנת הטקסט הטלוויזיוני ובמיומנויות הדרושות לכך: הגישה המגוננת - הגישה המדעית אמפירית – מניחה שיש לנתח את היכולות הקוגניטיביות והרגשיות של ילדים על בסיס המחקר המדעי. הגישה המפרשת או הפרשנית הגישה השנייה המנסה להעמיד את הילדים במרכז, ומנסה לבדוק יחד איתם איך לפתור בעיות. כל סוגיה שלנו ננתח לפי שתי הגישות 6 קריטריונים שאותם נציג בכל גישה: 1. העמדה הכללית של הגישה. 2. מהם המקורות התיאורטיים של אותה גישה. 3. איך היא תופסת את מושג הילדות. 4. איך היא תופסת את מושג הטלוויזיה. 5. מה היא ההבנה לפי גישה זו. 6. איזה שיטות מחקר מונהגות ע"י הגישה. הגישה המגוננת העמדה הכללית – היכולת של הפרט לפענח טקסטים נגזרת ממרכיבים קוגניטיביים ורגשיים, בהתאם לשלבי ההתפתחות. חשיפה לתכנים שאינם תואמים את רמת הבשלות של הפרט גם מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה רגשית, יכולה לפגוע בתהליך ההתפתחות הטבעית של אותם ילדים, לכן יש לגונן על הילדים בתהליך הצפייה. מקורת תיאורטיים - מושפעת משתי תיאוריות, תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי – גישה שאומרת ששינויים חברתיים נגזרים משינויים טכנולוגיים, הטכנולוגיה היא זו שמניעה את החברה. הרבה כוח לטכנולוגיה, אנו לא יכולים לדבר על גלובליזציה ללא המחשב, הטלוויזיה והקולנוע. אחת הטענות שאנו שומעים זה שאנשים פחות סובלניים ופחות קוראים ולפי הדטרמיניזם הטכנולוגי, זה בגלל שהתרגלו לראות מסרים ויזואליים, והבחירה הגדולה יוצרת אי שקט. תיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית – גישה שאומרת שההתפתחות שלנו ניתנת למידול (בנייה של מודל) ניתן להעריך מה שנדרש מבחינה שכלית מכל אדם בקבוצת גיל שונה. כשכל פעם מוסיפים עוד יכולת. המודל האידיאלי שנוי במחלוקת - לכל קבוצת גיל יש את האפיונים שלה, יש חריגות אם יש בעיה בהתפתחות, מדובר בתכונות אוניברסליות. בכל קבוצת גיל יש התפתחות מסוימת, סוג הגירויים שראוי שהאדם ייחשף אליהם. הטלוויזיה היא מדיום שמרחיב את טווח הגירוי של ילדים כבר מגיל צעיר ויוצר תהליך של הבשלה מוקדמת. מאיץ ההתפתחות. גישה זו חושבת שזה דבר רע. פיאזה שלבים בהתפתחות קוגניטיבית : גיל 0-2 ילדים מסתמכים רק על החושים. גיל 2-7 שחרור מהתלות בחושים הבנה דרך השפה מבלי לראות את הדברים. גיל 7-12 קליטת תהליכים גם אם הם סותרים את החושים (יבינו מניפולציות). 12 ואילך – חשיבה מופשטת הקשרים , מניעים. התייחסות למושג ילדות- אנשי הגישה המגוננת טוענים שאנו באים לעולם כלוח חלק. את הידע שלנו על העולם אנו צוברים בזכות סוכני החיברות הראשוניים – ההורים. אחד התפקידים של ההורים זה ליצור הפרדה בין עולם הילדות שאמור להיות מוגן, מהעולם החיצוני, כדי שנוכל להתפתח בצורה נורמלית, ומן הסתם הטלוויזיה מהווה איום על תפקיד ההורים כסוכני חיברות. הגישה מתייחסת לילדים כפסיביים, קל לשלוט בהם ותלויים. טלוויזיה – העמדה כלפי הטלוויזיה מאוד שלילית, דמות מאוד מרכזית בגישה המגוננת שמדברת על הטלוויזיה – ניל פוסטמן (המאמר אובדן הילדות). מה ניתן לומר על הגישה? 1. הטלוויזיה לא רק פוגעת בדיאלוג שבין ההורים לילדים, לפעמים היא דווקא יוצרת דיאלוג, כמו למשל, ילד שואל שאלה, ההורה לא יודע, ההורה לומד ואז הוא חוזר לילד עם תשובה. 2. האם זה נכון להניח שיש רק פרשנות לוגית אחת לטקסט? האם לכל סוגיה יש רק דרך אחת להבין, ברוב המקרים יש מגוון של תשובות כגון: רקע, עדה, מצב כלכלי וכו'. 3. מה שנתפס כמרכזי בעיני מבוגרים הוא לא בהכרח כזה עבור ילדים, ואנחנו כמבוגרים יכולים לפספס את המשמעות שילדים נותנים לטקסט, כלומר: בגישה זו בגלל שהיא מכתיבה את הציפיות שלנו לילדים בגילאים שונים היא לא מקשיבה לתשובות של הילדים עצמם, יכול להיות שסרט מסוים יראה כמפחיד מאוד ילדים ובפועל כשנשאל ילדים נגלה שזה לא מפחיד אותם. 4. הגישה נמדדת לא רק על בסיס הרמה הקוגניטיבית, כלומר: ילד יכול להיות איטי ברמה הקוגניטיבית אבל מתקדם יותר ברמות אחרות. 5. שיטת המחקר של גישה זו, הילדים יוצאים מהסביבה הטבעית שלהם ולכן, כל גורם טבעי שמשפיע עליהם לא קיים, ילדים מתנהגים אחרת כאשר מוציאים אותם מהסביבה הטבעית שלהם. 6. שעות הצפייה של ילדים חורגות משעות הצפייה שמיועדות להם ולכן הם חשופים לתכנים בוגרים . 7. זמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם יורד לטובת הטלוויזיה. הבנה לפי הגישה המגוננת ההבנה של אדם נשענת על היכולות שנדרשות ממנו בהתאם לקבוצת הגיל שהוא שייך אליה עפ"י תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית. כלומר, אם בתור ילד בן 6 אני מבין מה שילד בין 6 אמור להבין ביחד לגיל. שיטות המחקר הגישה המגוננת מושפעת מהמדע, ולכן היא מנסה לשחזר במחקרים שלה, מחקרי מעבדה, מנסים לבודד את הנבדקים מהסביבה הרגילה שלהם, ולהפעיל עליהם משתנים שונים, ואם כבר מקיימים ראיונות לפי שיטה זו, הם נעשים עם דמויות בוגרות כמו: הורים , מורים וכו'. גישה מדעית, מחקרים כמותיים סופרים היקף השפעה, תנאי מעבדה. לפי הגישה המגוננת - מסלול ההתקדמות הוא קבוע, אנו יכולים להעריך איך הוא מתפתח, הטלוויזיה גורם מחבל בגישה זו, תפקיד ההורים לגונן על הילדים. הגישה המגוננת מנסה לבדל את ההתפתחות שלנו, כל סף גיל יש התקדמות מסוימת, יש מספר מודלים המתארים את ההתפתחות הקוגניטיבית. סולומון מציג 3 שלבי התפתחות 1. התפתחות של הילדים מול הטלוויזיה. 2. גיבוש המסר הויזואלי יחידות בעלות משמעות. 3. יש הסקה של מסקנות והבנת ההשלכות. הסוגיה – איך הטלוויזיה משפיעה על ההתפתחות הקוגניטיבית הגישה המגוננת – מטרתה להראות כיצד הטלוויזיה משפיעה על פיתוח של מיומנות. 5 מיומנויות תלות גיל : 1. הבחנה בין דמיון למציאות האם ילדים מסוגלים להבדיל בין דמיון למציאות ומאיזה גיל הם תופסים את הטלוויזיה כמבוגרים. צ'אנדלר מציג 5 קריטריונים שבאמצעותם ילדים מבחינים בין דמיון למציאות בטלוויזיה: 1. הבנייתיות – הטלוויזיה מוגבלת בתיאור המציאות החיצונית, רק חלק מהמציאות יכנס, הטלוויזיה תראה זווית ראיה מוגבלת, כל פרט שמעביר אינפורמציה יש לו את זווית הראיה האישית שלו, המציאות בטלוויזיה היא תמיד סובייקטיבית, לאדם מבוגר כבר יש את הכלים לדעת שאת המידע שהוא רואה בטלוויזיה יש לקחת בעירבון מוגבל בגלל המגבלות שלנו. לילדים עד גיל 10 יש קושי להבין את המגבלה של הבניית מציאות בטלוויזיה. מגיל 10 מתחיל הדמיון למבוגרים. 2. אקטואליה פיזית – זהו כלי למיון טקסטים, השאלה האם התוכן הטלוויזיוני יכול להתקיים במציאות מבחינה פיזית. זהו קריטריון שילדים אוהבים להשתמש בו, תוכן מסוים מדרגים כלא מציאותי. מגיל 5-6 החששות שמיחסים לטלוויזיה הם קצת מופרזים, מסתבר שילדים יכולים לעשות את ההבחנה. 3. אפשרות – זהו קריטריון המתייחס להערכה של תכנים בדיונים – האם מה שאני רואה יכול להתאפשר תאורטית או בעתיד גם במציאות, ילדים עושים הבחנה בין דברים מופרכים ובין מציאות, הילדים מסוגלים למיין מה קרוב למציאות ומה רחוק ממנה, מתפתח בגיל 7-8 עד 13 בערך. 4. סבירות – מתייחס לתכנים אמיתיים, והשאלה היא ביחס למידע מציאותי, מה הסיכוי שיתרחש במציאות הקיומית שלנו, כגון אסון טבע, האם ילדים מבינים שזה קורה, לילדים קשה להבין דברים מסוג זה, רק בגיל 10 הבנה זו מתפתחת. 5. מאפיינים צורניים – ילדים מביאים לצפייה ידע והתנסויות קודמות, אך במקביל, במהלך צפייה, הם מפתחים הכירות עם מאפיינים של מדיום, הם לומדים להכיר את החוקים של הטלוויזיה, אחד המרכיבים הם מאפיינים צורניים של הטלוויזיה, כלים ויזואליים, זווית צילום שימוש בסרטים מצויירים ואנימציה, צילום בשטח ובאולפן, מוזיקה, קול, טכניקות הפקה שמשרתות את המדיום לצורך העברת מידע. כבר מגיל 4-5 ילדים עושים הבחנה בין תכנים שונים על בסיס המאפיינים. 2. הבחנה בין ז'אנרים(סוגות) על בסיס הקיים (למיש) הבחנה בין ז'אנרים (סוגה) מכלול של כללים שמאפיינים דפוס תוכן מסוים. לכל ז'אנר יש את המאפיין שלו, האם ילדים יודעים לזהות מאפיינים וחוקים שונים של ז'אנר? חוקרת בשם דפנה למיש - טוענת : הקריטריון המרכזי אצל ילדים להבחנה בין ז'אנרים זהו קריטריון המציאות, מסתבר שילדים היום מעדיפים תכנים ריאליסטים. וכיום ילדים מצפים לתכנים יותר ריאליסטים, הדרך של הילדים להבחין בין ז'אנרים נעשית על ידי ציר "הקיים". ילדים עד גיל 10 נוטים לחלק את התכנים ל 3 סוגים: מה שקיים – חשות אקטואליה, תוכניות תעודה. קרוב לקיים – כל מיני ניסיונות של טקסטים לשכפל מציאות, כמו סרטי אסונות, תכנים דרמטיים. מה שלא קיים – נמצא בקצה השני של הסקאלה – ז'אנרים בדיונים, סרטים מצוירים, סרטי פנטזיה, הפרשנות מילד לילד שונה. לא קיים קרוב לקיים קרוב לקיים שאלה כיצד צ'נדלר ולמיש יסבירו את האופן שבו ילדים צופים ומבינים תוכניות ריאליטי (עד גיל 10)? תשובה הבחנה בין דמיון למציאות עפ"י צ'נדלר, הילדים לא מודעים שיש מניפולציה אפשרית, אקטואליה פיזית – קשה לילדים להתייחס לדברים לא מציאותיים בגישה שהם מתקיימים פיזית. סבירות – מתייחס למרכיב הזמן, קורים הרבה דברים בזמן מצומצם, לילדים קשה להעריך את מרכיב הזמן. מאפיינים צורניים – ילדים בגילאים צעירים – הכלים הצורניים שהם מכירים לא נמצאים, וכלים של עריכה שהם פחות מכירים כן נמצאים. לפי דפנה למיש – הגבול בין קיים לקרוב לקיים מטשטש, אם זה נראה מציאותי אז לגבי הילדים זה קיים, הקושי להבחין בין ז'אנרים הופך להיות יותר מורכב. (במבחן יכולה להיות שאלה – איזה מיומנות יהיה לילדים קשה לפתח? בד"כ מבקשים 2 דוגמאות ולכן יש לתת גם צ'נדלר וגם חוקר נוסף. ) ז'אנר נוסף: פרסומות - כיצד ילדים מבינים פרסומת? ילדים כבר מגיל שנתיים יודעים לעשות הבחנה בין פרסומת לתכנים אחרים, אבל כששואלים אותם מה המטרה של הפרסומת? הם אומרים שני תפקידים: 1. לשעשע ולהצחיק. 2. לתת מידע חשוב. מאמר – מצורות טלוויזיוניות לסכמות של סוגות (ז'אנרים) – פיץ יוסטון ושות'. מאמר זה מציג מודל נוסף- הצגה של תהליכים בצורה גרפית, היתרון של המודל של פיץ בניגוד לפיאזה, הוא מתייחס לטלוויזיה ובניגוד לסלומון יש חלוקה לגילאים. המאמר מגדיר את המושג סכמה – תבנית ידע שמשרתת את הפרט בהתנסויות עם מושגים או גירויים חדשים, כל פעם שמתנסים בחוויה חדשה נעזרים במאגר הידע שיש לנו, כדי לגבש לגביו דעה. הטלוויזיה ממלאת תפקיד מאוד מרכזי בגיבוש הסכמות. עד היום בדקו כיצד מאפיינים צורניים משפיעים על ילדים ובדקו כיצד התכנים משפיעים, אבל לא היה מחקר שבדק את השפעת הטלוויזיה על גיבוש סכמות, סכמה יוצרת לנו דעות קדומות, הכוונה שהטלוויזיה מכתיבה סכמות אחידות לכולם, יש משהו מלאכותי, המאמר בודק גיבוש הסכמות אצל ילדים כיצד תופסים את הטלוויזיה. עד גיל 3-4 ילדים מתייחסים לטלוויזיה כקופסת קסם, מה שהם רואים אמיתי. 4+ מפתחים קריטריון של מציאות, משתמשים במאפיינים הצורניים להפריד בין מציאות לדמיון, הפרדה בין ז'אנרים. 6+ מתפתחת יכולת של מציאות חברתית, הילד צריך ומסוגל להבין את התוכן של התכנים הטלוויזיוניים, בהתאם למידת התאמה למציאות חברתית, יש התייחסות למרכיב העלילה, מתי דברים מציאותיים ומתי לא, יכולת זו מתפתחת עד גיל 10. (היכולת לגבש סכמות של סוגות (מבדילים בין ז'אנרים) כלומר מכירים את הסגנונות של כל תוכנית). כיצד הטלוויזיה מגבשת סכמות לילדים (על החברה) הם עושים שני מחקרים: מחקר 1 ראיינו ילדים בכיתות ב' ו- ה' וביקשו שיתארו שני מקצועות, שוטרים ואחיות, המטרה: לראות מאיזה מקור מידע הם מושפעים. תוצאות המחקר הראו שרוב הילדים בכתה ב' וגם בכתה ה' מתבססים על המציאות, ידעו להבחין בין התפקיד בסרט לבין התפקיד במציאות. מחקר 2 איזה תפקידים ממלאת הטלוויזיה עבור ילדים. הממצאים הראו שככל שהגיל עולה, אז יש יותר נטייה להשתמש בטלוויזיה למידע ופחות לבידור. המאמר מסתיים בהתראה לעתיד – היום בגלל שהגבולות בין הז'אנרים מצטמצמים קשה יותר לילדים לפתח סכמות לגבי סוגות. מאפייני הגישה המגוננת במחקר זה א. עניין של הגיל המוגדר ב. אזהרה לעתיד. 3. הבנת העלילה ויכולת מעקב אחריה מיומנות מרכיבי העלילה – היכולת להבין את הסיפור הטלוויזיוני, ככל שגיל הילדים יורד קשה להם לעקוב אחרי עלילה טלוויזיונית, היות והם עדיין לא בשלים מבחינה קוגניטיבית, וכי הזיכרון מוגבל, וגם בגלל הסחת הדעת. מקובל להניח שכדי להבין עלילה של סדרה או סרט אנו זקוקים לשלושה מרכיבים: א. היכולת להבחין בין עיקר לטפל. ב. חיבור בין שלבי העלילה. ג. הבנת החלוקה לזמנים – יש להבין את התפתחות העלילה גם מעבר לזמן כרונולוגי, הצופה צריך להיות מודע לשינויים בזמן. חוקר בשם קולינס התעסק בנושא ילדים והבנת העלילה. קולינס בדק ילדים בגילאי 7-14 עד כמה הם מבינים עלילה של סרטים, ומצא שככל שהגיל יורד ילדים זוכרים חצי מהעלילה, גם כששואלים אותם מיד אחרי. וילדים בגיל 14 או קרוב זוכרים 90% מהעלילה. ילדים זוכרים בעיקר את הפעילות על המסך, מה שנשאר בזיכרון זה בד"כ אלימות. את הסיבות לאלימות פחות זוכרים. מחקר – קולינס שנה 82 המטרה: לראות מאיזה גיל ילדים מסוגלים להבין את הקשר בין מרכיבי העלילה. השיטה : קולינס לקח 250 ילדים והקרין להם קטע מסרט, עצר את הסרט ושאל אותם שאלה ביחס לעלילה. השאלה הייתה מאוד מסוימת, העלילה הראתה צעיר שעובר ברחוב רואה קבצן שמבקש כסף ונותן לו 40$ בשלב הקודם הצעיר הרג בטעות קבצן. השאלה הייתה: למה הצעיר נתן לקבצן את התרומה? הממצאים: בגילאי 12-14 הבינו הילדים את עניין המניע. המסקנה: חלק לא מבוטל מהתכנים שנראים בטלוויזיה לא מובנים לילדים מתחת לגיל 10 ולכן הדגש מבחינתם היא על פעילות על המסך ובעיקר אלימות. 4. הבנת דמויות טלוויזיוניות – מה מניע את הדמויות . הטלוויזיה היא אשנב הצצה לעולם המבוגרים. באמצעותה פוגשים הילדים מגוון רחב של אנשים, התנהגויות, תפקידים, עמדות ומצבים, ואלה משמשים דוגמאות להתנהגות במצבים שונים, מספקים ידע על העולם, מודלים להזדהות, לחיקוי וכדומה. אחת הדרכים להמשיג את השפעתה של הטלוויזיה בתחום זה ע"י סכמת חשיבה. סכמה חברתית מתייחסת למבנה קוגניטיבי המייצג ידע מאורגן לגבי מושג נתון (לדוגמה המושג רופא או פושע) מקורו של הידע המעצב את הסכמה יכול להיות ניסיון חברתי ישיר, אך גם ניסיון באמצעות גורמים מתווכים משניים כמו הטלוויזיה. מסתבר שילדים זוכרים טוב יותר דימויים טלוויזיוניים התואמים תפיסה מסורתית מקובלת של תפקידי המינים מאשר כאלה השוברים אותם. לדוגמה ילדים שצפו בתוכנית שהציגה בפניהם רופאה ואח, שיחזרו בטעות את סיפור העלילה על רופא ואחות. עם העלייה בגיל ניכרים שינויים בדרך שבה ילדים תופסים דמויות, הן במציאות והן בטלוויזיה. מחקרים הראו שילדים מפנימים ידע ועמדות כלפי מקצועות שונים המוצגים תדירות בטלוויזיה ואשר עליהם יש להם ידע ראשוני מצומצם. אולם המידה שבה דימויים אלה משפיעים על עיצוב תמונת העולם של הילדים תלויה במידה רבה בתהליכי ההבנה שלהם את הדמויות בתוך ההקשר העלילתי וכן בהערכה שלהם לגבי מידת הריאליות של המידע. מחקר – ריבס – זיהה 4 ממדים מרכזיים המשרתים ילדים באבחנה בין דמויות טלוויזיוניות שונות : - הומור – מי הדמויות המצחיקות ביותר ועד כמה חלק מהדמויות המצחיקות באופן קיצוני מוצגות באופן ביקורתי ושלילי. - כוח פיזי – מי הדמויות החזקות ביותר ומי החלשות. - משיכה פיזית – מי מהדמויות מושך מבחינה גופנית. - פעלתנות – כמה פעילויות שונות ביצעה כל דמות במסגרת תפקידה הטלוויזיוני. ריבס ראה שלא נמצאו הבדלים בין בנים ובנות בהתגבשות הממדים הללו. ריווס הסביר את זה בכך שיכולת החשיבה של הילדים הופכת עם הגיל ליותר מופשטת ומורכבת אך יתכן כי בו בזמן הם אף מבינים כי טלוויזיה, בניגוד למציאות, מצריכה רק הערכה פשטנית. לפיכך בבואם להעריך דמויות טלוויזיוניות הם מסתפקים בקריטריון פשוט. מחקרים נוספים הראו שעם העלייה בגיל תרד החשיבות שמייחסים ילדים למאפיינים הפיזיים של הדמויות אולם תעלה החשיבות שהם מייחסים להופעה החיצונית. המחקר של ריבס שנה: 1979 שאלת מחקר: כיצד ילדים תופסים דמויות טלוויזיוניות, כיצד ילדים בוחרים גיבורים טלוויזיוניים? שיטת המחקר: אוספת קבוצת ילדים בגילאי ביס' יסודי (אי מידע על הכמות) וכן קבוצה של ילדים בתחילת גיל העשרה ומראיינת אותם – ראיון פתוח. הממצאים: בארבעת התכונות אין הבדלים בין הגילאים, התוצאות אותן תוצאות גם לגבי הגילאים הנמוכים והגבוהים. 1. הומור. 2. כוח פיזי. 3. אסתטיות – הופעה נאה 4. פעלתנות – דמויות אקטיביות שמזיזות את העלילה. היה ניתן לצפות שבכל גיל עולה ההתייחסות לדמות טלוויזיונית תהיה יותר מעמיקה, שהצעירים יחפשו מוסריות שמאפיינת מניעים של דמויות, ובכל זאת אין הבדל. ההסבר של ריבס – החברה מרגילה ילדים כבר מגיל צעיר להתייחס לטלוויזיה בחוסר רצינות כמדיום שטחי ולא רציני, כבידור קליל, ההתייחסות גם של בני נוער לגיבורים שטלוויזיוניים ממשיכה להיות ילדותית ושטחית. מסקנות: אפשר היה לראות במחקר כיצד תשובות של ילדים עומדות לפעמים בסתירה לציפיות של חוקרים (תכונות שלא חשבו עליהם הועלו על ידי הילדים) ניתן גם לראות את ההשפעה של החברה על תפיסת הילדים את הטלוויזיה עם כל הכוח שמייחסים לטלוויזיה ילדים באים לטלוויזיה עם דימוי מאוד שטחי של הטלוויזיה (ההבדלים בין טוב ורע לא באים לידי ביטוי). 5. הבנת משמעותם של מאפיינים צורניים - קבוצת חוקרים בראשותם של יוסטון ורייט חקרו נושא זה. המאפיינים הצורניים הן אותן טכניקות הפקה אור קוליות, המשמשות את המדיום הטלוויזיוני. לדוגמה : זוויות צילום מרחק מצלמה, פעלולי קול וכדומה. מאפיינים אלה יוצרים מעין תחביר של שפת הטלוויזיה. המבנים הטלוויזיוניים מעבירים משמעות ומסמנים מעברים בין סוגי תכנים שונים. לפיכך מאפיינים אלה של הטלוויזיה ממלאים מקום מרכזי בתהליכי עיבוד תכנים, בספקם רמזים לגבי מה שראוי לתשומת לב ולגבי סכמות החשיבה שכדאי להפעיל על מנת לפענח את התוכן הנדון. מהידע המצטבר מסדרת מחקרים בתחום עולה כי צופים בגיל הגן מקדישים תשומת לב רבה יותר למאפיינים בולטים כמוסיקה עליזה, קולות משונים, אנימציה, קצב מהיר. ורק בהדרגה בגיל בית הספר היסודי הם מגבירים את תשומת לבם למאפיינים בעלי רמת בולטות נמוכה יותר. ילדים צעירים מעדיפים קולות של נשים ושל ילדים, נמשכים להומור ולצחוק ומעדיפים תוכניות בפורמטים מגזינים. ניתן גם לראות שוני בפרסומות המיועדות לבנים ופרסומות המיועדות לבנות, ובתוכניות המיועדות למבוגרים ולילדים. ילדים לומדים להבחין בהבדלים אלה ולפי האבחנה נקבעת מידת תשומת הלב ומופעלות סכמות חשיבה ההולמות את עולם התוכן המצופה מהמאפיינים הצורניים המוכרים. תשומת הלב של הילדים למאפיינים הצורניים ודרכי פענוחם הם תהליכים פעילים ומאומצים המחייבים אינטראקציה מתמדת בין הילד ובין הטלוויזיה. סלומון מציע תיאוריה שמנסה להבהיר את התהליך האינטראקטיבי באמצעות המושג AIME המבטא את כמות המאמץ המנטאלי המושקע במשימה. בהתבססו על סכמות חשיבה קיימות מעריך הצופה אירוע מסוים כקל או קשה להבנה כחדש או מוכר כחשוב או לא חשוב וזה ישפיע על כמות המאמץ המנטאלי שהוא ישקיע בתהליך עיבוד המידע. הגישה הפרשנית לפי הגישה הפרשנית – אין רק פרשנות אחת לטקסט, כל טקסט הוא תוצר של משא ומתן בין המוען, הנמען והחברה. הפרשנות של הילדים היא פרשנות לגיטימית ולא צריכים לבקר, כי אין משמעות אחת לטקסט. הגישה מתייחסת באופן מודגש למשמעויות שהילדים מציעים לתוכניות טלוויזיה מנקודת המבט שלהם. דיוויד בקינגהם הוא אבי הגישה. בקינגהם טוען שהגישות הפסיכולוגיות, למשל פיאז'ה, מעמידות במרכז את משתנה הגיל וההתפתחות הקוגניטיבית של הילד. למעשה הילדות נתפסת כפונקציה של גיל. אולם לדעתו ילדות היא משהו מורכב יותר ומקושר גם לסביבה שבה הילד גדל, לאישיות שלו, לאופי שלו ולגישה שלו להורים. בקינגהם מראה לדוגמה איך בנות מתבטאות באופן שונה בחברת בנות ובקבוצה מעורבת. ילדים בנוכחות חוקר לא מדברים אותו דבר כמו שמדברים בינם לבין עצמם. לפיכך מתמקד בקינגהם בנקודת המבט של הילדים ובמורכבות של האופן שבו הם תופסים את התכנים ומתייחסים להבדלים בתפיסה ובהבנה בין הילדים ולא רק על סמך התפתחות קוגניטיבית אלה מתייחס להבנה של הילד כתוצר של אינטראקציה ושל המדיום וסביבת הצפייה (ההורים לדוגמה) וגם החוקר עצמו. על משתנה הגיל של פיאז'ה הוא מוסיף את המערכת יחסים הבין אישית שבתוכן הילד חי. הרקע התיאורטי הגישה הפרשנית מסתמכת על מחקרי תרבות ומתבססת על הגישה הסוציולוגית . התייחסות לילדים הגישה הפרשנית גורסת שילדים אמנם שונים ממבוגרים, אך זה לא נכון להתייחס אליהם כסוג של מערכת חסרה, אי אפשר לקבוע שהם חלקיים – חסרים כשלב בדרך לבגרות, הם אדם עם כישורים כסוג של שלם אבל אחר. הגישה שמה במרכז את הילד, את הצרכים הרגישויות והמשמעויות שהיא מביאה לידי ביטוי במפגש עם הטלוויזיה. ביחס לצפייה של ילדים בטלוויזיה הגישה הפרשנית טוענת שילדים אינם חסרי אונים, הם מביאים איתם מטענים של ידע, רגש, ניסיון. מצפייה לצפייה, ילד צובר ידע ומריח את המאפיינים של הטלוויזיה. לכל תוכן יכולות להיות מספר צורות של הבנה. מה שמשמעותי עבור מבוגרים הוא לא בהכרח משמעותי ומרכזי עבור הילדים. ולכן בעוד הגישה המגוננת בודקת הבנה של ילדים אל מול מה שהיא מכתיבה כהבנה נכונה, בקינגהם והגישה המפרשת מעדיפים שיטת מחקר של שיחות עם הילדים וניתוחן כדי להעלות מהם את יכולת התפיסה והפרשנות המגוונת של הילדים בהתאם לנקודת המבט שלהם. טלוויזיה: הגישה המגוננת – מצפה מההורים להגן על הילדים מהטלוויזיה. הגישה הפרשנית – טוענת שלא צריך לחשוש מהטלוויזיה, היא תורמת להתפתחות של הילדים לפחות בשלושה מובנים: 1. חשיפה למידע – מידע שאחרת לא היו נגישים אליו, כלי שיכול ליצור אזרחות ביקורתית, מעורבות. 2. הטלוויזיה לא פוגעת באינטראקציה ופעמים רבות תורמת לקשר עם הילדים – הילדים חשופים למידע רב, מאתגרים את הידע של ההורים. 3. ההשפעה של הטלוויזיה על הילדים, נגזרת מחווית הצפייה – שיחות סובבות טלוויזיה ולא ישירות מהמדיום, בין הילד לטלוויזיה יש גורם ביניים, הסביבה שאיתה הוא צופה , הורים, חברים, מעורבות של הורים. 4. ההבנה – לפי הגישה הפרשנית – מה שילדים מבינים מהטלוויזיה זה מה שהם נדרשים להבין. הגישה המגוננת – ההבנה רלוונטית בהתאם לקבוצת גיל. הגישה הפרשנית – מאחר וקיימות אין סוף פרשנויות לכל טקס, אין דרך אחת להבנה אבסולוטית, חשוב להכיר את הפרשנות של הילדים, וכך נבין טוב יותר את הילדות ותהליך ההתבגרות. 5. שיטות מחקר: שיטות מחקר איכותניות המאפיינים של המחקרים: שיתוף ילדים – נעזרים עם הילדים ולא נסיק עליהם מסקנות, שאלות פתוחות, כדי להוכיח כיצד הטלוויזיה משפיעה, ולא עד כמה היא משפיעה, איך ההשפעה באה לידי ביטוי. בחינת האינטראקציה בין הילדים – הסביבה חשובה לא פחות מהמדיום, בודקים את הילדים בחברת בני גילם, היות וגישה זו מניחה שהקשר משפיע על ההתנהגות של הילדים. לסיכום הגישה הפרשנית – לא צריך לייחס כל כך הרבה כוח לטלוויזיה, הילדים הם גורם חשוב, ויש להתחשב לאינטראקציה בין הילדים לטלוויזיה. הגישה לא מבטלת את כוח ההשפעה של הטלוויזיה, אבל לטענתה יש להתייחס לכל מיני גורמים מתווכים, בין הילדים לטלוויזיה, סביבת הצפייה חברים, מידת הריכוז של הילדים, השפעה של סוג תכנים על בנים ובנות, לחץ חברתי, מעמד – הורים דוחפים לתכנים יותר חינוכיים, צרכים רגשיים חסרים, הטלוויזיה ממלאת כל מיני חסרים של ילדים. ביקורת הגישה הפרשנית – הגישה מתירנית מידי, מתעלמת מהצורך של ילדים ביד מכוונת, שימת גבולות. לגבי שיטות המחקר יש בעיה, עם נוכחות החוקר בשטח, הילדים עשויים לשנות את ההתנהגות שלהם. השפעה על החוקר יש לו העדפות לילדים מסוימים, התערבות רגשית. רוב המחקרים , מחקרי שדה ולכן המספר שלהם מצומצם. מאמר: ילדים וטלוויזיה הקשר המחקר והדיון – דיוויד בקינגהם המאמר מחולק ל 3 חלקים: חלק ראשון – מציג את החששות המקובלים של ההורים ומורים לגבי ההשפעה של הטלוויזיה על ילדים. החלק השני – מתאר את התפתחות המחקר בתחום הטלוויזיה וילדים עד לכתיבת הספר. חלק שלישי – מציג את העמדה של בקינגהם עצמו שעליה נסמכת הגישה הפרשנית. החששות של ההורים מלוות את הטלוויזיה מאז הופעת הטלוויזיה, חלק מהביקורת הופיע גם באמצעי התקשורת האחרים, וכשבוחנים את הטענות שמפנים כלפי הטלוויזיה בעיקר אל השפה, שומעים ציטוטים ש"התפריט הטלוויזיוני – מלעיטים את הילדים בזבל" מצד אחד מתייחסים לטלוויזיה כסוג של ג'נק פוד ומצד שני הילדים נתפסים כמאוד פסיביים. ישנם גם טענות רבות בכל הקשור לחיקוי התנהגות אלימה. בקינגהם אומר שמשתמע מהטענות השונות האפשרות של חיקוי התנהגות אלימה כלומר שהטלוויזיה היא הגירוי והאלימות היא התגובה. הפתרון של הגישה המגוננת לחשש זה הוא צנזורה ממסדית או פיקוח מצד ההורה והמבוגרים. הקשר פוליטי - בקינגהם אומר שהטענות כלפי הטלוויזיה הם גם מגופים שמרניים ימניים וגם מגופים ליברליים שמאליים. גופנים שמרניים טוענים שהמרדנות שמפגינים צעירים מאז שנות ה 60, היא תוצר של הטלוויזיה, הטלוויזיה חשפה ילדים לעולם מושגים שלא היה מוכר להם ופגעה בסמכות של ההורים. הילדים נוטים לחקות את מה שקיים בטלוויזיה. לטלוויזיה השפעה שלילית על תהליכי החשיבה והאינטליגנציה של הילדים והיא מעכבת את ההתפתחות הקוגניטיבית, מפתחת פאסיביות עצלנות ופוגעת בזהות העצמית של הילד. בנוסף הטלוויזיה פוגעת בקשב בשפה ובקישורים הלשוניים. מצד שני, השמאל הליברלי טוען כלפי הטלוויזיה שהיא משמרת את הסדר החברתי הקיים וזה שלילי מכיוון ששמירת הסדר הקיים מבטיחה את העליונות של האליטה החברתית, מונעת מוביליות – מתחתית האוכלוסייה להתקדם. הטלוויזיה מעבירה ומחזקת אידיאולוגיה דומיננטית ובמקביל הופכת את הצופים ובפרט את הילדים לכאלה שנמכרים או משווקים למפרסמים. רוב הטענות כלפי הטלוויזיה מכוונות לכך שיש צורך בגורם מסוג צנזורה, גם בתוך המשפחה אבל גם מצד הגופים המשדרים. בקינגהם מסכם ואומר ששתי הגישות חולקות בניהן את ההנחה שלטלוויזיה יש שפעה חזקה על הצופים ושתי הגישות מדברות על הטלוויזיה כגורם סיבתי כמעט יחידי לתופעות הבעייתיות. יחד עם זאת, לדבריו, הבעייתיות בגישות האלה זה שהן מתבססות על מחקרים חלקיים ומתמקדות יותר בתכנים ולא בהשפעה הממשית. בנוסף הגישות מניחות שתופעות חברתיות מורכבות (כמו אלימות) יכולות להיות מוסברות ע"י גורם אחד. לטענתו הגישות לא שואלות למה הילדים בוחרים לצפות בטלוויזיה ולמה הם נהנים לצפות בטלוויזיה, מה מקור ההנאה שלהם. במקום זה מעדיפות הגישות לחשוב על הילדים כקהל סביל, מהופנט, נח להשפעה, ככזה שלא התפתח מספיק מבחינה קוגניטיבית ולכן גם לא נותנים מקום לנקודת מבטם של הילדים. הקשר הפסיכולוגי - בקינגהם מציג את ההתפתחות של מס' גישות שתרמו להתפתחות הגישה המגוננת ולהתפתחות הגישה הפרשנית. תחילת המחקר בשנות ה 50, הגישה הראשונה – הגישה ההתנהגותית מניחה שהטלוויזיה פועלת על ילדים בפרט ועל מבוגרים בכלל במתכונת של גירוי תגובה (בהיוריסטית), גישה זו משתייכת לגישה המגוננת - גישה התנהגותית שמתמקדת בגורמים חיצוניים להתנהגות ולא במניעים פנימיים. למשל, למה ילדים אלימים --) כי הטלוויזיה משפיעה עליהם. גישה זו מתחברת לתאוריית ההשפעות החזקות, הייתה תחושה שלתקשורת ההמונים יש הרבה כוח. החסרונות של גישה זו שלא ברור איזה סוג של תכנים גורמים לאלימות בפועל של הילדים, האם זה חדשות , תכנים בדיוניים, קשה מאוד להוכיח שהטלוויזיה היא באמת המקור לבעיית האלימות, גישה זו מתמקדת רק בהשפעת המדיום ולא במאפייני הצופה בדומה לגישה המגוננת לא נבדקו עמדות של ילדים כלפי תכנים אלימים או תכנים בכלל. לא נבדו המניעים לאלימות בטלוויזיה, כלומר לא בדקו האם ילדים ממקמים את האלימות בהקשר מסוים או שאולי התמקדו באלימות עצמה, בכל מדינה יש את הנושא ששימוש באלימות נתפס כלגיטימי. בנוסף רוב המחקרים שנעשו ברוח הביהביוריזם הם מחקרי מעבדה שמהם קשה מאוד להוכיח קשר ולהכליל אותו על המציאות מה עוד שהם לא לוקחים בחשבון הקשר חברתי. בשנות ה 60 התפתחה גישה קוגניטיבית – ביחס לטלוויזיה , גישה זו טוענת שהצופה מהווה קהל פעיל שמשפרש ומעבד את התוכן דרך שימוש בסכמות חשיבה שהוא רכש מניסיון החיים שלו ומהתנסויות עם הטלוויזיה, וחשוב להכיר את המרכיבים של הצופה. הגישה הקוגניטיבית תורמת למחקר את המושגים ידע מקדים, הבנה ותשומת לב, 3 מרכיבים שהצופה מביא איתו לצפייה. הגישה הקוגניטיבית משמעותית משום שהיא רלוונטית ל 2 הגישות שלה, מצד אחד מכירים כאן בנוכחות של הצופה, מתאים לגישה הפרשנית הכוונה לידע ולהבנה של הילד. מצד שני גישה זו מנסה לגבש מסקנות כלליות ואוניברסליות, קבוצות גיל שונות, כלומר גישה זו מנסה להסיק מסקנות לגבי ילדים באופן כללי, איזה סוג של הבנה יש לצפות מילד בגיל מסוים – כמו הגישה מגוננות. בקינגהם לא פוסל את הגישה הזו אבל מבקר אותה שכן גם היא מבוססת על המודל של גירוי ותגובה. בנוסף הגישה תופסת את המשמעות של התוכן כמשהו שקיים בתוך הטקסט ושניתן לזהות אותו בצורה נכונה בעוד שלדעת בקינגהם יש יותר מהבנה אפשרית אחת. ביקורת נוספת על הגישה היא שהיא מדגישה מרכיבים קוגניטיביים ומתעלמת מהיבטים חברתיים ותרבותיים. הקשר הסוציולוגי – גישות סוציולוגיות מניחות שהעמדות של הפרט נגזרות מההיבט החברתי, החברה בעצם משפיעה ומעצבת את הפרט בתהליכים של חיברות. בנוסף מדברים על אסכולת השימושים והסיפוקים שאומרת שהצופה בורר במה לצפות על פי צרכיו. השינוי המשמעותי הוא עיסוק באופן חברתי שקרוב למאפייני הגישה הפרשנית. גם בגישה זו קיימת בעיה, הרבה פעמים הפרט צורך תכנים לא בהתאם למידת העניין שלו, אלא כתוצאה מלחץ חברתי, כלומר יתכן שמישהו רואה ספורט כי זה אירוע גדול או כי הוא בחברת אנשים שהוא אוהב. בנוסף בקינגהם טוען שגם בגישת השימושים והסיפוקים יש את המודל של גירוי ותגובה ובנוסף ההתמקדות היא בפרט ללא הקשר חברתי. בשנות ה 70 מתפתחות 2 גישות שכל אחת מהם מחזקת את הגישות הפרשנית והמגוננת – גישת המסך – קשורה לגישה המגוננת, גישה שמדברת על השפעה חזקה של הטלוויזיה, הטענה של חסידי גישה זו הטקסט או התוכן, "תופר" לתוכן את הצופה, מעצב את התפיסה שלו, הכוונה היא שהתכנים הטלוויזיוניים מותאמים לצופה מסוים או לקבוצת צופים ובעצם מחייבים את שאר הצופים להתאים את זווית הראייה שלהם לזווית הראיה של אותו צופה שאליו יועד הטקסט. למשל: ברוב התכנים התוכן מכוון לצופה הגברי – יש הרבה עירום נשי מאשר עירום גברי. גישת קהל הצופים הרחב – זו גישה של דיויד מורלי, התפיסה של מורלי טוענת שלא רק שהצופה פעיל, אין ערך לדיון בהשפעת הטלוויזיה מבלי לשתף את הצופי במחקר, מורלי הראשון שמנהל ראיונות פתוחים עם הצופים, גישה זו משתייכת לגישה הפרשנית. הגישה של בקינגהם – מותחת ביקורת של 2 התפיסות כלפי הגישה המגוננת – בקינגהם טוען שהיא בהכרח מנסה לכפות עובדות אימפריות על המחקר, הכוונה היא שתמיד מניחה שההשפעות של הטלוויזיה חזקות ושליליות, מנסה תמיד להשתמש בנתונים מחקריים. לגבי הגישה הפרשנית (מתירנית) בקינגהם טוען שהיא מנסה בהכרח להגן על היכולת הקוגניטיבית של הצופה. הגישות נותנות קרדיט לצופה, ולא תמיד בצדק מכיוון שהשפעת הטלוויזיה חזקה. בקינגהם טוען – בגישה הפרשנית , שחשוב לנהל מחקר שמשלב בין 2 הגישות ומבקר את שתיהן, על מנת להבין את גבולות ההשפעה של הטלוויזיה ואת התפיסות המשתנות של הצופים הצעירים. מדבר על סוג של שילוב של המגוננת יחד עם הפרשנית. מחקרי תרבות – לאחר שהוא בוחן את הגישות השונות ומציג את חסרונותיהם בקינגהם מציג את הגישה המפרשת שנולדה מתוך מחקרי תרבות. בתחילת שנות ה- 80 נעשה מעבר משמעותי לעיסוק בקהלים עצמם – המחקרים מתעניינים במיוחד באופן שבו קהלים שונים מפענחים תכני תקשורת תוך קישור להקשרים חברתיים מעמדיים ותרבותיים. התרומה המרכזית לדעת בקינגהם זה שהצופה חווה צורות מגוונות של הבנה שמתבססות על ההתנסויות החברתיות והתרבותיות של כל אדם בחברה כך שהצופה נתפס כתוצר של החברה. כתוצאה מכך המחקרים מתמקדים באופי הצפייה והיחסים החברתיים סביב הצפייה. הגישה המפרשת מעמידה במרכז את הפרשנות של הצופה כמגוונת על בסיס הקשר החברתי כאלטרנטיבה לגישה הקוגניטיבית כך שבשורה התחתונה מדובר על משמעות שנוצרת כתוצאה מהאינטראקציה בין הצופה, החברה והטקסט, כך שמדובר התהליך שהוא תהליך חברתי דיאולוגי – אין משהו ליניארי – התקשרות מעבירה מסר ואנחנו קולטים. התפתחות תשומת לב לטלוויזיה והשפעתה על ההבנה תשומת לב מגיבה (ריאקטיבית) – תשומת לב שנשלטת ע"י מאפיינים חיצוניים של המדיום ומגיבה עליהם. ככל שהצופה צעיר יותר, כך הוא נשלט יותר על ידי כוח המשיכה של מאפיינים צורניים של שפת טלוויזיה כדוגמת מורכבות חזותית (תנועות מצלמה, מעברים חדים מזווית צילום אחת לשנייה, הילוך איטי אט מהיר וכדומה). ומורכבות קולית (כדוגמת קולות יוצאי דופן, פעלולי קול וכדומה). תשומת הלב עצמה היא גורם הכרחי ובלעדי להתרחשות תהליכי הבנה. ברגע שהושגה תשומת לב, תהליכי הבנה וזיכרון יתחילו להתרחש אוטומטית, פחות או יותר. גישה זו מתמקדת אפוא בשני מאפיינים מרכזיים: כיוון השפעה הוא מהטלוויזיה לצופה, והמניעים, התוכניות, אסטרטגיות הצפייה או הניסיון של הצופים עצמם הם בעלי חשיבות מינימאלית. הילדים הצופים נתפסים כפסיביים מבחינת הפעלת תהליכי מחשבה, וכנמשכים למסך בעל כורחם על ידי כוח המשיכה החזק של הטלוויזיה. התהליך עצמו הוא תהליך ליניארי תשומת הלב נוצרת בעיקר ממאפיינים צורניים במתכונת של גירוי ותגובה. לטלוויזיה יש השפעה ישירה על הילדים והרקע האישי של הילדים כלל לא רלוונטי. גיל הילדים לרוב הוא עד שנה וחצי. תשומת לב פעילה (אקטיבית) – הקהל נתפס כקהל פעיל, בררן ומודע. הצפייה בטלוויזיה היא שילוב קוגניטיבי אקטיבי בין הצופה הצעיר, הטלוויזיה וסביבת הצפייה. חלק מרכזי מתהליכי העיבוד הקוגניטיבי של תוכני הטלוויזיה מכוון במידה רבה ע"י סמכויות חשיבה המבוססות על ניסיון העבר של הפרט עם המציאות הסובבת בכלל ועם הטלוויזיה בפרט. יתרה מזאת תשומת הלב לטלוויזיה מושפעת במידה רבה מהציפיות המובנות בתוך סכמות חשיבה אלו. לפי תפיסת תשומת הלב הפעילה ישנם ארבע הנחות המסבירות את המבטים המכוונים כלפי הטלוויזיה ואת הרגעים בהם המבטים מוסטים מהטלוויזיה : - פעילויות חלופיות – תשומת הלה תלויה במידה שבה סביבת הצפייה מעודדת פעילויות חלופיות. - הימשכות לתשומת לב – תשומת הלב של הצופה נמשכת ומתמידה במידה מסוימת ע"י יכולתו של הצופה לענות ל"שאלות" שסכמות החשיבה שלו מציגות בפניו. אם המידע המובא בתוכנית אינו יוצר שום פערים בהבנה של הצופה את התוכנית, תשומת הלב נגדעת. לעומת זאת כאשר התוכנית מציגה עולם תוכן לא מוכר שהצופה אינו מסוגל להיעזר בסכמת החשיבה העומדת לרשותו אזי תיגדע תשומת ליבו. - התעוררות של תשומת לב – בהיעדר תשומת לב לטלוויזיה, כאשר הילד עסוק בפעילות חלופית, הוא נעזר ברמזי מידע מסמנים, כדי למקד את תשומת הלב שלו חזרה במרקע. - התמד (אינרציה) בתשומת הלב – תשומת הלב והיעדר תשומת לב מכוונים גם ע"י התמד שהוא מנגנון שבאמצעותו תשומת הלב נשמרת למרות רגעי שבר ביכולת ההבנה ותמורות בסוגי תכנים שונים. גיל הילדים שמאופיינים ע"י תשומת לב פעילה לרוב הוא מגיל שנה וחצי ואילך תשומת לב מגיבה תשומת לב פעילה תפיסת הקהל פסיבי פעיל, בררן, ומודע תפיסת התהליך ליניארי שילוב קוגניטיבי ואקטיבי בין הילד הטלוויזיה וסביבת הצפייה. גיל עד שנה וחצי שנה וחצי ואילך ממה נוצרת מאפיינים צורניים סכמות צפיות והעדפות יחידה 3 טלוויזיה והשפעותיה על התנהגות איך הטלוויזיה משפיעה על ההתנהגות של הילדים ? (השפעה בפועל) למשל: איך בא לידי ביטוי התנהגות הילדים כצרכנים, התנהגות בעקבות אלימות? (נושא שנבדק בעקבות כך שמייחסים לטלוויזיה הרבה כוח). שתי מטרות ליחידה: 1. לבדוק את ההשלכות החברתיות והתרבותיות של הטלוויזיה. 2. לבחון את השפעת האלימות הטלוויזיה על ילדים כשניתן להניח 2 הנחות יסוד: א. יש הרבה אלימות בטלוויזיה והיא ריאליסטית מאוד. ב. ילדים חשופים להרבה אלימות בטלוויזיה. (אנו ננתח זאת גם עי' הגישה המגוננת וגם הפרשנית). הנחות היסוד העיקריות ביחידה : 1. ילדים הם קהל חלש, פגיע, נח להשפעה ובעל דרכי חשובה שונות מאלה של המבוגרים. גם בגלל שהם חסרי מיומנויות קוגניטיביות שיש למבוגרים ולכן צריך להגן על הילד. 2. הטלוויזיה גדושה באלימות. המחקרים הראשונים בשנות ה 30 בבחינת ההשפעה של הקולנוע. המטרה הייתה לבחון איזה השפעה יש למסרים ויזואליים על ילדים ונוער, גם אז הייתה הנחה שלאמצעי התקשורת יש השפעה חזקה מאוד על הצופים גם ילדים וגם מבוגרים. מחקרי קרן פיין (קרן מחקר עצמאית) – תחילת שנות השלושים המחקר בדק את השפעת הקולנוע על התנהגות ילדים. שאלת המחקר: איך השפעת הטלוויזיה מתבטאת במגוון של תחומים (13 תחומים) מעוררות חברתית ועד בריאות. ההנחה המסקנה הסופית הייתה שהקולנוע מספק לילדים רעיונות חדשים להתנהגות במגוון של תחומים ומשפיע על התנהגותם ואפן תפיסת העולם. בעקבות המחקר הוחלט על קוד ההפקה בקולנוע – אין אנשי דת בתפקיד רע אין נשיקה יותר מ- 3 שניות וכו'. שיטות במחקר – 3 אופנים: 1. חיברו ילדים בזמן צפייה לסרט לאלקטרודות ורצו לראות את מידת העוררות בהתאם למה שקורה במסך. 2. בדקו את רמת העוררות (לחץ דם, פעימות לב) בזמן השינה בלילה רגיל, ובלילה לאחר צפייה. 3. ראיינו מורים והורים כדי לבדוק את הקשר בין התנהגות הילדים לצפייה בתוכניות אלימות. ממצאים 1. לגבי הצפייה בקולנוע היה ניתן לראות רמת עוררות גבוהה בזמן צפייה באלימות. בהקשר המיני, רק בגיל העשרה הורגשה עוררות גבוהה, הסרט לא הגביר בשלות מינית אצל ילדים. 2. המעקב אחרי רמת עוררות בזמן השינה, הראש שאכן לאחר צפייה בתכנים פעלתניים בעיקר אלימות, מעלה חוסר שקט בזמן שינה. 3. הורים ומורים נטו לומר שהילדים שמזוהים כאלימים רואים יותר וחשופים יותר לאלימות בקולנוע, יש לזכור שילדים אלה הלכו יותר לקולנוע. מסקנה בכל מחקרים אלה המגמה לתפוס את המסרים של הטלוויזיה כחזקים ושליליים. ביקורת ההתייחסות לילדים כסוג של עכברי מעבדה שפני ניסיון חסרי אונים. לאמצעי המדיה במקרה זה השפעה אבסולוטית, אף ילד לא יכול לעמוד מול הכוח של המדיום. אין שום התייחסות לתשובות של הילדים . בגלל הבעיות האתיות מחקרים אלה נערכו בבתי יתומים. (עם השנים שיטות המחקר מרוככות יותר). החוקר : ג'ורג גרבנר (מייצג הגישה המגוננת) בדק במשך 22 שנה את פרופיל האלימות הטלוויזיה האמריקאית, פעם בשנה הוציא דוח' שנקר דוח' האלימות בטלוויזיה האמריקאית. בכל דוח' כזה ספר כמות מעשי האלימות בטלוויזיה האמריקאית, גם בזמן צפיית השיא וגם בזמן צפייה של ילדים. שנה 68 במשך 22 שנים. שיטות מחקר ניתוח טקסטים וספירת מקרי האלימות המופיעים בטלוויזיה ללא הבחנה בין ז'אנרים. השערה המחקר בא מהגישה המגוננת מבקש להתריע שהיקף האלימות בטלוויזיה מופרז. ממצאים היקף האלימות בתוכניות ילדים היא פי 10 מאשר בתוכניות של מבוגרים, ושבכלל האלימות הטלוויזיה ביחס לאלימות במציאות היא פי שתיים . כמו כן רמת האלימות נשארת קבועה לאורך השנים. ביקורת על המחקר של גרבנר א. גרבנר מתמקד באלימות פיזית בלבד, ללא קשר וללא שייכות לז'אנר הוא מתעלם מהיכולת הקוגניטיבית של ילדים צעירים לעשות את ההבחנה בין סרטים מצוירים לשימוש בשחקנים. לא נבדק סוג האלימות. ב. מתעלם מההקשר של האלימות. גרבנר מניח שילדים תופסים את רק את האקט האלים ללא הקשר. ג. גרבנר לא מבין בין אלימות ריאליסטית לאלימות בדיונית. ד. לא בדק את המניעים לאלימות ואת התגמול. על בסיס פרופיל האלימות גרבנר וגרוס מפתחים שנקראת השערת הטיפוח לטענתם הטלוויזיה כסוכן חיברות חשוב מטפחת את תפיסת המציאות שלנו, אמנם תהליך הגיבוש של תפיסת המציאות היא תהליך אינדיבידואלי פרטי, אך ברגע שכולנו ניזונים מאותו סוכן חיברות בו זמנית, בונים סכמות על בסיס הטלוויזיה , ההמונים שותפים לאותה תפיסת מציאות. המצב הזה של ריבוי אלימות בטלוויזיה מוביל חוקרים למה שהם מגדירים כ- סינדרום העולם האכזר- סקלה שמציבה מצד אחד את המציאות בטלוויזיה ומצד שני את המציאות האמיתית. מצב שבו האדם תופס את העולם (המציאות) כמקום מסוכן ואלים שיש לו סיכוי גבוה להיפגע אם יצא לרחוב. הם מציגים לנשאלים בוגרים כל מיני היגדים ביחס למציאות , בעיקר בהקשר של אלימות, מתוך הנחה שבטלוויזיה המציאות נתפסת אלימה יותר. מחקר נוסף נעשה ע"י מדיה סקופ בשנת 96' והראה את אותם ממצאים, בנוסף הראה שרוב האלימות המוצגת בטלוויזיה לא נענשת וגם אין דגש על הסבל של הקורבן בנוסף בד"כ האלימות מוצגת באופן יותר ריאליסטי. בישראל נעשה מחקר ע"י תדהר ב- 2000 והיא הראתה שבטלוויזיה הישראלית יש יותר אלימות מבטלוויזיה האמריקאית אבל בכמות מזערית. לאור כל זה עלתה השאלה האם ניתן לדבר על השפעות מיידיות או מצטברות לטווח ארוך : מחקרים המתייחסים להשפעה: טווח קצר – א. למידה חברתית. ב. תיאוריית העוררות. ג. השערת הקתרזיס. בכולם ניתן לראות השפעה של למידה על ידי חיקוי (הגישה הביהוריסטית גירוי-תגובה). טווח ארוך – א. מחקרי שדה. ב. מחקרי מתאם. השפעות טווח קצר - מיידיות תיאורית למידה חברתית תיאוריה שמתפתחת על ידי בנדורה – ילדים לומדים ממודלים במתכונת של שיטות תגמול וקשר של סיבה ותוצאה ולכן חשוב לספק להם מודלים מוצלחים (קשורה לגישה המגוננת) דרך נכונה לחנך ילדים, ההורה הוא חשוב ביותר בחינוך הילד. טוען שילדים מעצבים את האישיות שלהם דרך התנסות ובקשר עם המציאות בתוך מערכת של שכר ועונש כל זה תוך כדי חיקוי התנהגות. בשנת 65 - בנדורה ואנשי התיאוריה של למידה חברתית, עשו מחקרי הבובה בובו. הנחת היסוד של המחקר הזה, מסרים מהמדיה מציגים מודל חלופי להורים ומשמעותי מאוד, ולכן רמת האלימות הגבוהה באמצעי המדיה השונים תשפיע ותעודד התנהגות אלימה של הילדים. שאלת המחקר – לבדוק עד כמה הטלוויזיה והקולנוע יכולים לעודד התנהגות אלימה? שלב א - איסוף קב' של כמה עשרות ילדם בגילאי גן, גילאי 4-5 והם צופים בסרט מס' פעמים שבו הם רואים שכוכבת הסרט בובת בובו (נחום תקום) בובה שמעמידים ברחוב ואדם עובר ומכה אותה. שלב ב' - מחלקים את הילדים ל 3 קבוצות קב' א' הופכת להיות קבוצת ביקורת , ילדים ששמים אותם בחדר משחקים ולא הראו להם סרט נוסף. קב' ב – רואה את אותו סרט עם בובו אך הפעם לאחר שהוא מכה בבובה, מגיע בחור נוסף והוא משבח את האדם שמכה את הבובה. קב' ג' – רואים את אותו סרט בובו, ואז אדם נוסף שהוא מעניש את המכה. שלב ג' – מרכזים ביחד את כל הילדים מכל הקבוצות בחדר משחקים שבו יש צעצועים ואחד מהם זה בובת הבובו והמטרה לראות את התנהגות הילדים. שלב התוצאות – הילדים מקב' ב' מתנהגים בהתאם לסרט, קיבלו חיזוק חיובי ושחזרו את האלימות. הילדים מקב' ג' נמנעו מלשחק עם הבובה. קב' הביקורת א' אי אפשר היה לאפיין אותה לאף קבוצה. מסקנות 1. אנו רואים שאלימות בטלוויזיה משפיעה על הילדים דרך גורם ביניים ערכי, כאשר יש תוכן אלים והוא מתוגמל בצורה חיובית אז האלימות אכן נלמדת על ידי הילדים. אלימות בטלוויזיה + גירוי חיובי = למידה של אלימות. 2. ילדים בתנאים מסוימים לומדים התנהגויות אלימות ממודלים לחיקוי. 3. מעבר ללמידה של התנהגות אלימה הילדים לומדים גם על התגמול החיובי האפשרי . 4. תוכניות אלימות מספקות רעיונות ספציפיים להתנהגות אלימה. ניתן לומר שיש כאן התחלה של השפעה לטווח ארוך. חשיפה לתוכניות אלימות מביאה לאנרגיה פיזית ומנטאליות שמשתחררת דרך הצפייה באלימות בדיונית. תיאורית העוררות אנשי התאוריה טוענים שהטלוויזיה יכולה להגביר את רמת העוררות שלנו ולעודד התנהגות אלימה, כלומר יש לטלוויזיה את היכולת להסיר עכבות, הכוונה שלכל אחד מאתנו יש מחסומים ערכיים שמונעים מאתנו להתנהג בצורה כזו, ולטלוויזיה יש את היכולת להסיר את המחסומים, הטענה היא שהטלוויזיה מגבירה את הסיכוי לפריצת התחומים הערכיים האלה. מחקר חוקר בשם: ברקוביץ, שנות: ה 80 שאלת המחקר: האם הטלוויזיה מסוגלת לשחרר את הנבדקים מעכבות? שיטת המחקר: שלב א' : ראיונות – הסטודנטים מראיינים בשאלות כלליות. את הסטודנטים אפשר לחלק לשני סוגים: קבוצה א' – נעלבים קבוצה ב' – לא נעלבים 1. רואים סרט שיש בו אלימות לגיטימית (הגנה עצמית, הגנה על רכוש, מלחמה) 2. רואים סרט שיש בו אלימות לא לגיטימית. שלב ב' – שולחים את המרואיינים בחזרה לראיון, אצל מי שראיין אותם קודם, ולפני שכל אחד מהם נכנס לראיון אומרים להם שהמראיין שלהם מחובר לאלקטרודה, ויש להם אפשרות לתת לו מכת חשמל ויסמנו להם במהלך הראיון ללחוץ על המתג. ממצאים: אפשר לראות שמתוך קבוצת הנעלבים הנטייה ללחוץ על המתג הייתה גבוה יותר, שמתוכם היו כאלה שגם נעלבו וגם ראו אלימות לגיטימית לחצו יותר. רמת עוררות גבוהה + אלימות + גירוי חיובי = התנהגות אלימה. ביקורת על שני המחקרים (בובו+ עוררות) 1. עולה השאלה האתית האם זה ראוי ללמד נחקרים התנהגות אלימה במיוחד כשהם צעירים מאוד. 2. האלימות שהוצגה במחקרי בובת בובו הייתה מלאכותית מאוד, יצרו דמות דמיונית וסיפור דמיוני שלא תואמים את תכני המציאות. 3. המחקרים הללו מתקיימים בתנאי מעבדה, יש ניסיון לשכפל את המציאות מצד אחד, ומצד שני לבודד את הנחקרים ממשתנים אחרים שנוכחותם בסביבת הצפייה האמיתי היא משמעותית. 4. יש התעלמות מעמדת הנחקר, הולט במיוחד במחקרי בובו, משום שמאוד יכול להיות שחיקוי ההתנהגות האלימות נובע מהומור ומשחק. השערת הקתרזיס השערה שעדיין לא הוכחה קתרזיס – מושג שלקוח מספרות הכוונה לזיכוך או היטהרות, בשפה פשוטה יותר פתרון לקונפליקט. השערה זו פירושה שאחד הדרכים לפתור את הקונפליקטים היומיומיים, זה באמצעות אלימות בדיונית, זהו סיפוק שמשחרר לחצים. אלימות בדיונית מיוצר ע"י הטלוויזיה, למשל אלימות בסרטים. אנשי השערת הקתרזיס טוענים – שצפייה בתוכן אלים מאפשרת שחרור של הצופה מקונפליקטים והתרה מכל מיני לחצים יומיומיים. ההשפעה המיידית היא חיובית. אך קשה להוכיח את ההערה הזו. המחקרים שהצגנו בתחום ההשפעה המיידית היא שבתנאים מבוקרים – תנאי מעבדה אפשר ללמד ילדים התנהגות אלימה ושבנסיבות מסוימות הם יחזרו על התנהגות אלימה זו. השפעה לטווח ארוך – השפעה מצטברת בהשפעת צפייה באלימות ילד מפנים התנהגות אלימה באורח יציב. ילד שנחשף להיקף גדול של אלימות בטלוויזיה יהפוך להיות מבוגר אלים. יש שתי בעיות במחקרים של השפעה לטווח ארוך – א. תמותה ניסויית – כאשר מלווים אנשים לאורך זמן, קשה להבטיח שאותה קבוצה תשמור על המאפיינים שלה לאורך זמן, אם זה מבחינת הגודל שלה ואם זה תמותה. הסטטוס החברתי שלהם משתנה. ב. הקושי לבודד את הנבדקים , במחקר לטווח קצר אפשר להכניס את הנחקרים למעבדה, אך אי אפשר לקחת נחקרים ולבודד אותם מבלי לראות טלוויזיה, ולכן יש שתי דרכים שבהם מחקרים של השפעה מצטברת נבדקת: דרך ראשונה: מחקרי שדה – תצפיות בפעילות של ילדים באיזו שהיא מסגרת ששוברת את השגרה היומיומית שלהם, כגון" קייטנות או צהרונים, במסגרת כזו אפשר להפעיל מניפולציות ולהעסיק את הילדים בצפייה בטלוויזיה בסוגים שונים , ניתן במידה מסוימת לחקות תנאי מעבדה אבל עדיין זה התנאים הטבעיים של הילד. המחקר נעשה תוך ניסיון לשלוט ככל האפשר על הרגלי הצפייה של ילדים, למדוד אותם אל מול קבוצת ביקורת ומול קבוצת השפעה. במחקרי שדה יש קודי ואי ודאות הנוגע לאפשרות להכליל את הממצאים. זה נכון לאותן נסיבות. דוגמא: למחקר שדה שני חוקרים: שטייין ופריידריך (1972) בודקים את הקשר בין משתנים A= משתנה בלתי תלוי , B=משתנה תלוי. בדיקה איך משתנה בלתי תלוי משפיע על התלוי, מזהים את סוג השפעה של A על B. אם התוצאות הפוכות יש השפעה של A על B, אבל בדיוק ההפך מהציפיות, אז המתאם הוא שלילי. אם אין שום קשר בין המשתנים – לא מצליחים להוכיח דבר, אז אין מתאם. עשו את המחקר על גן ילדים ובדקו את ההשפעות של תוכניות אלימות על התנהגות הילדים בגן ובחצר. הממצאים הראו שילדים שצפו בתכנים האלימים שינו את ההתנהגות שלהם. לצד עלייה בהתנהגות האלימה שלהם המחקר היה מראש על ילדים אלימים וכאן יש נקודת ביקורת. מכיוון שקשה להשליך ממחקרי שדה על כלל הסיטואציות יותר ויותר חוקרים עוברים לעבוד עם מחקרי מתאם. מחקרי המתאם בהקשר של הטלוויזיה, ינסו להראות כיצד הטלוויזיה משפיעה לאורך זמן על התנהגות אלימה, והמתאם ייבדק לאורך קבוצות גיל שונות. מחקרי המתאם לא מנסים למצוא השפעה ישירה בין שני משתנים אלה רמת מתאם בניהם למשל מהי ההתאמה בכמות הצפייה באלימות להתנהגות אלימה. מחקר של לבקוביץ (1960). בדיקה של ההשפעה של הטלוויזיה – התנהגות אלימה – ילדים בני 8 לאורך מספר שנים. 1960 בני 8 1970 בני 18 1982 בני 30 השתתפו: 900 ילדים במחקר. השערה: ילדים יחקו אלימות והמבוגרים יותר התנהגות זו תישאר. נאסף מידע מ- 4 מקורות: א. ראיונות עם הילדים, כמה רואים טלוויזיה? מה הם רואים? ניסיון לזהות את היכולת שלהם להבדיל בין דמיון למציאות. עם איזה דמויות הם מזדהים?הערכה עצמית של הילד. ב. שאר הילדים בכתה שאלון סוציומטרי, ביקשו מהם להגדיר מי הילדים הפופולריים בכתה? מי האלימים בכתה? ג. ביה"ס שסיפק נתונים לגבי מאפיינים דמוגרפים והישגים לימודיים. ד. הורים – בדיקת רקע סוציו אקונומי, כיצד הם תופסים את ההורות, בדקו אלימות בבית, ואת תפקיד הטלוויזיה במשפחה. דרכם החוקים גם למדו את הגישה שלהם לטלוויזיה ולאלימות. (מחקר זה שונה ממחקרים קודמים , יש בו התייחסות לילדים עצמם, גם מבחינה חברתית וגם תפיסת הטלוויזיה בעיני הפרט, אנו נראה שכבר בשנות ה 60 הגישה הפרשנית מתחילה) הממצאים: נמצא מתאם חיובי בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבין התנהגות אלימה. 1960 – לפחות אצל הבנים יש מתאם חיובי, אצל בנות לא בהכרח, הילדים שנוהגים באלימות מצליחים פחות בלימודים והרבה פעמים סובלים מבידוד חברתי. 1970 – חוזרים אל הילדים כשהם בני 18, עפ"י אותם מרכיבים ורואים שאותם ילדים שהיו אלימים נשארו אלימים, וגם הטלוויזיה ממלאת תפקיד מרכזי בתרבות הפנאי שלהם. 1982 – חוזרים אל אותם ילדים כשהם בני 30, יש קושי לחזור אל אותם ילדים מסיבות שונות, אך הצליחו להגיע לקב' די גדולה, 60%, במקרה זה לא ניתן לשאול מורים או הורים , לכן הייתה חלוקה על ידי ראיונות אישיים וראיונות עם בני זוג. ממצאים: עדיין המתאם חיובי בין המשתנים שבדקו, אבל המתאם אמנם חיובי אך נמוך. בנים שבגיל 8 העדיפו תכנים אלימים היו בחלקם תוקפניים יותר בגיל 18 ובגיל 30 המגמה אף התחזקה. בנים שהוגדרו אלימים בגיל 8 וצרכו תכנים אלימים היו כאלה גם בגיל 30. ניתוח הסיבתיות במחקר הוביל למסקנה שחשיפה לתוכניות אלימות מגיל צעיר מובילה להתנהגות תוקפנית יותר בטווח המיידי דבר שיוצר בידוד חברתי שבעקבותיו הילד צופה יותר בטלוויזיה בתוכניות אלימות. מסקנות מה שאפשר לאמור בוודאות על המחקר, שילדים בעיקר אלימים נמצאים במעגל קסמים. ילד שצופה באלימות ומחקה אותה יכול לסבול מבידוד חברתי שמביא לירידה בלימודים מאחר וירידה בלימודים זו חוויה מתסכלת, התחליף היא בצפייה בטלוויזיה , הטלוויזיה עשירה באלימות וחוזר חלילה. סיכום מחקרי המתאם מלמד על השפעה מצטברת ועל מתאם חיובי יציב ונמוך בין צפייה באלימות טלוויזיונית להתנהגות אלימה. הגישה המגוננת מניחה שלטלוויזיה השפעה חזקה מאוד על הצופים ובמיוחד על הילדים, בשל ההטיות הקוגניטיביות שיש לילדים, כמו הקושי להבדיל בין דמיון למציאות, הקושי להבחין בין ז'אנרים, הקושי להבין את מרכיבי העלילה ובגלל הקשיים האלה הילדים יתרשמו יותר מאלימות. הגישה המגוננת לאורך כל יחידה 3 בוחנת 3 טענות: א. באיזה תחומים השפעת הטלוויזיה מודגשת לדוג' – סוזן נוימן ששערה באיזה תחומים הטלוויזיה תפגע ומחקרי העיירה נוטל הראו לנו מה קורה כשאין טלוויזיה בסביבה. ב. כיצד מתבצע תהליך הלמידה מהטלוויזיה ואת זה יכולנו לראות במחקרי השפעה קצת מועד. ג. ניסיון לבחון את היקף האלימות בטלוויזיה, להראות שכמותית יש הרבה מאוד אלימות בטלוויזיה. משתנים מתווכים הטענה המרכזית היא שהטלוויזיה היא לא הגורם היחיד שמשפיע על התנהגות הילד אלה מהווה גורם אחד מתוך מכלול שעשוי להסביר התנהגות אלימה: א. גם כאשר אפשר לראות השפעה ישירה של הטלוויזיה על התנהגות שלילית של ילדים כמו אלימות, הרבה פעמים פעולת החיקוי מהווה סימפטום לבעיות אחרות, כמו למשל: בידוד חברתי, ילדים מוצאים את הטלוויזיה על פני החברה. ב. השפעת הטלוויזיה תלווה במשתנים סביבתיים . גורמים מתווכים – התא המשפחתי מצב סוציו אקונומי, יחס המשפחה לאלימות. מאפיינים אישיים – הדיאלוג בין הילדים להורים, מקום הטלוויזיה במשפחה. הבדלים מגדריים – בנים מול בנות, זה נובע גם מסוג התכנים וגם מסוג הפעולות בחברה שזה גורר אליהם. בנות יותר ביקורתיות כלפי אלימות תופסות אלימות טלוויזיונית כפחות מציאותית מאשר בנים. רמת ההתפתחות הקוגניטיבית של הצופה – גיל הילד כמשתנה שמסביר את מידת ההבנה של הילד ואת היכולת שלו להבחין בין עיקר לתפל, מציאות לדמיון ככל שהילד תופס את האלימות כיותר מציאותית כך הוא יותר נוטה לחקות אותה. ג. תפיסת המציאות של הטקסט(תוכן) ,ילדים מעדיפים תכנים ריאליסטיים, לא כל אלימות תאומץ על ידי ילדים, אפשר לדבר על סוג של נוסחה, באיזה נסיבות ילדים יקבלו את מה שהם רואים כדבר מציאותי.: 1. האלימות עצמה נראית או מתאימה לעקרונות של אקטואליה פיזית, אפשרית מבחינה פיזיולוגית. 2. אלימות שנעשית מושא להערצה שאפשר להזדהות איתה. 3.אלימות שמתוגמלת בצורה חיובית, איש לא נפגע ממנה. 4.רמת ההתפתחות הקוגניטיבית, ילדים שונים ברמת הבשלות השכלית שלהם, כשמה שמפריד בין הגישה המגוננת לפרשנית היא שמהגישה הפרשנית אין טענה שחוסר בשלות קוגניטיבית נובעת רק ממשתני גיל. 5.רמת העוררות של הצופה, עד כמה הצופה מביא איתו לצפייה רגשית של תסכול, חוסר אמון בידוד חברתי, רקע זה משפיע על איך הוא יאמץ את התכנים. ד. רמת עוררות של הצופה - ככל שרמת העוררות גבוהה יותר הסיכוי לאלימות גבוה יותר. מחקר - דפנה למיש השפעת WWF על ילדים (1994) תחרות ספורטיבית לא אמיתית הלי חוקים מוגדרים . המתאבקים לא רק ספורטאים יש להם פרסונות – דמויות טוב ורע, תלבושות ואישיות, עלילה שלמה סביב כל פרק והתוכנית הייתה מאוד פופולרית בקרב הצעירים. הועלתה טענה שהתוכנית מעלה את רמת האלימות של ילדים בבתי הספר. דפנה למיש נשכרה על ידי משרד החינוך לבדוק את ההשפעות. שיטה בשלב הראשון ערכה למיש סקר ארצי לבדיקת היקף התופעה. בשלב השני למיש ערכה מחקר גישוש וראיינה מנהלים מכמה עשרות בתי ספר , שאלה אותם האם הם מסוגלים לאפיין את האלימות של הילדים ככזו שמושפעת מהתוכנית. במחקר הגישוש החוקרת ראתה שהמנהלים יכולים לזהות אלימות שייחודית לתוכנית וגם הייתה עליה דרסטית במקרי האלימות שהגיעו לאישפוז. בחלק השלישי עשתה למיש ניתוח עומק של תשעה בתי ספר בארץ שכלל ביקור שאלונים וראיונות פתוחים על ילדים בכיתות ג' עד ו'. ממצאים 1. המשתתפים - אומנם ילדים בעלי נטייה חזקה יותר לאלימות הרבו לחקות אותה, אבל גם ילדים ללא כל רקע אלים גם חיקו את האלימות בתוכנית. למיש הסיקה מכך שעבור ילדים עם נטייה מוקדמת לאלימות הסדרה היוותה מודל חיקוי שמספק לגיטימציה להתנהגות אלימה שכן המשתתפים זכו להערצה וכבוד. התוכנית העבירה מסר שהאלימות מתוגמלת בצורה חיובית ומהווה התנהגות שראויה ללמידה. 2. חיקוי ההאבקות היה עיסוק מרכזי בהפסקות זה היה משהו מתוכנן מלווה בפגיעה פיזית. 3. הדמויות הנערצות בתוכנית היו הדמויות הפעיות ביותר, הן לא בהכרח היו הדמויות הטובות. 4. הבנים יותר חיכו את האלימות מבנות, הסתבר שלבנות היה תפקיד חשוב, לעודד, הבנות הודו שאצלם בבית הן חיקו את האלימות אולם הן היו ביקורתיות יותר. 5. סוגות הדמיון והמציאות, ילדים מכתה ד ומעלה אמרו שהתוכנית לא מציאותית, אבל הם התקשו להסביר מה ולמה לא אמיתי. ילדים עד כיתה ג' התקשו להבחין שהתוכנית מבוימת והביעו אכזבה כשזה נאמר להם ואז גם הפופולאריות של התוכנית בעיניהם ירדה – כלומר אלימות מציאותית או שנתפסת כמציאותית משפיעה יותר, יוצרת יותר חיקוי. מסקנות המחקר מאשש את הטענה שה WWF מעודדת חיקוי אצל ילדים – השפעה לטווח קצר, ילדים נוטים לומר שהתוכנית לא מציאותית בגלל העמדות של ההורים או של החוקר עצמו. שיטות המחקר הזה מסמנות מעבר מהגישה המגוננת לפרשנית, מצד אחד ילדים ללא רקע באלימות לומדים התנהגות מהטלוויזיה, מצד שני בזכות הראיונות גם הילדים נוכחו לראות שגם בנות עוסקות בפעילות הזאת. הדמויות היו דמות להערצה ואף אחד לא נפגעה. מאמר: אלימות שמקורה בחיקוי / ג'וזף טובין כיצד הטלוויזיה משפיעה על אלימות בקרב ילדים ובני נוער (בא מהגישה הפרשנית ומנסה להבין קצת את הדימוי שיש לטלוויזיה כגורם חזק ושלילי על הילדים קרוב לבקינגהם). טובין טוען שאם השפעת הטלוויזיה הייתה שלילית בצורה אוניברסאלית, היינו מצפים שכל הילדים בעולם יהיו מושפעים במידה שווה. כשבפועל אפשר לראות שהילדים בארה"ב יותר אלימים מילדים בגרמניה או יפן, מדינות שלא רק צורכות תוכניות אלימות בזמן שידור לילדים, אלא גם יצרניות מאוד גדולות. ולכן, סביר להניח שיש עוד גורמים המשפיעים על התנהגות אלימה. התקשורת כדבריו מדווחת באופן קיצוני על מקרים של חיקוי אלימות מצד ילדים צעירים. טובין איש הגישה הפרשנית מדגיש את החשיבות של גורמים מתווכים , סביבת הצפייה, שיחות בזמן צפייה ולכן הוא עושה מחקר ברוח הגישה הפרשנית. המטרה- לראות מה הילדים מבינים מתכנים אלימים בטלוויזיה. שיטת המחקר – הוא משוחח עם הילדים , 32 קב' של ילדים בגילאי 11-12, בעקבות צפייה של כל קב' בסרטון בן 3 דקות עלילתי, עם אלימות. ניתן לראות מהמחקר שקשה לגבש תובנה חד משמעית מתשובת הילדים, הם מציגים דבר והיפוכו וחוסר עקביות בתשובות הילדים: א. מצד אחד הילדים מייחסים לעצמם את היכולת להבדיל בין דמיון למציאות. ב. מאידך, הם מציינים את הקושי שיש לילדים להבין בהכרח שמדובר בבדיה , הם מביעים חשש שהצפייה תלווה בחיקוי של אלימות. ולכן טובין אומר שיש בעיה במחקר הפרשני כי אי אפשר להסתמך על תשובות הילדים בלבד, כי הן מבולבלות, ולכן הוא מסתמך על חוקר של ספרות שנקרא בחטין שמניח שכל מסר מורכב ממוען לנמען ומהקר חברתי תרבותי מסוים. אין פרשנות אחת לטקסט גם למוען וגם לנמען ייתכנו פרשנויות נפרדות בהתאם לנסיבות אישיות, חברתיות. בחטין מנתח מבעים ואמירות כחלק ממעגלים חברתיים ותרבותיים רבים שבתוכם הם נאמרים. על בסיס בחטין, טובין מנתח את התשובות של הילדים כשהוא משתמש ב 4 עקרונות : א. משמעות המבע, מסר תמיד תלוי בהקשר, כלומר תמיד חשוב באיזה סביבה מתקיימת השיחה. מהי זהות הדוברים ומאיזה טקסטים חיצוניים הם מרבים לצטט. לכן על החוקר לדעת כמה שיותר על הנחקר – גיל זהות מין סביבה ומעמד חברתי והנחות היסוד של הנחקר לגבי החברה והתרבות שבה הוא חי. ב. המילה היא שלנו באופן חלקי, הכוונה, אנו מרבים לצטט רעיונות של אנשים אחרים, רוב הרעיונות שאנו מצטטים שמענו קודם והם בד"כ מגיעים מסוכני החיברות שלנו. ג. תובנה של חיי הנפש היא אידיאולוגיה, ככל שחברה יותר מרובדת, בעלת יותר שכבות ודעות יגברו בה הסתירות ואנשים פרטיים יתקשו לבטא עמדות בנסיבות אלו. בד"כ הורים סוכני חיברות ראשוניים משתדלים לתת לילד עולם ערכי מאוד מוגדר, ככל שהחברה מסוכסכת יותר, טווח גדול של רעיונות שונים באותה חברה, הפרט יתקשה לשמור על הערכים שהנחילו לו. הרעיון הוא שרוב ההורים במדינה שיש בה מגוון אנשים, מחנכים את הילד לא לשפוט עפ"י , עמדה, דעה וכו' אך כשהמדינה קטנה והמיעוט קטן זה יוצר קושי להישען על ערכים שכולם שווים. האדם מבטא בדבריו את הרמה והמציאות החברתית שבתוכה הוא חי. ד. חלה עלינו נכונות אתית לענות, במסגרת חברתית רחבה מפגש חברתי או מחקר, אנו מצופים לשיתוף פעולה, אנשים מבוגרים וילדים לא תמיד מוכנים להודות שהם לא הבינו את נוסח השאלה. שיחה זו סיטואציה שמחייבת את המשתתפים בה לענות. על בסיס עקרונות אלה מנתח טובין את השיחות עם הילדים והממצא המרכזי שלו מראה שהילדים מצטטים מגוון של עמדות אידיאולוגיות ומשמעויות מהשיח החברתי שעוסק בקשר בין צפייה באלימות להתנהגות אלימה. טובין הרגיש שהילדים עונים את מה שהם מחשיבים כתובה נכונה כי שמעו מישהו אחר אומר את זה – למשל ילדים בשיחה אמרו "הם עלולים לצאת לרחובות ולהתנהג ככה" – בהקשר למה שהם חושבים על אלימות – זאת אמירה שהם שמעו בחדשות והם פשוט מדקלמים אותה. תשובה נוספת בהקשר של אלימות זה "זה רק סרט" שזה משהו שכנראה שמעו בבית ופשוט פלטו הלאה למרות שאמרה זו מנוגדת לדברים קודמים שאמרו. טובין אומר שהתגובות של הילדים לקוחות ממגוון של עולמות ומשקפות הלכי רוח שונים בחברה לגבי הסוגיה של האלימות. כלומר הילדים מצטטים ומאלתרים חיבור בין ציטוטים שונים כחלק משיחה שבה הם מרגישים מחויבות לענות לשאלות של החוקר. לטענת טובין ילדים אכן מחקים אלימות שהם רואים בטלוויזיה אבל ברוב המקרים החיקוי הוא חיקוי מסוגנן ולא מזיק, רוב הדרכים שבהם ילדים מחקים אלימות הן לא מסוכנות ולדעתו המחקרים שמתמקדים בהשפעה השלילית של הטלוויזיה צריכים להתמקד דווקא בתכנים מעורר פחד אצל ילדים ולא בתכני אלימות מכיוון שהפחד שנוצר מהטלוויזיה נשאר עם הילד הרבה מאוד שנים לאחר מכן ויש לו השלכות מעבר לצפייה עצמה. לדעתו השיח המחקרי סביב נושא האלימות מתוך חיקוי הוא רדוד שטחי ולא עושה הבחנה בין אלימות בדיונית לאלימות אמיתית. "עד גיל 16 ילדכם יצפה ב- 2000 מקרי רצח" – משפט שנאמר בהקשר לאלימות בטלוויזיה אולם טובין אומר שגם אם ילד צופה במקרה רצח בטלוויזיה אין לזה את אותו אפקט כמו שהיה אם היה רואה רצח במציאות – לראות פיגוע בטלוויזיה זה לא כמו להיות בזירת הפיגוע עצמו. לסיכום: הוא מסיים את המחקר בהמלצה לעתיד להמשיך ולבדוק את חשיבות המדיום אבל לבחון במקביל גם את המסרים שהילדים מקבלים מההורים, מאוד ייתכן שמה שנדמה לנו המבוגרים כמפחיד ומאיים אינו כזה בעיני הילדים ולהפך. טובין מסכם ואומר שהטלוויזיה "משפיעה ולא משפיעה". תחומי השפעה נוספים ילדים ופרסומות עד גיל 7-8 יש זיהוי של תוכן אבל אין הבנה שמדובר בפרסומת רק לאחר מכן מתחדדת ההבנה שמדובר בפרסומת ואת כוונת השכנוע של המפרסם. מחקר של למיש משנת 1997 - למיש הראתה לילדים פרסומות וביקשה מהם שיזהו את הפרסומות ויגדירו אותם. רוב הילדים זיהו את הפרסומות כז'אנר נפרד אבל התקשו להסביר את השוני והגדירו את הפרסומות כתוכניות קצרות ומשעשעות שמספרות על מוצרים חדשים. רק 25% מהילדים ידעו לזהות שמטרת הפרסומות היא למכור. מסקנתה של למיש הייתה שעד גיל 8 פרסומות הן במידה רבה סוג של הטעיה. ההשפעה של המפרסם על ילדים מושגת בעיקר דרך שתי טקטיקות : 1. הבטחת מוצרים נלווים או פרסים (- פרס במקדונלדס על ארוחת ילדים וכו'). 2. שימוש בדמויות מפורסמות מתוכניות ילדים. ההשפעה של הפרסומות באות לידי ביטוי בהתעניינות, ביצירת עניין, למידת מידע חדש, ילדים מאמינים לטיעונים של הפרסומות ולהשפעות של הרכישה. לסיכום השפעת הפרסומות לא מובנת מאליה והגיל של הילד הוא משתנה מרכזי. ככל שהילד צעיר יותר הוא פגיע יותר להשפעות הפרסומות ולכוח המשיכה של המאפיינים הצורניים. לעומת זאת אין לו מיומנויות קוגניטיביות שתאפשר לו להיות ביקורתי כלפי הפרסומות. משתנים נוספים בהקשר זה הם הרגלי צפייה, יחסי גומלין עם ההורים ומקורות מידע אחרים בנוגע למוצר. מאמר של בקינגהם ילדים כצרכנים עוסק בהשפעת הטלוויזיה על התנהגות, מדובר בהשפעת טלוויזיה על ילדים כצרכנים, איך ניתן לפנות לילדים כצרכנים. התפיסה המקובלת בהקשר של פרסומות וצריכה הספרות המקובלת מתארת את הילדים כחסרי ישע, נתונים לשטיפת מוח, לא רציונלים ולא ביקורתיים. לשעת בקינגהם מאפיינים אלה הם חלק מתפיסה אידיאולוגית של ילדות. בקינגהם אומר שבשנים האחרונות הפעילות הצרכנית במגמת עליה וילדים מהווים קהל יעד חדש למשווקים ולמפרסמים. הטלוויזיה מאפשרת גישה אל הילדים והפרסומות זוכות לגינוי כי הן גורמות לנו לרכוש דברים שאנחנו לא צריכים, הן פונות אלינו באופן מניפולטיבי. במידה רבה הפרסומות משפיעות על הזהות שלנו בהקשרים מגוונים וכל זה אף מתחזק שמדובר בילדים. אנו עדים בפרסומות לכמה דרכי שינוע בניהם : - שימוש בדמויות פופולריות. - ניסיון לחקות ז'אנרים שמוכרים לילדים (מנחה וילדים שפת ילדים) - אבטחה של תכנית חברתית. - שימוש במנהיגי דעה, תקשורת פנים אל פנים, חברות מסחריות מזהות ילדים פופולריים ומחלקות להם חינם מוצרים כדי שיהפוך להיות מותג פופולרי. היום ניתן לראות שילדים כבר בגיל שנתיים יכולים לזהות מותגים. בניגוד לאלימות בטלוויזיה שמוסכם שהיא השפעה שלילית, בפרסומות נעשה שימוש מאוד אקטיבי. בקינגהם בוחן את ההיצע התקשורתי לילדים ובהמשך ינסה להראות את זווית הראייה שלו לעניין זה. בקינגהם טוען שמקובל לחלק את התכנים לילדים לשני סוגים. סוג ראשון – בידור סוג שני – תכנים חינוכיים בידור -הכוונה לעלילה מעוררת רגש, תוכנית כמו סרטים מצויירים. תוכניות חינוכיות – הן בעלות מסר חינוכי מוגדר. ההבחנה נעשית משום שבתוכנית בידור יש יותר אלימות, פחות תובעניות מבחינה מחשבתית, גם עולם הדימויים שמוצג שם הוא מאוד סטריאוטיפי ופשטני, יש הבחנה ברורה בין גברים ונשים, מיעוטים מוצגים בצורה מאוד שטחית. כנגד הטענות האלה אומרים הגופים המסחריים שהיום יותר מתמיד יש דווקא הקשבה לצרכים של הילדים , יש הערכה למעמד שלהם כצרכנים ולכן מה שלא טוב להם לא יעלה לאוויר. העימות בין הטלוויזיה המסחרית ואני חינוך מתחדד כאשר מגיעים לפרסומות. מקובלת להתייחס לפרסומות כתעשייה של צרכים כוזבים , תעשייה שמייצרת צרכים שאנו לא זקוקים להם. לגבי הצרכן הבוגר אנו מניחים שכבר יש לו את הכלים להתמודד מול הניסיון למכור לו צרכים כוזבים. ילדים נתפסים כלא מחוסנים מול פרסומות. ...מכאן ואילך בקינגהם מדבר על העמדה שלו... אומר: עדיין לא הוכח שטלוויזיה ועולם הפרסום בכלל מייצר צרכים עבור ילדים. הדבר היחיד שהצליחו להראות זה שילדים קונים הרבה מאותו מוצר, ניתן לחבר אותם למותגים מוכרים. בקינגהם יזם מחקר במטרה לבדוק מה באמת מבינים ילדים בפרסומות. הוא מראיין ילדים בגילאים 9-12 בנוגע לעולם הפרסום. מסקנות א. ילדים מאוד מתרגשים כשחושבים שהם לא מבינים פרסומות. ב. אצל רוב הילדים הפרסומת נתפסת כמשהו מאוד נלעג. ג. הם תפסו חלק מהפרסומות כמצחיקות אבל הם לא תמיד זכרו מה הוא המוצר שנמכר. ד. הילדים הציגו עצמם כצרכנים מאוד ביקורתיים וטענו שהם משווים בין מוצרים וקוראים את המידע לגבי המוצר. ה. הילדים ידעו להעריך שהמטרה של הפרסומות מניפולטיבית, שיש עניין למכור להם משהו. ו. הם התקשו להסביר למה בכלל יש פרסומות בטלוויזיה, הרעיון שהטלוויזיה מסחרית לא היה מובן להם. ז. הם מתקשים לזכור פרסומות ולהבין אותם ח. לפרסומות אין השפעה אידיאולוגית וערכית על הילדים. לדעת בקינגהם קשה לבודד את ההשפעה של משתנה מסוים ממכלול של משתנים שמשפיעים על הילד. ט. הילדים הם בררנים בתשומת הלב שלהם לפרסומות הם מסוגלים להבחין שמדובר בז'אנר נפרד. י. הילדים הפגינו ספקנות ציניות ומודעות בנודע לפרסומות ולדרכי השכנוע שלהם, חלקם אף טען שמדובר בהטעיה. יא. הילדים תופסים את המשחק בפרסומות כגרוע וטוענים שהפרסומות מוגזמות ולא מציאותיות. בקינגהם מדגיש שיש להבין שהקשר בין ילדים ופרסומות מורכב יותר מהניסיון להתמקד אך ורק בממד הקוגניטיבי ובעצם היומרה להפוך את הילדים לקהל רציונאלי היא כמעט בלתי אפשרית. בקינגהם אומר שהיום לא רק שיש הרבה פרסומות ולא רק שקיימות פרסומות סמויות, אלא שחלק גדול מהתוכנית בעיקר אלה שמופנות לילדים הם מוצר מסחרי לכל דבר. היום בתוכנית ילדים מאוד מקובל לחשוב איזה סדרה של מוצרים אפשר להוציא יחד עם התוכנית. בקינגהם טוען שהיום יותר קל לבצע מניפולציות על הצופים הצעירים. גם הצופים המבוגרים הם לא בהכרח ביקורתיים יותר, גם בתכני מבוגרים קיים ניסיון למכור מוצרים לצופים. מערכת הערכים שעל פיה מוגדר מה ראוי לצפייה של ילדים ומה לא מגיעה מהמעמד הבינוני ומעלה. זה מעמד שמתייחס לטלוויזיה יותר ככלי עבודה ופחות בתור בידור (שכבה בחברה הישגית שכבר מגיל שנתיים רושמת את הילדים לקולג', והם רואים את הטלוויזיה ככלי ערכי, נותנים להם לראות רק תוכניות חינוכיות) אין התייחסות במחקרי השפעה לעמדות של הילדים , ז"א אם הילדים יותר מודעים ומתייחסים לפרשנות הטקסט, אז סביר שההשפעה עליהם כצרכנים לא תהיה כל כך גורפת – חריפה לרעה, כמו שהגישה המגוננת חושבת. בקינגהם מסכם ואומר שרוב המחקרים נעשו ברוח הגישה המגוננת ולא בדקו כלל את העדפות של הילדים והצרכים שלהם – אולי ילדים מעדיפים תכנים חד ממדיים וסטריאוטיפים. בקינגהם טוען שאכן חלק מהתכנים הבידוריים מציגים תמונת עולם סטריאוטיפית מאוד ושטחית, ותמונת מציאות כזו מקילה על ילדים להבין הבדלים בין מגדרים. בנוסף אומר, שהסביבה היום ממוסחרת מאוד, מגדירים את עצמנו גם בתור אנשים בוגרים עפ"י מוצרים , סטטוס חברתי נמדד קודם כל על בסיס כסף, וטבעי שילדים יתחברו להוויה הזו כי הם חלק מהחברה. ולכן במקום לנתק את הילדים מן הסביבה המסחרית שבה הם חיים חשוב להכשיר אותם להיות צרכנים ביקורתיים יותר. צריך לעשות את זה דרך חינוך ודרך שמירה על זכויות הילדים ובעיקר לבדוק באופו מעמיק את הצרכים והרצונות של הילדים. טלוויזיה ופנאי החל משנות ה 60 ואלך המחקר שואל שתי שאלות עיקריות: 1. באיזה הקשרים מורגשת השפעת הטלוויזיה? אלו מיומנויות נפגעות בשל הצפייה בטלוויזיה? 2. האם ההשפעה של אמצעי התקשורת תורגש לזמן קצר בלבד, או שמא גם לטווח ארוך? השפעה של טווח קצר במתכונת של גירוי תגובה, השפעה לטווח ארוך תדבר על התנהגות שמוטמעת בילדים ועשויה ללוות אותם אפילו לאורך שנות חייהם. השערת התחלוף זה כאשר הצפייה בטלוויזיה באה על חשבון פעילויות חשובות אחרות כמו הכנת שיעורי בית יחסים חברתיים פעילות גופנית ועוד. כדי להוכיח את ההשפעה צריכים להתקיים 2 תנאים : 1. פעילות מסוימת לא מתקיימת בגלל הצפייה בטלוויזיה ומתקיימת שאין צפייה בטלוויזיה. 2. הצפייה בטלוויזיה פוגעת במיומנויות. חוקרת בשם סוזן ניומן , 84 פיתחה השערה – שלפיה הטלוויזיה מחליפה מיומנויות יסוד מסוימות ומנוונת את ההתפתחות של כישורים נרכשים (השערת התחלוף) טווח גדול של אפשרויות – מיומנויות קוגניטיביות, עצם זה שאני עושה פחות שעורי בית בגלל הטלוויזיה פוגע בהתפתחות. מיומנויות חברתיות – הצפייה בטלוויזיה אינה מחייבת פעילות ואינטראקציה עם חברים נפגמת. הפעילות החברתית יורדת. המיומנויות הפיזיות יורדות – כי הצפייה גוזלת זמן. הבעיה איך מוכיחים את השערת התחלוף? מחקר של טניס ויליאמס מקבת - NOTEL בקנדה הצליחו לאתר עיירה שבה מסיבות טכניות לא הייתה טלוויזיה, זו עיירה מודרנית למעט הטלוויזיה והמחקר בודק את ההשפעה שיש להופעת הטלוויזיה על מיומנויות שונות של ילדים. שאלת המשנה של המחקר: בדקה את המיומנויות של ילדי אותה עיירה לפני ואחרי כניסת הטלוויזיה שנתיים לפני שנכנסה הטלוויזיה, והיא עשתה השוואה בין העיירה הזו לשתי עיירות שכנות, באחת היה ערוץ טלוויזיה אחד UNITEL, ועיירה שנייה MOLTITEL שבה הייתה טלוויזיה רב ערוצית. המטרה – להשוות באזור גיאוגרפי דומה את העיירות לפני כניסת הטלוויזיה ואחרי, ואיך היא משתנה ביחס לעיירות השכנות אליה. תוצאות סוג המיומנויות שנבדק במחקר – פעילות יצירתית , רמת היצירתיות של הילדים. רמת היצירתיות נבדקה דרך היכולת של הילדים לחשיבה מופשטת, אלתור, כשההנחה של וילאמסר היא שהטלוויזיה פוגעת ביכולת החשיבה העצמית של הילדים. מה שהיא הצליחה להראות: שלפני כניסת הטלוויזיה ההישגים של ילדי NOTEL גבוהים יותר משתי העיירות האחרות, כשבין שתי העיירות האחרות לא היו ממש הבדלים. אחרי כניסת הטלוויזיה – בדיקה של המיומנויות היצירתית הייתה זהה בין כל העיירות, כשהרמה של NOTEL ירדה לרמה של שתי העיירות האחרות. המסקנה הייתה שצפייה בטלוויזיה פוגעת ביצירתיות. השפעה נוספת שגילתה הייתה על פעילויות הפנאי ועל צריכת אמצעי תקשורת אחרים. בטווח הקצר שלאחר כניסת הטלוויזיה פעולות כמו שינה שיעורי בית וקריאה אכן פחתו אבל ברגע שהטלוויזיה הפכה להיות חלק מהשגרה הדברים חזרו לקדמותם. במחקרי המשך – נעשה ניסיון לשחזר את התוצאות גם בעירות דומות ל NOTEL (בד"כ מחקר אחד לא מספיק חזק לבסס טענה) התוצאה היחידה שחוזרת על עצמה, היא שצפייה בטלוויזיה באה על חשבון שימוש באמצעי תקשורת אחרים, הילדים פחות קוראים ספרים, פחות קולנוע. לאור התוצאות הלא חד משמעיות שעלו מהמחקר של ויליאמס סוזן ניומן הגדירה את הנסיבות שבהן השערת התחלוף תורגש (יש סוג של הסתייגות , מנסה להסביר באיזה נסיבות השערת התחלוף תתקיים) תנאי ראשון דמיון פונקציונאלי – כאשר טלוויזיה מספקת צרכים שאמצעי התקשורת האחרים מספקים אבל בצורה טובה יותר (הטלוויזיה) השימוש באמצעי התקשורת האחרים ירד. ברגע שהטלוויזיה נכנסה אז קריאה בקומיקס, וקולנוע ירדו. תנאי שני – פעילויות שוליות - הכוונה שלילדים אין בד"כ סדר יום מגובש, בזמן שעות הפנאי שלהם, אחד הדברים שמאפיין את פעילות הפנאי זה שוטטות, פעולות שלא מוגדרות, והטענה של ניומן היא שסוג כזה של פעילות לא מוגדרת הולכת ונעלמת, וסוג פעילות כזו יש אינטראקציה מסוימת והיא חשובה. תנאי שלישי –טרנספורמציה – הרעיון הוא שאמצעי התקשורת האחרים ובעיקר אלה שקדמו לטלוויזיה מתאימים את עצמם אל המצב שבו הטלוויזיה דומיננטית ומשנים את התפקוד שלהם כדי לשרוד, מול הילדים . הרדיו למשל ממלא פתאום תפקיד חדש עבור הילדים. קירבה פיזית – ברגע שילדים מבצעים במקביל לצפייה פעילות נוספות כמו משחק עם ילדים אחרים או שעורי בית, את המידע המעמיק ביותר – מרכז תשומת הלב שלהם, ממקדת בטלוויזיה. יחידה 4 טלוויזיה והבניית המציאות החברתית והפוליטית בשונה מיחידה 3 שעסקה בהשפעה של הטלוויזיה על התנהגות הילדים יחידה 4 עוסקת בהשפעה של הטלוויזיה על הבניית המציאות ומטבע הדברים גיל הילדים שנעסוק בהם ביחידה 4 הוא גבוה יותר. הבניית מציאות – סוציאליזציה, תהליך שבאמצעותו הפרט לומד את התרבות שלו ומפנים את הנורמות, הערכים והאמונות שמאפיינים אותם. תהליך זה מלווה אותנו כל החיים, מכיוון שככל שגדלים ההבנה מתפתחת, וכן, התפקידים והאמונות של החברה משתנים. מדובר בתהליך שממוקד בעולם המחשבה והרגש ובהקשר זה הטלוויזיה מהווה מקור מידע וסוכן חיברות שמגדיר עבור הילדים את הסדר החברתי כל שצפייה בטלוויזיה מעצבת הבניית מציאות שלעיתים היא מסולפת. ביחידה זו נבחן איזה השפעה יש לטלוויזיה על עולם הערכים והאמונות שלנו , החל מגיל צעיר, איזה תפקיד ממלאת הטלוויזיה כסוכן חיברות. ואיזה ערכים הטלוויזיה מעבירה. חוקר בשם פיסק טען שהמציאות הנתפסת מורכבת מ 3 מרכיבים: א. המציאות החיצונית – הכוונה לכל מה שמתרחש מסביב, לא ניתן להכיל את כל מה שקורה בחוץ. ב. מציאות סימבולית – מטען הסמלים של אותה חברה. ג. מציאות סובייקטיבית – המטען האישי של כל אחד. ד. לכל אירוע / מסר בחיים ניתן להתייחס ב 3 הרמות הנ"ל. אם נצפה בטלוויזיה בהלוויה שמתקיימת בסין (מציאות חיצונית) במציאות הסימבולית של סין, הלבן הוא צבע של אבל , בישראל הוא צבע חגיגי. סכמה – מבנה קוגניטיבי שמארגן את הידע והציפיות של האדם לגבי נושא כלשהו. הסכמה היא בעצם מסגרת חשיבה שעוזרת לפענח מידע חדש, מארגנת את הידע שלנו והיא נרכשת באמצעות למידה והתנסות מהמציאות הטלוויזיוניות . השאלה שנשאלת איזה מציאות מבנים לנו בתור חברה? דיון בבני נוער השפעה - ברמה ההתנהגותית והמיידית הבניית מציאות – תהליך הTV יכולה לשקף לנו מציאות מסוימת וערכים, מוסכמות, דרך חיים וכיו"ב, מדובר בתהליך לאורך שנים. ילדים קטנים אינם מודעים לתהליך – לילדים יותר קשה לדבר על זה לטובת מחקר מסודר ולמתבגר זה אחרת ולכן נבחרו מתבגרים לצורך המחקר. בעייתיות במחקר : - טעון רגשית – בד"כ מדובר על סוגיות שמעוררות סערת רגשות, הנחקר יכול להיות מעורב רגשית באופן מיידי והחוקר יכול להיות מעורב רגשית יתר על המידה באופן שיהפוך אותו מאובייקטיבי לסובייקטיבי ואז למחקר אין טעם. - קשה למדידה ולהערכה – הדגש הוא שזה תהליך שנמשך שנים וקשה לעקוב אחריו ולמדוד אותו. - נטרול משתנים מתווכים – ניהול מחקר חברתי שכולל המון משתנים מתווכים, דוגמא : אם הילדים התבגרו, היה מאורע חברתי ("בחירות"), בטחוני ("מלחמה") או כל משתנה אחר שיכול לגרום לפגיעה במחקר. - משמעויות חברתיות של ילדים – שונות בתכלית מאשר אצל מבוגרים ואין לשפוט אותם בשל כך (לפי בקינגהם) אלא את מה שעומד מאחורי הקביעה שלו. איך מציאות נבנית ? מציאות חיצונית – מה שהילד רואה סביבו, למה הוא נחשף?(ללא קשר לTV) החוויות שעוברות עליו, ההתנסויות שלו. מציאות סימבולית – מה שרואים דרך הTV באמצעות סמלים ואמצעים חזותיים ואיך זה משפיע, בTV הוא נחשף למשהו שונה מהמציאות. מציאות סובייקטיבית – סכימת חשיבה – ניסיון חיים, ניסיון עם המדיום (מתקשר ליח' 2). 3 היבטים שונים בהבניית מציאות : 1. הבנייה מגדרית – יחסים בין המינים (במה כל מין עוסק? איך זה משפיע על הילד?). 2. הבניית מציאות חברתית – יחסים בין קב' מסוימת בחברה – יהודים ---- דרוזים. 3. הבניית מציאות פוליטית – איך בן הנוער תופס את העולם הפוליטי, את המציאות הפוליטית (במיוחד פה בארץ. הבניה מגדרית וחיברות לתפקידי המינים – דימויי הנשים והגברים בטלוויזיה בונים תמונת עולם חברתית, שמייחסת תכונות שונות לגברים ונשים, מבחינת מעמד חברתי, סטטוס חברתי, העשייה הגברית מול הנשית, המראה הנשי והמראה הגברי הרצוי, כאשר מבחינת הסטטוס, אז הסטטוס הנשי הוא נמוך יותר מהסטטוס הגברי. נקודת המוצא היא שמגדר וההבדלים המגדרים הם תוצר של מערכת חברתית ותרבותית שנלמדת לגבי המאפיינים וההתנהגויות המקובלות בחברה של גברים ונשים. איך גבר נתפס עפ"י הTV? – כוחניות, סטאטוס גבוה, דומיננטי, מפרנס, מקבל החלטות, רציונאלי, עצמאי, שאפתן, תחרותי, הישגי- עשייה גברית, מעמד חברתי גבוה, אקטיבי, מקושר למרחב הציבורי. איך אישה נתפסת עפ"י הTV? – מראה יפה, תלותית, פסיבית, אמוציונאלית, סטאטוס נמוך משל הגבר – מראה נשי, מקושרת עם מרחב פרטי או הבית. קשר בין תפקידי המינים לבין התנהגות בפועל – הטלוויזיה משדרת לנו מסרים מסוימים סטריאוטיפים שאנו מאמצים ומתנהגים בהתאם. עמדות כלפי תפקידי המינים בתוכניות ספציפיות – עולם התעסוקה מחולק על פי תפקידים נשיים וגבריים, ואנו רואים שיש התייחסות לתכונות הגבר כמתאימות להנחיית תוכנית החדשות. הזדהות הצופים – הצופים מקבלים את המסרים הסטריאוטיפים ופועלים על פיהם, מגיל צעיר מאוד ההזדהות של הצופים היא בהתאם לדמויות הטלוויזיוניות, בנים מזדהים עם דמויות גבריות וילדות עם דמויות נשיות. אנו רואים את המרואיין האדם הבכיר מרשת הטלוויזיה מזדהה עם הדמות הגברית להנחיית מגיש החדשות, דבר שמחזק את ההזדהות עם דמויות. ההקשר החברתי של העמדות – הקשר בין דימוי הטלוויזיה לבין עמדות לגביהם, מציגים השפעה אפשרית, ישנה הנחה כי ילדים קולטים דימויים סטריאוטיפים וגדלים על פיהם, לטלוויזיה השפעה המחזקת מציאות מוכרת, ולכן ניתן לאמור שהטלוויזיה אכן מחזקת את דימויי מגיש החדשות האידיאלי בעיני הציבור והם אכן פועלים על פי הדימויים שנבנו על ידי הטלוויזיה. הבניית זהות גברית והבניית זהות נשית – התקשורת מבנה את הדמות הגברית ואת הדמות הנשית, על ידי תוכניות שמראות נשים וגברים בעלי תפקידים מסוימים, או תכונות אופי שונות, ואנו נראה שהבניית מציאות זו, שנשים בעלות תפקידים שונים מגברים , גורמת לכך, שגברים יראו כמתאימים יותר להנחיית תוכנית החדשות. בנוסף, ניתן להתייחס להבניה חברתית – הטלוויזיה משעתק את יחסי הכוחות בחברה (שלטון הגבר, הלבן והאמיד) וכן את המושג הבניית זהות מגדרית, נשיים ממלאות היום תפקיד אקטיבי בהגדרת הזהות שלהן. ישנם 4 מחקרים בהקשר של תפקידי המינים: 1. מחקרם של רובלווסקי ויוסטון (1987) במחקר בדקו החוקרים כיתות ה' – ו' ובדקו את המקום של הטלוויזיה כמקור מידע בנוגע לתפקידי המינים, בהקשר של עסוקים גבריים או נשיים. הממצאים הראו שאכן הטלוויזיה מהווה מקור מידע משמעותי בתחום העיסוקים המיניים השונים ובנוסף לכך הילדים דרגו את העסקים השונים בהתאם לציפיות הסטריאוטיפיות. כלומר העיסוקים הגבריים נתפסו כבעלי יוקרה רבה יותר ועיסוקים שוברי סטריאוטיפ זכו ליחס שלילי. הבנות שנבדקו במחקר גילו עמדה שלילית לגבי גברים בתפקידים נשיים ועמדה חיובית כלפי נשים בתפקידים גבריים. למעשה המחקר מספר על הטלוויזיה כמקור מידע טיפוסי. 2. מחקרו של מורגן (1985) מורגן הראה שהטלוויזיה היא משתנה אחד מתוך כמה בהבניית עמדות מגדריות אבל יש מתאם חיובי בין כמות הצפייה לעמדות שמרניות. צופים כבדים הם שמרנים יותר בדעותיהם. ההשפעה של הטלוויזיה גוברת כאשר נחשפים אליה זמן רב יותר מהממוצע או כאשר היא מחזקת עמדות קיימות ובעצם מציגה מידע משלים ועקבי לתמונת המציאות שהילד מכיר ממקורות נוספים. למעשה המחקר מראה שהטלוויזיה מחזקת עמדות קיימות 3. מחקרו של דורקין (1985) מציע את המונח תסריט כדי להסביר את השפעת הטלוויזיה. לטענתו לכל ילד יש תסריט (מעין סכמה) לגבי תפקידי המינים הצפויים בתוכן והוא נעזר בתסריט כדי לנתח ולהבין את התוכן. גם לטענת דורקין הטלוויזיה מחזקת עמדות בתחום ולא יוצרת אותן בעיקר בגלל שהעמדות הללו נלמדות בהקשרים חברתיים אחרים ולכן לטלוויזיה קל יותר לחזק את העמדות ולא ליצור חדשות . 4. מחקר דרבמן (DRUBMUN) ושותפיו (1981). מטרה : לבדוק האם קטע מהTV ששובר סטריאוטיפים, מדיום, מסוגל לשבור סטריאוטיפ קיים בקרב ילדים? כלים : נבדקה קב' של ילדים אשר צפו בסרט שובר סטריאוטיפים על רופאה ואח (ומאוד הובלט שהרופאה היא אישה והאח הוא גבר) ולאחר מכן שאלו את הילדים מה הם ראו והם ענו רופא ואחות! ממצאים : הסטריאוטיפ לא נשבר, הילדים לא הבינו או הפנימו את המסר. מסקנה : צריך יותר מצפייה חד פעמית כדי לשנות תפיסות עולם וזה דורש גם חיזוקים מהסביבה ומהחברה. ילדים מתקשים לקבל תכנים שוברי סטריאוטיפים וצפייה בתכנים אלה לא יוצרת שינוי בגלל ההקשר החברתי שחושף את הילדים לסטריאוטיפים ולמודלים המקובלים. הבניית זהות מגדרית (נשית) מחקר ה – SPICE GIRLS – דפנה למיש (2000) מחקר חשוב ביותר שמטרתו הייתה לבדוק מהי תרומתה של להקת הבנות הבריטית להבניית הזהות הנשית בקרב טרום מתבגרות יהודיות מהמעמד הבינוני בישראל. כלי המחקר : קבוצות מיקוד שכללו בנות בגילאים 9-14.5. ממצאים : ישנם 5 מודלים לנשיות – תינוקת, סקסית, מפחידה, ספורטיבית, מהודרת – מראה חיצוני של כולן – טוב מאוד!!! דפנה למיש מדגישה שקשה להבין עד כמה המראה בקרב בנות ונשים משפיע על ההערצה העצמית (נשים בTV נשפטות עפ"י מראן) על האני העצמי, נערה יכולה להזדהות עם כל אחד מהמודלים הללו. זונה/ בתולה – מחד, אופציה לדפוס התנהגות – ילדה טובה בתולה וחסודה, אותה ילדה יפה ומושכת (מראה חייב להיות טוב מאוד) אך לא יותר מדי מושכת ( לא יותר מידי טוב) כי אז מאידך, תיחשב לזונה כלומר ההפך הגמור - קיצוניות לשני הכיוונים. ביחד = כוח – כשבנות חוברות יחד יש להן כוח, הסיסמה שלהן הייתה: GIRLS POWER כלומר כוח נשי, בנות החוברות יחדיו לקבוצה יוצאות לעצמאות מול המין הנשי. בילדות שרואיינו תפסו את הביטוי הזה כביטוי לעצמאות, הערכה עצמית לעיתים עד כדי התנגדות לבנים. מסקנות – בעיות בגיל ההתבגרות מוצגות מנק' מבט גברית : רצון להתנסות במין, אגרסיביות, וכו'. הטענה של למיש הייתה שהספייס גירלס זו צורת התבטאות נשית ומודל לחיקוי לבנות השואפות להביע את עצמן. דימויי גוף מיתוס היופי/ נעמי וולף מיתוס היופי הוא מושג שמבטא מצב שבו מודלים של יופי מטופחים ע"י התרבות והתקשורת כך שזה מחייב, בעיקר נשים להשקיע הרבה מאמץ והרבה משאבים במראה החיצוני שלהם כדי להיראות טוב ורזות כמובן. הנורמות האלה מועברות דרך הטלוויזיה שמעבירה סטריאוטיפים לגבי גוף אידיאלי וגורמת לצופות לערוך השוואה בינן לבין המודלים בטלוויזיה. בעקבות ההשפעה הזו נוצרת הערכה שלילית של דימוי גוף חוסר ביטחון תחושה של חוסר ערך והצבת יעד שהוא בלתי אפשרי מה שגורם בסופו שלו דבר גם להפרעות אכילה קשות ותחושה שלילית כלפי העצמי. מיתוס היופי זו פרקטיקה של שלילה גברית בנשים שהמסר המרכזי הוא שגוף יפה יביא לך אושר תשומת לב, בן זוג כך שבשורה התחתונה מדובר ביופי כערך עליון שמלווה בתחושה של חרדה שמא לא תהייה יפה מספיק מה שיוצר דאגה מתמדת לממדי הגוף. הבניית מציאות חברתית : כיצד TV מעצבת את תפיסת הצעירים את עולמם של המבוגרים מהם יחסי הכוחות, הערכים הדומיננטיים בעולם זה ומה מקומם של הצעירים בעולם זה. המחקר של גרבנר וגרוס 1988 – פרופיל האלימות הפנים האלימים של הטלוויזיה ולקחיהם ככל שרואה יותר טלוויזיה תופסים את העולם כאכזר מלא אלימות. אמרו שצופים רבים של טלוויזיה תופסים את העולם כפי שזה מוצג בטלוויזיה כלומר ניתן לדבר על השערת הטיפוח מצב שבו הטלוויזיה מטפח אמונות ודימויים ביחס למציאות, מה שגורם לסינדרום העולם האכזר שהוא מצב בו הצופה תופס את המציאות כמציאות מסוכנת ואלימה. אנשים שסובלים מסינדרום זה הם אנשים מפוחדים יותר תלותיים יותר חסרי אמון מנוקרים קל לשלוט בהם קל לתמרן אותם וקל לשכנע אותם לתמול בפתרונות כוחניים לפתרון של בעיות חברתיות. אנשים אלה גם מתרגלים יותר לאלימות ואדישים לקורבנות. הטלוויזיה מהווה מעין שלוחה של השלטון והממסד מכיוון שהיא בעיקר עוזרת לשמר את הסדר החברתי הקיים. הקהל שצופה בטלוויזיה הוא קהל מאוד רחב והטרוגני והטלוויזיה לא מפרידה אותו לסוגים שונים אלה יוצרת תופעה של מרכוז כלומר האנשים מרקע שונה מתמרכזים סביב הטלוויזיה. בסופו של דבר התהליך הזה יוצר שימור של המצב הקיים שמאופיין בשליטה חברתית של הגבר הלבן מהמעמד החברתי הבינוני. ההשפעה על הקהל נובעת משני מאפיינים של הטלוויזיה : 1. דמויות – הדמויות שמופיעות בטלוויזיה מצייתות לחלוקת הכוח הקיימת בחברה שלפיה יש עדיפות לגבר הלבן מהמעמד הבינוני. 2. פעולות – חלק גדול מהפעולות שבטלוויזיה הם בהקשר של הפעלת כוח ואלימות כלומר הניסיון לאלץ מישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו. לטענת החוקרים המצב הזה מגדיר ומטפח הנחת יסוד בנוגע לחברה ולסוגיות בתוכה. לפי ההנחות האלה מדובר על עולם גברי ואלים שהערכים המרכזיים בו הם ערכים גבריים ובתוך כל זה ההשפעה של האלימות והכוח היא חזקה מאוד מכיוון שהאלימות יכולה להיות מופעלת הנגד הצופה עצמו וחלק מהצופים תופסים את האלימות כמשהו מוצדק. בהקשר של ילדים החשש המרכזי הוא מחיקוי האלימות. מה צריך לעשות לדעת החוקרים? מסקנה ראשונה – חשוב להשקיע בחינוך ילדים למיומנויות צפייה ביקורתיות. לעודד צפייה ביקורתית ולשתף את הצופים בתהליך ההפקה ובקביעת מדיניות השידור. בבתי הספר עוסקים בצריכת מיומנויות של תרבות, תאטרון, ספרות וצריך גם לחנך ילדים ולהכשיר אותם להבין את המשמעויות השונות בטלוויזיה ולצמצם את ההשפעות השליליות. מסקנה שניה – יש צורך במסגרת לאומית ובינלאומית שתבדוק את ייצוג המיעוטים והילדים באמצעי התקשורת המערביים. מאחר ובכל העולם המערבי צורכים תכנים דומים, יש לבדוק איך מוצגים שם קבוצות מיעוט, האם יש משמעות לעבודה שילדים צופים בתכנים של מבוגרים. הטלוויזיה מבנה מציאות של סטריאוטיפים ויש להתייחס לכך. מסקנה שלישית – מאחר והטלוויזיה היא מושג חברתי, עליה לאפשר קיומו של שוק חופשי יותר בהפקה הטלוויזיונית. רוב התכנים שפונים לילדים הם ברובם מסחריים. מסקנה רביעית – שרותי הטלוויזיה צריכים לערב אזרחים בדרג הניהולי. גם הורים צריכים להיות חלק מתהליכי קבלת ההחלטות בתכנים שנוגעים לילדים. ננסי סניורלי ערכה מחקר בעקבות מחקרם של גרבנר וגרוס (1990). מטרת המחקר שלה הייתה להבין מה הקשר בין צפייה מרובה לבין תפיסת העולם כאכזר. כלי המחקר שלה היה איסוף מחקרים רבים ניתוחם וסיכומם למחקר גדול. ממצאיה ומסקנות מחקרה : - צפייה כבדה  עולם אכזר ומסוכן. - צפייה ממושכת  כהות חושים רגשית וחוסר רצון לעזור, אפטיה וחוסר אמפטיה לקרבן. - לפי מחקר זה יש נטייה להסכים (בקרב הצופים) עם עמדות דתיות/ פוליטיות שונות לכוחניות, ראיית העולם בשחור ולבן, הסכמה עם מלחמות והפגנת כוח. הבניית מציאות פוליטית חיברות פוליטי זה תהליך שנמשך כל החיים ומתחיל בערך בגיל ההתבגרות. ישנם חמישה מחקרים בתחום זה : 1. מחקר של צ'אפי (1977) מטרת המחקר : להבין – בני נוער שמגבשים עמדות, ערכים ואמונות כלפי המע' הפוליטית . כלי המחקר : סדרת מחקרים שאוחדו למחקר אחד גדול. ממצאי המחקר : - אמצעי תקשורת הם מקור מידע מרכזי ( כולל בני משפחה ). - TV ועיתונות הינם אמצעי התקשורת שמספקים בעיקר את המידע הפוליטי, קשר לגיל ולמעמד סוציו אקונומי- גבוה = עיתונות + TV, נמוך = רק TV. - ייחוס השפעה – מתבגרים מייחסים השפעה לכלי התקשורת יותר מחברים ומשפחה , (TV משפיעה על עמדות של מתבגרים יותר מחברים ומשפחה). - השפעה על עמדות ולא על עשייה – ייחוס השפעה על עמדות פוליטיות ולאו על עשייה פוליטית, אין קשר בין עיצוב הידע לעשייה. - הבדלים בין הדורות נשמרים – אע"פ השפעת המשפחה , ילדים לאו דווקא מאמצים תפיסות ועמדות פוליטיות של הוריהם, לא תפיסות ולא צריכת תקשורת. * האם נושא צריכת התקשורת הפוליטית הינו נושא תלוי ומושפע ממשהו ? או שמא הוא נושא משתנה בלתי תלוי ומשפיע על משהו. מסקנות המחקר : עניין, רקע משפחה , השכלה,  צריכת תקשורת פוליטית  ידע, עמדות, תפיסות, מין (גברים מתעניינים יותר) גישות פוליטיות ^ ^ משפיע מושפע 2. מחקר של אדוני (1979) בדקה את הקשר בין הטלוויזיה ובין סוכני חיברות אחרים וטענה שהם משפיעים ביחד ולחוד על העמדות והערכים הפוליטיים של הצעירים וניתן להבחין ביחסי גומלין בין תקשורת בין אישית ותקשורת המונים כך שמי שמעורב יותר מבחינה חברתית גם נעזר יותר בתקשורת ההמונים כדי לקבל מידע ולגבש עמדות. 3. מחקר של פירסט (1994) בדקה במחקר את תפקיד הטלוויזיה בפיתוח עמדות פוליטיות בקרב מתבגרים יהודים בישראל. היא בדקה את העמדות של הנחקרים בשלושה נושאים : - כלפי דמות הערבים - כלפי הקונפליקט הערבי ישראלי - סדר היום הפוליטי המחקר שלה נערך דרך ניתוח תוכן של 54 מהדורות מבט ולאחר מכן בדיקת העמדות בקרב המתבגרים כלפי הנושאים הנ"ל. ניתוח התוכן הראה שסדר היום הפוליטי הוקדש ברובו לאינתיפאדה, הערבים קיבלו בחדשות סיקור שלילי או תת ייצוג. הקונפליקט הערבי ישראלי הוצג כמורכב וחסר פתרון (-ניתוח תוכן). מבדיקת עמדות המתבגרים ניתן לראות שהם מאוד דומות למה שמוצג בטלוויזיה, הם העריכו את סדר היום הפוליטי כפי שהוצג בטלוויזיה תפסו את דמות הערבי כשלילית גם מבחינת ההתנהגות וגם מבחינת הופעה והסכסוך נתפס בעיניהם כמורכב בעל עוצמה ועם סיכוי קטן לפיתרון. ככל שכמות הצפייה עלתה ורמת התלות בטלוויזיה כמקור מידע עולה גם ההשפעה של הצופים תהיה חזקה יותר. 4. מחקר של ליבס וריבק (1992) הדגיש את אופי התקשורת התוך המשפחה והעמדות הפוליטיות של ההורים כמשפיעים על הילדים. משפחות פתוחות יותר ופלורליסטיות היו יותר שמאלניות ולעומת זאת משפחות מגוננות יותר היו יותר ימניות. בד"כ יש שיעתוק של העמדות של ההורים ולעיתים למתבגרים יש נטייה לאמץ נטיות קיצוניות יותר מאשר של ההורים. 5. מחקר של ריבק (1997) הדגישה את החשיבות של השיחה הפוליטית סביב הצפייה בחדשות כחלק מתהליך החברות הפוליטי של מתבגרים. לדעתה השיחות הללו וגם המחקר עצמו מהווים תהליך של חיברות מכיוון שהם מחייבים את המתבגר לנקוט עמדה ולגבש זהות פוליטית כחלק מדיאלוג שלהם עם המשפחה / חברים / ביה"ס. לסיכום המחקרים : התקשורת מהווה מקור מידע חשוב יש קשר בינה לבין סוכני החיברות היא גורמת לשיעתוק של דעות פוליטיות והזהות הפוליטית מושפעת גם מהטלוויזיה וגם מהתקשורת הבין אישית. מאירוביץ – אבדן הילדות – 1985 נשען על ניל פוסטמן פוסטמן - אומר שילדות זה לא רק מושב ביולוגי, זה ביקר מושג חברתי. תוצר תהליך של החיברות. הטלוויזיה מאפשרת לילדים כניסה לעולם שלא היה נגיש אליהם בעבר, עולם המבוגרים והם נחשפו לעולם המבוגרים במלואו. עולם של תככים אלימות ופשע והתוצאה היא שהבגרות כבר לא נתפסת כאידיאלית, קשה לדבר על ההורים כמקור סמכות כאשר הילדים סבורים שהם מכירים את הפרצוף האמיתי של עולם המבוגרים. אובדן הילדות זה מצב שבו הילד מתבגר מהר מדי ומוקדם מדי עקב החשיפה לעובדות החיים מהטלוויזיה וזאת לפני שהוא בשל לכך רגשית וקוגניטיבית. לטענת פוסטמן ההשפעה של המדיום ובעת גם מהמדיום וגם מהתכנים. הטלוויזיה היא מדיום מאוד נגיש וקל להפעלה קל להבנה לא מפריד קהלים שונים כמו הדפוס והתכנים שבטלוויזיה מאוד דומים למציאות. לטענת פוסטמן הטלוויזיה שחקה את ההגנות על הילד וחשפה אותו טרם זמנו לעולם של המבוגרים – אלימות מין סכנות ומגפות. כתוצאה מכך הסמכות של ההורים כמקור ידע הולכת ונחלשת הילד גדל לעולם חסר אמון ותקווה. פוסטמן הוא הנציג החשוב ביותר של הגישה במגוננת והוא מדבר על השפעה שלילית שנובעת מהמדיום והתוכן. מאירוביץ מגיע מהדטרמיניזם הטכנולוגי – בודק איך הטכנולוגיה השפיעה על יחסי הורים ילדים. הטענה שלו כלפי הטלוויזיה היא שמדובר במדיום שמכרסם במעמד של ההורים בתור גורם מתווך למציאות. כל עוד החברה התבססה על מידע כתוב, להורים הייתה שליטה על מידע שמגיע לילדים וגם קריאה מחייבת אוריינות, לעומת זאת הטלוויזיה זה מדיום די פרוץ, לא צריך שליטה בשפה, היא נגישה מאוד. הידע הטכנולוגי של הילדים עולה על ההורים, לכן, יכולת הבקרה של ההורים יורדת, דבר שמעלה את הכוח של הטלוויזיה בתור סוכן חיברות. טענה נוספת של מאירוביץ – עולם הטלוויזיה למד להכיר את הצרכנים הצעירים ולכן היום המציאות הטלוויזיונית מטשטשת את הגבולות בין ילדות לבגרות. מאירוביץ דיבר מושג שנקרא מאחורי הקלעים – להורים יש אזור בהם מסתירים מהילדים אותו תחום שבו ההורים מתנהגים בצורה ילדותית מטופשת מינית, כל עוד המדיום הדומיננטי בחברה היה הדפוס זה איפשר להורים לשמר את המצב הנ"ל מחוץ לעיניהם של הילדים. הטלוויזיה משנה את זרימת המידע וחופשת בפני הילדים את מאחורי הקלעים באופן כזה מתחזק התהליך של אובדן הילדות. הגישה הפרשנית טוענת שהרצון של הילדים להיחשף לעולם המבוגרים הוא לא דבר חדש, המציאות המוצגת בטלוויזיה לא פוגעת במקום של ההורים כסוכני חיברות, אלא דווקא מחזקת אותם ומאתגרת אותם. (הטלוויזיה עוסקת בנושאים כמו מין, מחייב את ההורים לדיאלוג בין הורים לילדים) . בנוסף – להורים כמו למשתנים מתווכים נוספים יש השפעה על מהות המסר שמועבר מהטלוויזיה, זו טענה של הגישה הפרשנית שתמיד תלווה אותנו במהלך שיחה בין הורה לילד מועברת המשמעות של המסר הטלוויזיוני, כפי שתתאים לתפיסת מציאות ההורה, יש תמיד משמעות לנוכחות של מבוגר. הטלוויזיה בניגוד לידיעה של הגישה המגוננת מציגה היום מגוון רחב יחסית שלמודלים חברתיים בעיקר בתחום המגדר. יחידה 5 טלוויזיה ולמידה ביחידה זו נתמקד: א. איזה מציאות מונחלת על ידי אמצעי התקשורת. ב. האם המטען האישי של הצופים הצעירים, הילדים, משפיע על הצפייה? או שהמסרים הטלוויזיוניים מעצבים את המטען האישי של הצופים? האם הטלוויזיה יכולה לגבש עמדות או שאני בא טעון? ג. סיפוקים קצרי טווח – הטלוויזיה, טוענת סוזן נוימן, מורידה סף הגירוי של הצופים. יש צורך בסיפוק מידי, כלומר התרגלנו שהטל' מעניקה מענה מהיר לצורכנו, משופעת באירועים, יש חופש מאוד גדול. (ספר של 500 עמ' הופך לסרט בן שעתיים..). ד. נוימן טוענת שהטלוויזיה מעודדת גירויי עניין וסקרנות –הטלוויזיה מספקת לנו נגישות לעולמות חדשים, הצעירים נחשפים לדברים חדשים באמצעות הטלוויזיה. האם הטלוויזיה פוגעת בתהליכי הלמידה? מחקרים שנעשים על ההשפעה של הטלוויזיה והמורים, האם הטלוויזיה גורמת לאלימות, ולהשפעה על הישגים לימודיים. טלוויזיה והישגים לימודיים מחקר שהתקיים ע"י קבוצה שנקראה קרן להערכת החינוך בשנות ה 80, בדקה האם יש מתאם חיובי בין צפייה מרובה בטלוויזיה לבי ירידה בהישגים לימודים? נערכה השוואה בקליפורניה בקרב חצי מיליון, מתוך קבוצה של עדות, מעמדים וגילאים של כיתות ו' וכיתות יב'. בדקו כמה שעות צופה כל ילד ואת ההישגים הלימודים. גילו שיש מתאם חיובי, ככל שילדים צופים יותר בטלוויזיה מורגשת ירידה בהישגים הלימודיים שלהם. נעשה מחקר נוסף עי' הקרן להערכת החינוך שבדק כמה שעות צפייה מהוות צפייה כבדה במובן של פגיעה בלימודים, הפעם נבדקו רק 15000 ילדים בכיתות ונתקבלו מספר תוצאות מעניינות: 1. כמות הצפייה שממנה והלאה נתגלה מתאם חיובי בכמות הצפייה להישגים לימודיים היא 6 שעות – קשה להעריך שצפייה באמת גורמת לפגיעה בהישגים, יכול להעיד על דברים נוספים כגון: בידוד חברתי וכו'. 2. אפשר לראות הבדלים סוציו דמוגרפיים בהשפעת הטלוויזיה על הצופים הכבדים/ מרבים בצפייה. דווקא הילדים מהשכבות הגבוהות שהרבו יותר לצפות נפגעו יותר מבחינת הישגים ומבחינת קשרים חברתיים מה שמעיד על כך שההורים לא היו מעורבים החיי הילדים, קיימת השערה שאין יד מכוונת. מצד שני – בקרב ילדים משכבות חלשות בחברה – מקבוצות מעוטי יכולת שצפו בטלוויזיה בכמות של 3 שעות, ההישגים הלימודיים היו גבוהים יותר מהישגים של ילדים מאות רקע כלכלי שצפו פחות בטלוויזיה. הסבר- הטענה היא שהטלוויזיה בתור סוכן חיברות משלימה פערי ידע עבור אותם ילדים שמגיעים ממשפחות נכשלות בהיבט הכלכלי, הטלוויזיה יכולה להשלים היבטיי ידע כמו: שפה, ידע כללי. ההורים מעדיפים להשאיר את הילד ליד הטלוויזיה כי אין מי שישגיח עליו. השפעת הטלוויזיה על יכולת קרוא וכתוב מאמר של טניס וויליאמס – מקבאת – מאמר שעוסק בטלוויזיה "השפעות עקיפות של הטלוויזיה". בסוף שנות ה 60 משרד הבריאות האמריקאי קבע שהטלוויזיה פוגעת בהתנהגות חברתית של ילדים ומעודדת אלימות. משרד הבריאות כינס ועדה שהגיעה למסקנה שקשה לקבוע את ההשפעה של הטלוויזיה משום שאין קבוצת התייחסות להשוואה של ילדים ללא טלוויזיה, ולכן קשה להוכיח שהטלוויזיה באמת פוגעת לרעה. החוקרת וויליאמסר – מקבאת מגלה במדינה שלה – בקנדה שיש עיירה אחת שבה עדיין אין טלוויזיה מסיבות טכניות וידעה שתוך שנתיים כן תיכנס לשם טלוויזיה, ולכן היא בחנה את השפעת הטלוויזיה על הילדים בעיירה הזו. NOTEL. (אותו מחקר מיחידה 4 ) מטרה לבדוק ולהשוות את ההישגים של ילדי העיירה הזו מול 2 עיירות סמוכות – UNITEL ועיירה סמוכה MULTTEL, האם זה שיש מגון של ערוצים משפיע על הישגים לימודיים, בנוסף רצתה לבדוק האם כניסת הטלוויזיה משנה את היכולות ההישגיים של הילדים מעיירת NOTEL. מקבאת בדקה 4 תחומים : 1. יצירתיות 2. הישגים לימודיים בדגש על קריאה וכתיבה. 3. התמדה. 4. כישורים חברתיים. וויליאמס מקבאת לקחה ילדים בכיתות ב', ג' ו- ח' מ- 3 העיירות, בשלב זה היא רואה שההישגים של הילדים בכיתות ב' ו – ג' במיוחד ביכולת הקריאה והכתיבה גבוהה יותר ב – NOTEL העיירה שאין בה טלוויזיה ושבכתה ח' לא הורגשו בהבדלים האלו. בין 2 העיירות האחרות לא היו ממש הבדלים. הטלוויזיה נכנסת ל NOTEL ואז לאחר שנתיים שקיימת טלוויזיה וויליאמס מקבאת בודקת את אותם הילדים שבדקה קודם, הם נמצאים בכיתות ד,ה,ו ובדקה קבוצה נוספת שעכשיו הם בכיתות ב' ו ג' , היא רוצה לראות מה קרה לילדים בעקבות כניסת הטלוויזיה. בקרב הילדים שבכיתות ד' ה' ו' לאחר שנתיים ב NOTEL הרמה ירדה לרמה של ילדים בני גילם כמו בשתי העיירות האחרות. ההישגים של הילדים בכיתות ב' ו ג' שלמדו עם כינסת הטלוויזיה היו יותר נמוכים מילדים בני גילם שיש להם טלוויזיה, בעקבות החידוש של הטלוויזיה. תוצאות המחקר ניתן לראות שהשפעת הטלוויזיה על קריאה וכתיבה מורגשת בעיקר בגילאי ראשית הקריאה בכיתות ב' ו ג', שם חשים את ההבדלים באופן משמעותי. כניסת הטלוויזיה יצרה שינויי דרמטי בהישגים של ילדי עיירת NOTEL בקריאה וכתיבה לשלילה. יש להניח שהסיבות לכך הם חשיפה לחידוש. העובדה שהילדים הבוגרים יותר לא מתקשים בקריאה וכתיבה וקיים דמיון ביכולות של הילדים מעיירות השונות, מעידה שכנראה מגיל מסוים היכולת לקרוא ולכתוב כבר נרכשת. ויליאמס מקבת רצתה לבדוק דבר נוסף, האם הטלוויזיה משפיעה גם על האינטליגנציה – שאלת המחקר – האם חשיפה גבוהה לטלוויזיה פוגעת באינטליגנציה של הילדים? הממצאים לא הוכיחו בהכרח שהטלוויזיה פוגעת ביכולות הקוגניטיביות, אבל כן אפשר היה לראות שילדים בעלי רמת משכל נמוכה שהרבו לצפות בטלוויזיה, היה להם קושי בקריאה וכתיבה יותר מילדים אחרים. סיכום השפעת הטלוויזיה על ההישגים הלימודיים: א. מבחינת היקף הצפייה – מחקרים מראשים שבין 4-6 שעות ומעלה, הפגיעה בהישגים הלימודים מורגשת עוד יותר בקרב ילדים מרקע סוציו אקונומי גבוה. ב. בקרב ילדים מרקע סוציו אקונומי נמוך הטלוויזיה בהחלט מהווה סוכן לימודי חשוב שמשלים פערי ידע, בתנאי שהצפייה לא מופרזת. ג. קבוצת הגיל שחשופה במיוחד לנזקי הטלוויזיה בלמידה זו קבוצה בגילאי 7-8, אלו גילאים שבהם נדרש תרגול רב. ד. השפעת הטלוויזיה מורגשת במיוחד בקרב ילדים בעלי ליקויי למידה – בעיות אינטליגנציה משום שאז הטלוויזיה מהווה סוג של תחליף . טלוויזיה ולמידת השפה בשפה – חשוב לעשות הבחנה בין תכנים חינוכיים לבין תכנים בידוריים. מחקר של מייבל רייס בשנת 1992. מנסה לבדוק באיזה כלים תוכניות חינוכיות מנסות להנחיל מיומנויות של שפה. שיטת המחקר – ניתוח תוכן, רייס בדקה שלוש תוכניות פופולריות בארה"ב ביניהם רחוב סומסום. מניתוח התוכן שערכה רייס היא שמה לב שיש מספר חוקים שחוזרים על עצמם למטרת לימוד שפה: 1. חזרתיות – יש חזרה על פרטי העלילה ועל מילים, יתכן שאת אותו קטע אנימציה /מערכון רואים מס' פעמים. 2. שימושים ב 5 הממ"ים – מה, מתי, מדוע, מקום, מין. 5 כללים עיתונאים שמשתמשים בהם בפיתוח רעיונות. צריך לתת מענה לשאלות הנ"ל כבר בתחילת הקטע. המטרה היא שבכל קטע שמוקד לילדים יהיה מענה לשאלות הללו ששום דבר לא יהיה פתוח. 3. שאלות של כן ולא לצופים – שאלות אלו נותנות אישור מענה. 4. שימוש ב"קול על" – קריינות VOICE OVER קריינות שמתארת את המתרחש על המסך, קיימת השלמה מילולית שהיא איטית מאוד שנעשית בטון של הורה מבוגר. מחקר המשך למחקר הנ"ל של רייס, ביקש לבדוק האם מיומנויות השפה של הילדים בגילאים נמוכים משתפרות כתוצאה מצפייה בתוכניות חינוכיות. הממצאים הראו שצפייה בתוכניות כמו: רחוב סומסום, הביא לשיפור השפה של הילדים שצפו בתוכנית. תתכן למידה ללא נוכחות של דמות בוגרת (הורים) הדבר היחידי שחסר בצורת למידה כזו, זו אינטראקציה ישירה וזה נכון לגבי תוכניות חינוכיות. לבי תוכניות בידוריות / מסחריות – ברגע שילדים צופים בתוכניות מסחריות הכללים שרייס הצביעה עליהם לא מתקיימים , נשאלת השאלה האם גם בהם ניתן לשפר מיומנויות של שפה? מחקרים מראים שלגבי תוכניות מסחריות כאשר הצפייה של הילדים מלווה בהורים גם תוכניות מסוג זה יכולות לשמש למען שיפור השפה. כשמדובר בתכנים בידוריים גם דרכם ניתן להעשיר את השפה בתנאי שיש יד מכוונת של ההורים. סיכום שפה במיומנויות של שפה יש חשיבות לא רק לכמות הצפייה, אלא גם לסוג התכנים, בנוסף, לתוכניות חינוכיות שמכוונות לשיפור השפה יש מאפיינים שחוזרים על עצמם בהקשר זה ראינו את המחקר של מייבל רייס. גם ביחס לשיפור הלמידה יש משמעות לגיל, בגילאי 6-7 הצפייה בתוכניות חינוכיות יכולה לתרום מאוד לשיפור השפה, מורגשים הבדלים בין ילדים שצופים בתוכניות כאלו לילדים שלא צופים בתוכניות אלו. שיפור הרמה הבסיסית - טלוויזיה מהווה כמקור בסיסי. צפייה של הורים ביחד עם ילדים בהחלט תורמת לשיפור השפה, במיוחד כשמדובר בתכנים מסחריים. ילדים בעלי שפה גבוהה נוטים יותר לצפות בתוכניות חינוכיות – יש ניסיון להתייחס למאפיינים האישיים של הילדים, יתכן שזה גם רצון לרצות את ההורים. איך טלוויזיה משפיעה על למידה ? טלוויזיה ומיומנויות מיוחדות נשאלת השאלה – אם הטלוויזיה סוכן חיברות חשוב – יתכן שהיא מפתחת כישורים קוגניטיביים שלא היו קיימים בעבר? מושגים חדשים – AIME – מושג שהגה גבריאל סלומון, הכוונה – לכמות המאמץ המנטלי שמשקיע הפרט בזמן הצפייה. סלומון אומר – שמאמץ מנטלי מקביל למאמץ פיזי, בזמן צפייה בטלוויזיה הפרט נדרש לרמות שונות של מאמץ מנטלי, אם התוכן חדש בלתי צפוי, מעניין אז כמות המאמץ המנטלית שהפרט ישקיע תהיה יותר גבוהה, ולהיפך, כאשר התוכן מוכר וצפוי ולא מגנטי אז כמות המאמץ המנטלי תהיה נמוכה. יש לזכור שאצל ילדים גורם ה-AIME משתנה, משום שהצפייה בטלוויזיה מחייבת אותם להתייחס לרבדים שונים של מידע שבחשיפה אצל בוגר נתפסים כמכלול אחד. כלומר, בגלל שאצל מבוגר יכולת המיקוד שלו מגובשת הוא יכול לעשות מס' פעולות בו זמנית, לשים לב לפסקול, לדמויות, להיזכר בסרטים קודמים, לעומת זאת, ככל שהילד צעיר יותר בכל צפייה מחודשת באותו סרט, מוקדשת תשומת לב לרובד מסוים, לכן קיימת נטייה אצל ילדים לראות את אותה הקלטת מספר פעמים, כי כל פעם שמים לב לפריטים אחרים. רמת ה AIME מושפעת מאוד ממעורבות של הורים ושל הסביבה בכלל. רמת ה AIME גבוהה כאשר התוכן מעניין. רמת AIME נמוכה כאשר התוכן משעמם. אינטליגנציה מרחבית סוג של אינטליגנציה שבודקת את היכולת של פרטים לייצג באופן מנטלי ומדויק יחסים מרחביים ולהבין את ההשלכות של שינויים שחלים על היחסים האלו. הכוונה היא לתפיסה מרחבית – היכולת להבין מידע חזותי שסותר את הפלט החושי (את מה שהחושים עיבדו) איך מתמודדים עם מה שרואים בסביבה לא תואם למה שעובדתי. חלק מהחוקרים טוענים שהטלוויזיה משפרת את האינטליגנציה המרחבית, פעם היו עורכים ניסויים שקשורים לאינטליגנציה מרחבית. הטענה היא שהטלוויזיה מאוד משפרת את היכולות המרחביות. האם באמת החשיפה לטלוויזיה בגיל צעיר משפרת את האינטליגנציה המרחבית? האם אפשר להשפיע על תהליך הלמידה בכדי לשפר את האינטליגנציה המרחבית? בכדי לבדוק את הנושא יש לבדוק את ההשפעה לטווח קצר. מחקר של סלומון ב 1979 ו ב 1994 – 2 מחקרים ואותם תוצאות, סלומון לוקח 2 קבוצות של ילדים בגילאי ביה"ס יסודי ולכל קבוצה הוא נותן לראות את אותה תמונת נוף, רק בכלים טכנולוגים אחרים. קבוצה א – ראתה תנועה של מצלמה שחושפת בצורה איטית את תמונת הנוף ברוחב של 180 מעלות. קבוצה ב – ראו את אותה תמונה, רק בחלוקה לתמונות סטילס, הציגו את כל התמונות בו זמנית. סלומון לאחר מכן ערך ניסויי מבחן שנקרא "זווית הראייה הנתפסת" מבחן שפיתח פיאז'ה, הילדים שצפו בתנועות המצלמה – מרביתם זיהו נכון את התמונה הרלבנטית. הטענה היא שהטכניקה של תפיסת המרחב שנרכשה בחלק הראשון של המחקר, השפיעה על התפיסה המרחבית בחלק השני. ניתן לראות שלמדיום ויזואלי, טלוויזיה, יש השפעה חיובית על האינטליגנציה המרחבית. זה המחקר היחידי שניסה לקשור בין טלוויזיה לתפיסה מרחבית. מחקרים אחרים לא תמיד הציגו תוצאות חד משמעיות, כאשר הציגו את המחקרים שלא הצליחו. סלומון טען שבנוסף להשפעת המדיום יש לקחת בחשבון את רמת ה AIME של הילדים השונים, כלומר ילדים שונים ברמת החשיפה שלהם לגירויים ויזואליים, ושליטה ביכולות קוגניטיביות, יתכן שיש ילדים שמשקיעים מאמץ יותר מילדים אחרים. איך אפשר להשתמש בטלוויזיה ככלי חינוכי? (מהגישה הפרשנית) מתחילת שנות ה 60 מתחילים לעסוק בשאלה הנ"ל. סוג התוכניות הראשון שעוסקות תכנים חינוכיים היא תוכניות של "ראשים מדברים" קרייני רצף בין תוכנית לתוכנית המטרה היא לחקות את הרדיו במתכונת של טלוויזיה. המטרה הייתה להביא את המורים הטובים ביותר לאולפן הטלוויזיה מתוך כוונה שיתנו שעורים מתוך הטלוויזיה, והרעיון הוא ליצור מערכת חינוך אחת. בהתחלה הייתה התלהבות מאוד גדולה אולם מה שבעצם בעייתי במתכונת כזו, ומה שגרם לשיטה שלא לשרוד היה: - זה עדיין לא תחליף למורה חי. - ברגע שפג החידוש לא היה שום יתרון למדיום, אין שימוש בפוטנציאל הטלוויזיה. - לא תמיד היה מתאים לתוכניות החינוך בטלוויזיה . - חשש של מורים – פתאום קיים מורה שנתפס כמאיים. מחקרי רחוב סומסום מטרות התוכנית בשנת 1969 מתרחש משהו שבארה"ב מתייחסים אליו כמו לנחיתה על הירח, הופעת התוכנית "רחוב סומסום" המטרה של התוכנית היא לשפר את ההישגים של ילדים בגילאי 3-6, מבין השכבות החלשות, זהו סוג של ניסויי, לשפר את ההישגים של אותה אוכלוסיה. התוכנית שאפה לקדם מוכנות של הילדים לבית הספר תוך דגש על מיומנויות רלוונטיות, בנוסף התוכנית ביקשה לצמצם פערים בין ילדים וסיפקה מידע בטווח מאוד מגוון של נושאים כמו – תזונה, זהירות בדרכים יחס לחריג, קריאה כתיבה חשבון פתרון בעיות ותפיסה. באופן ממוקד יותר ביקשה התוכנית לקדם מיומנויות של זיהוי אותיות וספרות ופעולות חשבון בסיסיות. התוכנית גם ביקשה לתרום להתפתחות החברתית והרגשית של הצופה ולקדם ערכים חיוביים כמו שיתוף פעולה יחס לחריג וכו'. סיבות להצלחה מה שמייחד את התוכנית זה שהיא מודעת למאפיינים של המדיום וגם לכללים של רייס, התוכנית בנויה טלאים טלאים, ממערכונים קצרים, מתוך הכרה בכך שהריכוז של הילדים נמוך, ויש צורך בגירויי מידי ובמקום לראות בזה מגבלה השתמשו בזה ככלי חינוכי. שימוש בז'אנרים – יש סרטים מצויירים שימוש בבובות, בשחקים, לכל אחד מאיתנו יש סכמות מאוד מגובשות. השתמשו בתוכנית הילדים כסוכני לימוד, לא מורה מול כיתה כמו "בראשים מדברים" אין ניסיון להתיילד - מבוגר שמנסה לדבר עם הילד כמו ילד. בתוכנית ניתן לראות את כל המאפיינים של רייס: - חזרתיות גבוהה, אין בעיה להראות את אותו קטע מס' פעמים. - הרבה שאלות של כן ולא. - שימוש בקריינות , קול על. - 5 הממ"ים ואיטיות. התוכנית נבנתה כך שכל צופה יכול להפיק ממנה תועלת לפי צרכיו והתפתחותו, המטרות שלה היו ממוקדות. התוכנית התאימה את היעדים החינוכיים ודרכי הצגתם ליכולות השכליות והרגשיות של הילדים ובכך הביאה לידי ביטוי את מודל פישט. התוכנית סיפקה מודלים לחיקוי והזדהות, העמידה את הילדים ועולם התוכן שלהם במרכז, וגם עודדה מעורבות מצד הילידים. מעבר לתוכניות הלימודיות היה לתוכנית גם מסרים שהקדימו את זמנם, קהל הילדים שהשתתף תוכנית היה מגוון מבחינה אתנית, דתיים חילוניים. בארץ – קיפי בארה"ב הציפור הצהובה. הרעיון ליצור דמות שאיתה ניתן להזדהות מבחינה מגדרית. התוכנית תרמה מאוד באופן מהפכני להישגים הלימודיים של ילדי משכבות מצוקה. בעקבות ההצלחה של התוכנית במעל 150 מדינות, במתכונת של זיכיון . השפעות המחקרים המוקדמים הראו שצפייה בתוכנית הובילה ילדים בגילאי 3-5 להישגים טובים יותר במבחנים של זיהוי אותיות, ספרות ומושגים בסיסיים. המחקרים גם הראו שההשפעה הייתה זהה אצל בנים ובנות וקבוצות אתניות ממעמדות שונים. ביקורת על התוכנית רחוב סומסום מדובר עדיין בסוג מאוד מסוים של למידה, למידה שבנויה על מסרים אור קוליים, ועל סף ריכוז מאוד נמוך, עדיין לא מדובר בלמידה שתכשיר טוב יותר. התוכנית פיתחה את השפה, אבל לא פיתחה את התרגול. לא רק ילדים משכבות מצוקה נחשפו לתוכנית, ולאור ההצלחה של התוכנית, הורים ממשפחות בעלות מעמד סוציו אקונומי גבוה יותר דחפו את הילדים לצפות בתוכנית, מה שיצר בארה"ב ציפיות מילדים בגיל הכניסה לביה"ס, החברה הופכת להיות תחרותית יותר. הביקורת על המחקרים שנערכו על התוכנית היא שהם לא לקחו בחשבון את מעורבות ההורים בצפייה. המחקרים המאוחרים יותר תיקנו את זה וכבר לקחו בחשבון את מעורבות ההורים. הם נעשו ע"י קבוצת חוקרים בשם CRITIE. המחקר שלהם נקר פרויקט החלון המוקדם. המחקר עקב במשך 3 שנים אחרי 250 ילדים בגילאי 2-4. הילדים היו ממגוון אתני ומעמדי (בנים ובנות) המחקר התבסס על יומני צפייה וגם הערכה של מאפייני המשפחות. מה שבדקו אצל הילדים היה כישוריהם הלשוניים ומיומנויות נוספות שמעידות על מוכנות לבית הספר. מסתבר שהתוכנית משפרת את מיומנויות המוכנות לביה"ס וככל שהילדים צפו יותר הם היו מוכנים יותר בנוסף ככל שהצפייה נעשתה בגיל מוקדם יותר ההשפעה הייתה גדולה יותר. מעבר לכך הסתבר שההישגים היו טובים גם ללא מעורבות ההורים כך שבעצם מה שמשפיע על הילדים זה קודם כל התכנים. ממצא נוסף שעלה הוא שילדים ממעמדות נמוכים הפיקו תועלת רבה מהתוכנית אבל הם דווקא נזקקו לתיווך ולעידוד הצפייה מצד המבוגרים. בשורה התחתונה ההשפעה התבטאה בעמדות חיוביות כלפי לימודים, בהגברת הביטחון העצמי ביכולת ללמוד (מסוגלות) וההשפעה גם הייתה לטווח ארוך – לא רק בזמן הצפייה אלה גם לאחריו. מחקרי רחוב סומסום הם הדוגמה הטובה ביותר להשפעה החיובית של טלוויזיה על הילדים. קווים מנחים לתוכניות חינוכיות – מה צריך להיות בהם מבחינת התוכן ומבחינת הערך החינוכי? מאמר של חוקר ישראלי שחי בארה"ב שלום פיש, המודל נקרא מודל הקיבולת. פיש טוען שעד למאמר שנות ה 90, ההתייחסות לתוכניות חינוכיות במחקר הייתה מוגבלת לניסיון לבחון את ההשפעה שלהם על ילדים. לא נעשה ניסיון לבדוק את התהליך הקוגניטיבי שעוברים הילדים במהלך הצפייה. איך בעצם ילדים מנתחים ומעבדים את המידע שהם מקבלים בתוכניות חינוכיות? פיש אומר שאם נצליח להבין את התהליכים הקוגניטיביים האלו יהיה אפשר לעצב תוכניות לילדים שישיגו את היעדים החינוכיים שאליהם הם מכוונים, וכנ"ל גם להורים ככלי עזר שמשמש כמתווך. פיש מציע מודל שמציג את המרכיבים בתהליך של עיבוד המידע הטלוויזיוני. פיש מנסה להראות פה בארץ בצורה ויזואלית את התהליך הקוגניטיבי שהילדים עוברים בצפייה. מבחינת הגישות פיש משתייך לגישה המגוננת. יש רצון להציג מודל – הכוונה היא להבין איך הטלוויזיה משפיעה על הילדים, יש רצון לגונן. קיימים 4 מושגים חשובים למחקר הנ"ל: 1. עיבוד עלילה – מדובר בתהליך של ניתוח מרכיבי התוכן מתוך המידע הטלוויזיוני, מרכיבי הסיפור, השתלשלות האירועים, אופי הדמויות , היחסים ביניהם. זהו תהליך שהצופה הצעיר נדרש אליו. 2. עיבוד התוכן החינוכי – מתייחס למסרים החינוכיים, השכלה, מידע, וחינוך לערכים, למושגים ולערכים נרכשים. 2 התהליכים הללו מציגים תהליך שהצופה צריך לעבור. 3. מרחק – במובן של הטווח בין תהליך עיבוד העלילה לתהליך עיבוד התוכן החינוכי, כאשר המרחק מצומצם המסר החינוכי משתלב במסר העלילתי. למשל : כאשר יש סיפור קצר שבסופו מופיע מוסר השכל, כאשר יש איזושהי דרמה בלשית וכדי לפתור את הבעיה יש להשתמש בנוסחה מתמטית, התוכן החינוכי משתלב בתוכן העלילתי. כאשר המרחק הוא גדול, המסר העלילתי מעובד ברובד נפרד, לעיתים המסר העלילתי נמצא ברובד גלוי והמסר החינוכי מצוי ברובד סמוי. רובד סמוי – הכוונה שהמסר לא נגיש לא ברור לילדים, המרחק הוא גדול. למשל: אם יש סיפור חינוכי שמספר על הנזקים של סמים והטענה שאם השימוש בסמים לא חוזר על עצמו , קשה להבין את הקשר הסיבתי בין הגורם לתוכן. עפ"י יחידה 2 אפשר לראות שיש קושי לחבר אירוע מסוים למשהו שהתרחש קודם. כאשר המרחק קצר התהליך של עיבוד העלילה ועיבוד התוכן החינוכי קטן וקל יותר להתמודד. 4. זיכרון פעיל – המקום שבו מתרחשים תהליכי עיבוד המידע שהצגנו קודם, הכוונה בזיכרון פעיל בד"כ לזיכרון לטווח קצר, זיכרון מידי שהוא נגיש מאוד ומבטא עיבוד מהיר של המסר שמגיע מהחושים. פיש אומר שמהידע הקיים ניתן להסיק 3 מסקנות לגבי היחסים בין העיבוד העלילתי לעיבוד התוכן החינוכי: 1. ההעדפה הטבעית של כל צופה היא להתרכז בעיבוד התוכן העלילתי, העלילה היא כלי שיכול למשוך איתו את המסר החינוכי, אבל לא להיפך. 2. כאשר המסר העלילתי תובעני מדי, מורכב/חדש, לא כ"כ מובן לקהל הגילאים הזה, סביר להניח שהצופים הצעירים ימנעו מלנסות ולעבד את המידע החינוכי, ולהפך כשעיבוד המידע החינוכי תובעני ומתמקדים בו, קשה להבין את המסר החינוכי. מושג ה AIME – רמת המאמץ המנטלי, לילדים יש קושי להכיל את כל הרבדים של המידע בו זמנית. מצפייה בודדת בד"כ, הדגש יהיה על הדגש העלילתי בצפייה חד פעמית. 3. הנטייה של תוכניות חינוכיות היא לשם את הדגש על הצד העלילתי. התנאים שמאפשרים תהליכי עיבוד יעילים יותר – באיזה נסיבות אפשר לשפר את התהליך שקורה בזיכרון הפעיל- תהליכים בעיבוד העלילה - מאפייני הצופה - רקע לגבי התוכן שבו עוסקת התוכנית- אם יש לו ידע מוקדם הוא יתמקד בעלילה. הכרת הסכמות של הסיפור – ז'אנרים, ברגע שמכירים מאפיינים מסוימים כמו בידור , יודעים לא לקחת ברצינות דברים מסוימים. הכרת מאפיינים צורניים – מוזיקה צלילים (זיהוי פתיח של תוכניות). יכולות קוגניטיביות – מידת ריכוז, יכולת וזיכרון. מאפייני התוכנית מה מבחינת התוכנית יהפוך אותה לנגישה יותר לעיבוד העלילה – - מורכבות הסיפור – ככל שיש פחות התפתחויות, כשהקשר בין סיבה לתוצאה יותר מובן. - כשיש הרבה פרטים – לילדים קשה להבחין בין עיקר לטפל. - התאמה לסכמות סיפוריות – הפרדה בין טוב לרע, כשנשמרת החוקיות של הז'אנר קל יותר להבין את הסיפור. הנסיבות שמקלות על עיבוד התוכן החינוכי מאפייני הצופה ידע מוקדם בנושא החינוכי- התוכנית יכולה להיות חומר משלים לידע קודם. עניין בתוכן, אם הילד לא מתעניין בתוכנית חינוכיים יהיה לו קשה להתחבר. מאפייני התוכנית בהירות בהצגת החומר, איזה אוצר מילים? האם מתאים לקהל הצופים? רמזים מקדימים, הכוונה להבהיר לצופה מהו המסר החינוכי, למקד אותו ולעזור לו לחלץ את התוכן החינוכי מתוך העלילה שבה הוא שקוע. באמצעות הכלים האלה פיש מנסח כמה הצעות לעתיד : א. תוכנית חינוכית צריכה להיות מכוונת להשקעה ברמת AIME גבוהה מבחינת הצופה, צריכה להוציא מהצופה השקעה מנטלית גבוהה, צריכה להיות מאתגרת מעניינת, אך עדיין נגישה ולא קשה, תוכנית שאפשר ללמוד ממנה לא רק ברובד העלילתי. ב. חשוב שהעלילה לא תהיה תובענית מידי, הסיפור צריך להיות מאוד מינימלי ופשוט כדי שהמסר החינוכי יהיה נגיש. ג. המסר החינוכי צריך להיות פשוט מאוד, מסר שיחזור כמה פעמים מאשר ניסיון ללמד טווח גדול של מסרים, לא להציף במידע חדש. ד. חשוב שהמרחק בין שני תהליכי המידע יהיה קצר. חשוב שהמסר החינוכי ישתלב בעלילה, שניתן יהיה לבין אותו בקלות. פיש – מצניע את המטרות של התוכנית החינוכית יכולת הלמידה מתוכם מוגבלת. זה מתאים לגישה המגוננת , הוא לא מייחס כוח חיובי לטלוויזיה וכן הוא מנסה לבדל את הילדים לקב' גיל. הטלטביז תוכנית טלוויזיה שעושה שימוש בעקרונות של פיש. זו תוכנית מצליחה שהופקה ע"י ה- B.B.C ומיועדת לילדים מגיל כמה חודשים עד גיל 3. באופן מפתיע זו התוכנית הרווחית ביותר של ה- BBC. מאפיינים – 4 דמויות חצי אנושיות חצי חייזריות, לא מזוהות מבחינה מגדרית או חברתית ותרבותית. האווירה – טבע דשא ושילוב של משהו בדיוני הדמויות – לא מדברות בשפה ברורה, שפה תינוקית וג'יבריש. סביבה ללא קונפליקטים אין יותר מידי קשיים, התוכנית מציגה עולם בטוח ללא בעיות וסכנות ללא אלימות ללא סטריאוטיפים חברתיים. מחקרים שבדקו את ההשפעה של התוכנית על הילדים הראו שהילדים מפגינים מעורבות פעילה בזמן הצפייה – תנועות ידיים ריקודים וכו'. הילדים הבוגרים יותר (1.5-3) רוכשים אוצר מילים גדול מהתוכנית. העלילה של טלאטביז - דרישות AIME - עלילה פשוטה - מסר חינוכי מינימלי עפ"י רייס חזרתיות –חוזרת על המון דברים במהלך תוכנית אחת קריינות על איטיות הקצב מאוד איטי מתחבר לעניין החזרתיות שימוש בז'אנר של בובות וסרטים מצולמים. ביקורת התוכנית מציגה עולם נטול קונפליקטים התוכנית מעודדת ילדים לקיבעון , הגיבורים תינוקות במובן המלל וההתנהגות המסרים האוניברסליים של התוכנית, דמויות ללא זהות מינית מוגדרת, ולהורים חשובה הזהות המינית המוגדרת. עובדה זו מפחידה הורים. בנוסף התוכנית לא תובענית מספיק ולא מעשירה את הילדים אלה מעודדת אותם לדריכה במקום ולאי התפתחות. סיכום יחידה 5 הגישה המגוננת – מתמודדת בעיקר עם השאלה של השפעת הטלוויזיה על תהליך הלמידה, כשהמסקנה המרכזית הייתה שחשיפה מופרזת לטלוויזיה פוגמת בתהליך הלמידה בבית הספר. השפעות שליליות מורגשות בעיקר בגילאים צעירים ובעיקר בגיל ראשית הקריאה 6-7 גיל שבו נדרש תרגול רב, ועפ"י מקבט וגם ניומן צפייה בטלוויזיה מחליפה את התרגול. לגבי שימוש ככלי חינוכי, הגישה מגוננת מוצאת את השימוש בתוכניות חינוכיות כלא יעל במיוחד משום שהן מספקות מידע חינוכי שאינו מקביל ליכולות הנדרשות בבית הספר, שימוש במידע חזותי ולא במידע מילולי. בנוסף, צפייה בטלוויזיה גם למטרות חינוכיות מעודדת את הילדים לצרוך סיפוקים מיידים שדורשים על סף ריכוז נמוך. המודל של פיש שהצגנו מתייחס להצלחה של תוכניות חינוכיות כמו רחוב סומסום ומנסה למדל לתוכניות חינוכיות בעתיד. הגישה הפרשנית – טוענת שהשפעת הטלוויזיה על למידה אינה בהכרח שלילית, ראינו מקרים בהם חשיפה לטלוויזיה דווקא שיפרה את היכולות של הילדים. הגישה הפרשנית מאמינה שיש עוד גורמים שמשפיעים על תפקוד הטלוויזיה במידה חוץ מרמת הצפייה. סוג התוכניות החינוכיות יכולות לתרום להשכלה של הילד, להתאמה שלו לערכים חברתיים. זה בלט במיוחד בקרב אוכלוסיה הסובלת מפערי ידע כסוג של השלמה. תרבות חינוכית – הגישה הפרשנית תצביע על כך שבתנאם מסוימים הטלוויזיה הופכת לכלי חינוכי. כאלטרנטיבה למודל של פיש – הגישה הפרשנית תצביע על צורך לבחון משמעויות שהילדים עצמם מייחסים לתוכנית. יחידה 6 אוריינות מדיה אוריינות מדיה – שליטה בשפה התקשורתית. הכוונה היא למידת הנגישות של האדם לאמצעי התקשורת. מדובר על היכולת לנתח, להעריך ולייצר מסרים באמצעי התקשורת השונים ולדעת לפענח מספרים ולפענח את האופן שבו קהלים עושים זאת. ז"א אדם שצורך תקשורת בצורה ביקורתית. מרבית החוקרים סבורים כי מיומנויות אלה כוללות את הבנתם של חמשת המאפיינים האלה: 1. המסרים בטלוויזיה מובנים – ז"א שתמונת המציאות בטלוויזיה היא סובייקטיבית, מציגה תמונה חלקית (בגלל מגבלות המקום, סיבות טכניות, המציאות בטל' תמיד תהיה מוגבלת). בכל תוכן טלוויזיוני של ממד של הבניית מציאות. הבעיה היא שצופה הטלוויזיה לא תמיד מודעים למגבלות המדיום, בגלל שהזוית היא מוגבלת ותופסים את המציאות הטלוויזיונית כתמונה בלעדית של המציאות. 2. המציאות הטלוויזיונית נוצרת בהקשרים פוליטיים, חברתיים וכלכליים – זווית הראייה הסובייקטיבית של הטלוויזיה נשענת על שיקולים מסחריים, פוליטיים או מהקשרים חברתיים (בעל המאה הוא בעל הדעה, נגישות לאליטה פוליטית משפיעה, אחריות חברתית, לשמור על הסדר החברתי הקיים). 3. תהליך הפרשנות של הטקסט הוא תוצר של אינטראקציה בין המפענח, התרבות והטקסט. לכל טקסט אין סוף פרשנויות , פיסק – פרשנות נגזרת מכל מיני הביטים חלקם תרבותיים, חלקם מציאותיים, חיצוניים סובייקטיביים. 4. לאמצעי התקשורת יש שפות, מערכת סמלים, וז'אנרים שונים, חשוב להכיר את השפה התקשורתית, כלים שמשרתים את הטקסט, מעצימים אותו ויש להכיר את הכוח שלהם להפעיל מניפולציות על הצופה. 5. לאמצעי התקשורת השפעה על תפיסתנו את המציאות, תפיסת המציאות בטלוויזיה משפיעה על תפיסת המציאות של הצופים. זה קורה גם כי הטלוויזיה נגישה למקומות שבד"כ אין לצופה נגישות אליהם, אבל גם כי נוח לצופה הטלוויזיה להסתמך על הטלוויזיה כמוקד מידע, הטלוויזיה סוכן חיברות שמבנה מציאות. לסיכום ניתן לומר שאוריין מדיה יהיה מסוגל לפענח לנתח ולייבא מסרים כאשר התהליך הזה הוא תהליך בלתי פוסק של חיפוש משמעות, יצירת משמעות ע"י טקסטים תקשורתיים והבנת הדרכים שבהן אחרים עושים זאת.
אתרים ממולצים     ספא     המאגר     סיכומים הפתוחה     רכב

Hamaagar.net/sikumim - Copyright© 2013 Powered by PHCDownload