עמוד ראשי
מאגר הסיכומים האוניברסיטה הפתוחה
החצר האחורית של הסטודנטים באו"פ

  the open university- a never ending story   


שלח/י את המשפט שלך

פרסום באתר המאגר

גם כאן תוכל למצוא את הפרסומת לאתר שלך

קישור ממומן - אתר המאגר

שלום שנה א

מעל ל-300,000 סטודנטים יפתחו היום (13/10/2013) את שנת הלימודית האקדמית ב-66 מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מתוכם 56,311 סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה!

תואר ראשון בניהול של האוניברסיטה הפתוחה

לימודי תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה מכשירים את דור העתיד של מנהלי השיווק, הפרסום והתפעול של ישראל, שיטת הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה מבטיחה בוגרים

תעודת הוראה

תעודת הוראה מתקבלת לאחר סיום לימודי הוראה ומעבר התמחות בתחום. התעודה מעניקה מקצוע לחיים, המאפשר סיפוק רב ותעסוקה בטוחה לאורך שנים

הלה"ב - העמותה לקידום השכלה בישראל (ע"ר)

עמותת הלה"ב הקימה מנוע חיפוש של מלגות על פי נתוני הסטודנט, נכון להיות מכיל בתוכו מנוע החיפוש קרוב ל-1,000 מלגות שמטרתן לסייע לסטודנטים לרכוש השכלה במו

מלגות האוניברסיטה הפתוחה

מימון תואר ראשון יכול להיות מעמסה כלכלית רצינית על כתפי הסטודנט או הוריו ולכן מציעה האוניברסיטה הפתוחה מגוון מלגות הניתנות על פי המצב הכלכלי או לפי הת

     חיפוש באתר המאגר!


פרסום באתר המאגר

הפרסומת שלך יכולה להופיע באתר המאגר! טקסט או באנר גרפי כאן ובכל מקום באתר

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

7,000 מבקרים יחודיים בחודש ולמעלה מ-1,000,000 דפים נצפים בשנה

קישור ממומן - אתר המאגר

פרסום באתר המאגר

מחירים מפתיעים ומגוון אפשרויות לפרסום ושיתוף פעולה באתר המאגר

קישור ממומן - אתר המאגר

הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה זקוקים לסיכומים שלך!
לחץ כאן כדי לשתף את הסיכום שלך במאגר!
 דף הבית » מאגר סיכומים האוניברסיטה הפתוחה » מדעי החברה - ניהול » דיני חוזים (10800) » דיני חוזים - סיכום פסקי דין - גרסא 2
דיני חוזים - סיכום פסקי דין - גרסא 2
מחיר הורדת סיכוםחינם!!!
דרוג הסיכום5/5  (6 הצבעות)   דרגו את הסיכום
משתמש מעלהתפוז
הורדות931
צפיות6,669
סוג קובץDOC
גודל הקובץ(לא ידוע)
עדכון אחרוןNov 15, 2008 - 12:35
זמן הורדה משוער750Kbit:  0s  · 1Mbit:  0s  · 1.5Mbit:  0s  · 2Mbit:  0s

הורדת הסיכום תתאפשר בעוד כמה שניות
אם אתה רואה את ההודעה הזאת, אתה צריך לאפשר גאווה סקריפט בדפדפן שלך


   בכדי למנוע הורדות אוטומטיות מאתר המאגר, אנו נאלצים לבקש ממך להמתין כמה שניות לפני הורדת הקובץ


   דווח על לינק שבור
תקציר הסיכום
סיכום פסקי דין שנה א' - חלק א' עקרון תום הלב: א. במשא ומתן לכריתת חוזה. ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב: עובדות: בית יולס פרסמה מכרז בעניין הקמת בית אבות, בתנאי שעל המציע לצרף להצעה ערבות בנקאית וכי החברה אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר. חברת רביב, חברת ארנסון וחברת רסקו היו חלק מהחברות. רביב וארנסון עמדו בכל תנאי המכרז ואילו חברת רסקו לא, בכך שלא הפקידה ערבות בנקאית. בית יולס החליטה לתת את העבודה לרסקו, בתנאי שהצעתה לא תעלה ביותר מ5 על הצעתה של רביב שהייתה הזולה ביותר. התנהל מו"מ בין בית יולס לחברת רסקו ובמהלכו הסכימה רסקו לתנאי שנקבע בהחלטת ועדת המכרזים של בית יולס. לא נערך מו"מ מקביל עם חברות רביב וארנסון. שאלה משפטית: האם חובת תום הלב כוללת את החובה לנהוג בשוויון גם במכרזים פרטיים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט אלון (דעת רוב): 1. עקרון תום הלב שבחוק החוזים מחייב את הצדדים לנהוג ביושר ובדרך מקובלת במו"מ, אך מכאן אין להסיק כי עקרון השוויון יחול כנורמה של חובה במשאו ומתנו של הפרט! 2. תום לב אין פירושו שוויון. תפיסת המשפט הישראלי היא שהצדדים רשאים להתחרות ביניהם, ללא הגבלה, אלא אם החליטו הצדדים להתנות על כך! 3. הקביעה כי איסור ההפליה והחובה לנהוג בשוויון חלים גם על פרטים העורכים מכרז סותרת את עקרון היסוד של חופש ההתקשרות. כל עוד לא התנו הצדדים במפורש לנהוג בשוויון, אין הם מצפים לקיומו ואין הם רואים בהעדרו משום פגם כלשהו בטוהר הליכי המכרז. 4. עקרון חופש ההתקשרות והתחרות שפירושו אי חובת השוויון, עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, כל עוד מתנהג בעל המכרז בדרך מקובלת וביושר המתחייבים מעקרון תום הלב! 5. לסיכום: חובת השוויון ואיסור ההפליה החלה על גוף ציבורי העורך מכרז אינה חלה על מכרזים פרטיים!!! השופט אלון (דעת רוב): אין לשלול את האפשרות כי בעל המכרז מוכן ליטול על עצמו חובות בדומה לגוף ציבורי המפרסם מכרז. במקרה דנן לא נראה שהמזמין נהג בחוסר תום לב כאשר לא ניהל מו"מ עם העותרות במקביל למו"מ שניהל עם רסקו. השופט שמגר (דעת מיעוט): 1. החובה לנהוג בתום לב במכרזים פרטיים כוללת את החובה לנהוג בשוויון. 2. עקרון תום הלב הוא עקרון קוגנטי, לפיכך בד"כ לא יינתן תוקף להתניה לפיה התנהגות מסוימת אשר עשויה להוות הפרה של חובת תום הלב לא תהווה עילה לתביעה. 3. החובה לנהוג בשוויון בין המשתתפים במכרז אינה פוגעת בחופש להתקשר, אלא מוטלת במסגרתו של הקשר המשפטי שנוצר לפני בחירתו של מי שהחליט לערוך מכרז. ההחלטה: העתירה של בית יולס התקבלה וביטלה את החלטת ביהמ"ש העליון! ע"א 829/80 שכון עובדים נ' זפניק: עובדות: שיכון עובדים פרסמה מודעה שחלה הרשמה וקבלת פיקדון לטובת רכישה ל 60 דירות בבנין 16 קומות. במודעה נקבע מועד אחרון לקבלת ההפקדה במשרדי החברה! הזפניקים התייצבו במשרדי החברה בתאריך האמור אולם חרף ההמתנה לא הגיע תורם. החברה קיבלה החלטה לאפשר לממתינים לרכוש את הדירה במחיר הגבוה ב 10% מהנקוב במודעה, והוסיפה כי כל מי שיבקש לממש הסדר חדש זה יחתום כתב וויתור לגבי ההסדר הקודם. הזפניקים חתמו על חוזה המכר לפי התנאים החדשים (וכן על כתב הוויתור), ולאחר מכן הגישו למחוזי תביעה נגד החברה למתן סעד הצהרתי לפיו החברה נהגה כלפיהם בחוסר תום לב בעת המו"מ וכי הם זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם, אשר מתבטא בפער המחירים בין ההצעה הקודמת לבין ההסדר החדש. במחוזי התביעה נתקבלה! שאלה המשפטית: האם יש לתת פיצוי מכוח ס' 12 לחוק החוזים בנסיבות בהן גרם חוסר תום הלב לשכלולו של הקיבול? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת בן פורת: 1. מעצם ההכרה בעקרון תום הלב כעקרון על, נובע כי ס' 12 אינו מוגבל לפיצויים בלבד. 2. האשם בהתקשרות מצד החברה גרם לכך שנמנע ביצוען של פעולות ההפקדה והחתימה על הטופס, אשר נדרשו במודעה. במקרה כזה יש לראות באותן פעולות כאילו בוצעו במועד. דהיינו בסופו של דבר נוצרה התקשרות מחייבת, ובמצב דברים זה יכלו התובעים, נוכח סירובה של החברה לקבל את התשלומים שעליהם סוכם מלכתחילה, לתבוע את החברה על הפרת חוזה. התוצאה היא שחוסר תום הלב גרם לשכלולו של הקיבול, על אף שבפועל הוא לא התבצע כהלכתו! 3. מאחר ורואים את התובעים כאילו ביצעו את כל הדרוש במועד, לא נגרם להם כל נזק אחר או נוסף. מאחר שרואים את ההצעה כאילו התקבלה, נוצרה התקשרות מחייבת, להבדיל ממצב של חוסר תום לב במהלך מו"מ שאינו מבשיל לכדי התקשרות שבו יש לפצות את הנפגע כאילו לא נכנס מלכתחילה למו"מ (השבת המצב לקדמותו). מדברים אלו אין להסיק כי חוסר תום הלב במו"מ אינו מותיר בשום מקרה לנפגע עילת תביעה כאשר המו"מ מסתיים בכריתת חוזה. ההחלטה: הערעור התקבל. ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות נ' קסטרו: עובדות: קסטרו, תושב חוץ אשר התעניין ברכישת דירה. הוא פנה לחברו מחברה קבלנית בשם פנידר. זיכרון הדברים נחתם ע"י קסטרו וע"י מנהל החברה, בשמה של החברה אותה הוא ניהל. קסטרו שילם את כל התשלומים שהיה עליו לשלם ע"פ זיכרון הדברים, עד שהעסקה נכשלה משום שהחברה נכנסה לתהליכי פירוק עקב קשיים כלכליים. קסטרו הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד פנידר ונגד מנהלה. ביהמ"ש פסק על השבת כספו של קסטרו ועל פיצויים. החיוב הוטל הן על החברה והן על מנהלה. בפס"ד שבערעור קבע השופט ברק כי החוזה שנכרת היה בין הקונה לבין החברה, אולם גם המנהל חייב בפיצויים, מכוח דיני החוזים (ס' 12) ומכוח דיני הנזיקין, מכאן העתירה! שאלה משפטית: 1. האם ניתן להטיל חבות בפיצויים לפי ס' 12 על מי שאינו צד לחוזה? 2. האם ניתן להטיל חבות בפיצויים על מי שלא נהג בתום לב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה, אפילו אם בסופו של דבר לא נכרת חוזה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. לגבי חבות בפיצויים ע"פ ס' 12 – גם על מי שאינו צד לחוזה: א. החובה חלה על כל מי שנוטל חלק במו"מ, בין אם הוא מנהל את המו"מ בשמו ובין אם הוא פועל כשליח של אחרים. משמע אמת המידה לבחינת תחולתו של ס' 12 היא ההשתתפות במו"מ ולא מעמדו הפורמאלי של פלוני כצד עתידי לחוזה. ב. החובה לנהוג בדרך מקובלת תום לב קמה באופן עצמאי בשל ניהולו של המו"מ גם אם בסופו של דבר לא נכרת חוזה או מתגלה פגם לאחר כריתתו, המביא לבטלותו 2. חבות בפיצויים לפי ס' 12 – אפילו אם לא נכרת חוזה: א. הזכות לפיצויים קמה למי שנפגע בשלב המו"מ בשל כך שהצד השני לא נהג בדרך מקובלת ובתום לב, וזאת בין אם המו"מ מבשיל לכדי חוזה ובין אם לא. ב. המונח "צד" בס' 12 מתייחס לכל מי שנטל חלק במו"מ, כולו ומקצתו ולכל מי שהיה צד לכריתת החוזה. 3. בדיקת נוסחו של ס' 12 מעלה כי ס' זה אינו מתייחס אך ורק לנסיבות בהן נכרת חוזה, אלא חל גם על מערכת יחסים שמתמצית בשלב המו"מ בלבד, קרי: השלב הטרום חוזי. אמות המידה הקבועות בס' 12 יוצרות תחום נפרד ועצמאי החורג מן התחום של היחסים החוזיים, ומכאן גם ההצדקה להטיל אחריות על כל מי שהיה בפועל צד למו"מ, בין אם הפך לאחר מכן צד לחוזה ובין אם לא. 4. חובת תום הלב היא קוגנטית, אין להתנות עליה. תום הלב נקבע ע"פ מבחן אובייקטיבי (מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות מצד מי שמנהל מו"מ). 5. כל צד למו"מ רשאי לצפות שכל מי שמנהל עימו בפועל מו"מ בין אם הוא פועל למען עצמו או בשם אחרים ולמענם, ינהג בתום לב ובדרך מקובלת. מכאן שניתן להטיל חבות בפיצויים, מכוח ס' 12 (ב), על מנהל הפועל מטעם תאגיד ואשר הפר את חובת היושר וההגינות. ההחלטה: העתירה נדחתה. מנהל החברה חויב בתשלום פיצויים עקב ניהול מו"מ שלא בתום לב. ע"א 986/93 קלמר נ' גיא: עובדות: מאיר ושרה גיא בנו שני בתים על חלקת מקרקעין בבעלותו של קלמר. בית אחד עבורם והשני עבור קלמר. מאיר ושרה טענו כי לפני שהחלה הבניה נערך הסכם בינם לבין קלמר, לפיו קלמר יקבל את אחד מהבתים שייבנו, ובתמורה יעביר את הבעלות על חצי המגרש השני אליהם. קלמר סירב להעברת הבעלות כאמור בטענה כי ההסכם לו טענו מאיר ושרה לא נערך, ומכל מקום לא נערך בכתב כמצווה בס' 8 לחוק המקרקעין. המחוזי פסק לטובת מאיר ושרה, בנימוק שהייתה מוטלת על קלמר החובה לנהוג בתום לב כלפי מאיר ושרה, ומשלא עשה כן די בכך כדי לחייבו לרשום את חצי המגרש על שמם בהתאם להסכם. שאלה משפטית: האם חוסר תום לב בניגוד לס' 12 יכול לדחות את דרישת הכתב לפי ס' 8 לחוק המקרקעין? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. עקרון תום הלב עשוי במקרים מתאימים, לשלול את דרישת הכתב הנדרשת לשכלולה של התחייבות לעשיית עשקה במקרקעין. השימוש בעקרון תום הלב צריך שייעשה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן שבהם עולה "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מדרישת הכתב. 2. על מנת להכריע אם ניתן לוותר במקרה נתון על דרישת הכתב יש להתחשב במשקלם המצטבר של שני רכיבים: א – האם התחולל שינוי במצב בעקבות החוזה, כגון שהוא קוים או שהייתה עליו הסתמכות. ב – מידת אשמתו של הצד שהתנער מביצוע החוזה. במקרה שלפנינו, מאחר שהחוזה בוצע בחלקו, תוך הסתמכות אחד הצדדים עליו, יהא זה בניגוד לעיקרון תום הלב אם הצד השני, אשר קיבל את התמורה הנגדית (כולה או חלקה), יוכל להשתחרר מחובתו. השופט גולדברג: החלת עקרון תום הלב על דרישת הכתב צריכה להיות מוגבלת למקרים בהם הייתה הסתמכות משמעותית על החוזה, שהתעלמות ממנה תביא לתוצאה קשה ולא הוגנת. בנסיבות העניין יש להעדיף את ערך ההגינות על דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין. ההחלטה: הערעור נדחה. ע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ רעננה: עובדות: חברת ע.ר.מ רעננה פנתה במסגרת מכרז אל עשר חברות קבלניות בהזמנה להציע הצעות לביצוע עבודות תשתית בפרויקט ברעננה. בין קל בנין לע.ר.מ נוהל מו"מ והצדדים הגיעו לסיכום, וכל מה שהיה צריך זה שמועצת המנהלים של חברת ע.ר.מ תאשר את ההסכם בין הצדדים. מועצת המנהלים התכנסה והחליטה שלא לחתום חוזה עם קל בנין. מועצת המנהלים החליטה לכרות חוזה עם מציע שלא השתתף במכרז, אשר הצעתו הייתה זולה יותר מהצעת קל בנין. קל בנין תבעה את ע.ר.מ והמחוזי דחה את תביעתה וקבע כי לא נכרת חוזה בין הצדדים ולא הופרה חובת תום הלב במו"מ. שאלה משפטית: האם יש להגביל את הפיצוי לפי ס' 12 (ב) לפיצויי הסתמכות בלבד או שמא מציע שכלפיו נהגה החברה שלא בתום לב זכאי לפיצויים בגין הרווח שנמנע ממנו מאי קיומו של החוזה עמו (פיצויי קיום)? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר. 2. ע"פ הפרשנות שניתנה בפסיקה לס' 12 (ב), מטרת הפיצויים הנפסקים לפי ס' זה היא להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא נכנס כלל למו"מ (פיצויים שליליים או פיצויי הסתמכות). 3. ע"פ לשונו של ס' 12 (ב) אין מניעה שצד שנפגע יקבל פיצויים חיוביים (פיצויי קיום), בגין הפרת חובה לנהל מו"מ בתום לב. 4. קיימים מקרים בהם המו"מ בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם אותו מבקשים הצדדים לכרות הוא ידוע. תנאיו של אותו הסכם כבר גובשו אלא שבשל חוסר תום הלב נמנע השכלול הסופי של המו"מ לכדי חוזה. במצב דברים זה, החזרת המצב לקדמותו תביא את הצדדים לידי ראית המצב כאילו שוכלל החוזה. בנסיבות שכאלוף חופש החוזים לא ייפגע קשות אם לתוכן ההסדר שעיצבו הצדדים בפועל ובתום לב יינתן תוקף, ולכן קיימת הצדקה בנסיבות כאלה להטלת "פיצויים חיוביים" על הצד הפוגע. 5. במקרה דנן חברת קל בנין עמדה בכל תנאי המכרז, והצדדים הגיעו להסכמה לגבי כל הפרטים הנחוצים. כל שנדרש הוא אישור של מועצת המנהלים לעסקה, לא שאישור זה לא ניתן תוך הפרת החובה לנהל מו"מ בתום לב. אילו ניתן האישור, היה נכרת חוזה בין הצדדים. לפיכך במקרה זה התקיימו הנסיבות המיוחדות המזכות את חברת קל בנין ב"פיצויי קיום". ההחלטה: הערעור התקבל. ב. בקיום חוזה. ע"א 59/80 שרותי תחבורה נ' ביה"ד לעבודה: עובדות: חברה המפעילה שירות אוטובוסים ציבורי-עירוני בבאר שבע. בין העותרת לבין מועצת פועלי באר שבע נחתם הסכם המעניק "פרמיה נוספת" לנהגי החברה העותרת. נקבע באותו הסכם כי אם יחול "שיבוש עבודה" יפסק תשלום הפרמיה הנוספת. ההסכם הגדיר "שיבוש עבודה" כשביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה שלא על דעת הועד הפועל או מועצת פועלי באר שבע. בין העותרת לבין נהגיה התפתח סכסוך. התקיימה ישיבה שלא הביאה ליישוב הסכסוך כאשר חצי שעה לאחר מכן התכנסה אסיפת הסברה של כלל נהגי העותרת. בשעת כינוס האסיפות לא קוימה תחבורה ציבורית בבאר שבע! בעקבות קיומן של אסיפות ההסברה, הודיעה העותרת לוועד נהגי החברה על הפסקת תשלום הפרמיה הנוספת שכן לטענתה הנהגים ביצעו "שיבוש עבודה" כמשמעותו בהסכם. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את התביעה. ערעורם של נהגי העותרת לבית הדין הארצי התקבל! טענת המערערת: אי מתן הודעה אינו עולה בקנה אחד עם דרישות תום הלב של ס' 39 שהחוק מטיל על מועצת הפועלים. שאלה משפטית: האם מטיל ס' 39 חובת הודעה מוקדמת על מועצת פועלי באר שבע, אם בעצמה ואם באמצעות זולתה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. לגבי השאלה המשפטית אומר בית הדין הארצי שחובת ההודעה מראש אינה עניין לדרך קיום ההסכם, אלא עניין מהותי, הדורש הסדר חוזי, גישה זו מעוררת שלוש שאלות: 1) האם מטיל ס' 39 חובת הודעה מוקדמת על מועצת פועלי באר שבע? א – ניתן היה לתאר את מערכת היחסים הנוצרת בין בעלי החוזה בעקבות ס' 39 לחוק כיחסי נאמנות, כאשר בעל החוזה חייב לבצע את החוזה באמונה תוך הגשמת האמון שהצד האחר נותן בו! ב - בנוסף תום הלב זוהי חובה המוטלת על שני בעלי החוזה. נראה לי כי תום הלב לעניין ס' 39 הוא אובייקטיבי במובן זה שענינו אינו רק במצב פסיכולוגי אלא אף בצורת ההתנהגות, הנקבעת ע"פ סטנדרטים מסוימים הנראים לחברה כראויים. עם זאת תום הלב לעניין ס' 39 הוא סובייקטיבי במובן זה שסטנדרט התנהגות מעוגן גם במספר תכונות שהן אינדיבידואליות לבעלי החוזה. מידת הסובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי הקבוע בס' 39 לא ניתן להגדרה מדויקת מראש! ג – הסכם הפרמיה הנוספת העניק למועצת הפועלים יכולת לשנות את מצבה המשפטי של העותרת ללא כל שיתוף פעולה עימה ועל כן מוטלת על מועצת הפועלים החובה החובה להפעיל את הכוח בתום לב ובדרך מקובלת. לדעתי ע"פ ס' 39 מוטלת על מועצת הפועלים החובה לתת הודעה מראש. אל לה למועצת הפועלים לגרום נזק לעותרת למעבר למתבקש מעצם השימוש בזכותה! ד – בשונה מבית הדין הארצי לדעתי אין ס' 39 מבחין בין עניינים מהותיים לבין עניינים שאינם מהותיים. הצורך לקיים חוזה בתום לב עשוי להטיל על בעל החוזה חובות נוספות מאלו המפורשות בחוזה, בין חובות לוואי ובין חובות עצמאיות. 2. האם ניתנה הודעה כדין? חצי שעה לפני שהתחילה אסיפת ההסברה נמסרה על כך הודעה לעותרת. היש בכך לקיים את חובתה שלך מועצת הפועלים ע"פ ס' 39? התשובה היא לא! מטרה זו לא תוגשם במתן הודעה קצרה שכזו. 3. מהן התוצאות המשפטיות הנובעות מאי מתן ההודעה? בעניין שלפנינו, ניתן האישור ע"י מועצת הפועלים שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת. מה התוצאה הנובעת מכך? משמעות הדבר היא כי התנאים שהדין דורש לשכלולו של האישור לא קוימו, ועל כן האישור לא תופס. התוצאה היא שהתרחש "שיבוש עבודה", ועל כן זכאית העותרת להפסיק את הסדר הפרמיה הנוספת! ההחלטה: הערעור התקבל. ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים: עובדות: 25 בעלי דירות בבנין שנבנה ע"י שיכון עובדים הגישו למחוזי תביעה למינוי כונס נכסים אשר יוסמך לבצע שורה של עבודות ופעולות אשר לטענתם, שיכון עובדים התחייבה לבצע מכוח חוזי הרכישה או מכוח החוק, ובין ביתר הקמת מגדל ביטחון, התקנת גנראטור וכ"ו. המחוזי דחה את התביעה. (רוב הערעור לעליון ניסוב על חיוב שיכון עובדים להתקין גנראטור). שאלה משפטית: האם ניתן מכוח עקרון תום הלב, ליצור חיוב חדש שאינו מוזכר בחוזה בין הצדדים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט בייסקי: 1. ע"פ ס' 6 לחוק המכר, חיוב הנובע מחוזה מכר יש לקיימו בתום לב ובדרך מקובלת, והוא הדין לגבי שימוש בזכות הנובעת מן החוזה. 2. חוק בניינים גבוהים מחייב התקנת גנראטור בבניין שיש בו לפחות שמונה קומות. עניין זה נכלל בגדר שימוש בזכות הנובעת מן החוזה שלפי חוק המכר יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב. 3. המסקנה היא שיש לראות את הוראת חוק הבניינים הגבוהים כחלק מהחיובים הנובעים מהחוזה בין הצדדים. השופט אלון: 1. עקרון תום הלב אין בו כדי ליצור חיוב שאינו נזכר בחוזה. ניתן ללמוד כי ס' 39 בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך מקובלת ובתום לב, אך מאידך אין בו כדי ליצור חיוב חדש, שאינו נזכר במפורשות בחוזה או שאינו משתמע מכללא מהחוזה. 2. במקרה דנן, אין אפשרות ליצור קיומו של חיוב כזה באמצעות החובה המוטלת על החברה למלא בתום לב ובדרך מקובלת אחר החיובים שנטלה על עצמה בחוזה. 3. בנסיבות העניין חובת התקנת הגנראטור קמה מטעמים אחרים. בהתחשב במעמדה של החברה כחברת בניין גדולה ועל רקע הוראת חיקוק המחייבת התקנת גנראטור, ההנחה היא שהצדדים התכוונו לקיים את הוראת החיקוק הנ"ל! ההחלטה: הערעור התקבל בחלקו, שיכון עובדים מחויבת להתקין על חשבונה גנראטור בבניין. רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד: עובדות: הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, נקבע בו כי המערער ישלם 2500$ עד תאריך מסוים. בתאריך שנקבע הופיע המערער וחישב את הסכום עם פקידתו של המשיב ושילם סכום של 2000$ . יומיים לאחר מכן הוא הועמד על טעותו ופנה אל המשיב ע"מ לסלק את חובו אך זה סירב לקבל והחל בהליכי סילוק החוב. המערער פנה למחוזי ע"מ שיוארך מועד תשלום החוב אך הוא נדחה ומכאן הערעור. המערער טוען כי הוא צבר חובות לא קטנים בעבודתו ועל כן נשכח ממנו מהו אותו הסכום עליו לשלם ובאיזה תאריך! פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: למשיבים לא נגרם כל נזק, הסירוב לקבל את ייתרת הסכום בנסיבות העניין נעשה בחוסר תום לב. ניתן לקבוע כי מקום בו לא נפגע איש, ובעיקר לא נפגע זה שחיכה לקיום החיוב החוזי, אלא אירעה טעות שהשלכותיה שוליות ופורמאליות כגון זו שאירעה במקרה דנן, רשאי אם כי אינו חייב ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו וסמכותו הטבועה להושיט סעד! ההחלטה: הערעור התקבל. חוזה למראית עין. ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי: עובדות: בין הצדדים נחתם זיכרון דברים, לפיו מעביר מזרחי את זכויותיו לביטון תמורת 400,000 לירות. למחרת נפגשו הצדדים אצל עו"ד לצורך חתימה על חוזה. הצדדים מסרו לעו"ד את פרטי ההסכם ביניהם, ובין היתר מסרו לו כי מחיר העסקה הוא 340,000 לירות. עו"ד ערך תרשומת של הפרטים והצדדים חתמו עליה. בעקבות סכסוך בין הצדדים לא נחתם חוזה פורמאלי, המוכר מזרחי סירב לקיים את חלקו בעסקה והקונים פנו למחוזי בתביעה להצהרה כי על המוכר לקיים את התחייבותו. המחוזי דחה את התביעה לאחר שקבע כי השינוי שנעשה במחיר העסקה נועד להטעות את שלטונות המס ולכן מדובר בחוזה לא חוקי אשר בטל בהתאם לס' 30 לחוק החוזים. שאלה משפטית: 1. מהו חוזה למראית עין? האם יש לתת תוקף לחוזה הנסתר לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה למראת עין? 2. האם ניתן לתת תוקף לחוזה הנסתר גם כאשר העסקה נגועה בחוסר חוקיות? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט בכור: (דעת רוב) כאשר צדדים לחוזה מסכימים לרשום בו מחיר הנמוך מהמחיר האמיתי, מתוך כוונה להונות את שלטונות המס, חל ס' 30 לחוק החוזים ולא ס' 13. פירוש לפיו מוכח ס' 13 נפסל אותו חלק מהחוזה המדבר על הסכום המופחת, אך מאידך קיים חוזה מחייב על הסכום האמיתי שעליו סוכם, עלול לתת היתר לעשיית חוזים בצורה זו. פירוש שכזה לס' 13 הינו מרחיק לכת מידי. לפיכך יש לדחות את הערעור! השופט ברק: (דעת מיעוט) 1. במסגרת רצון הדין לתת תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, קובע ס' 13 כי החוזה למראית עין בטל ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם העסקה ממלאת אחר היסודות הדרושים להיווצרותה. 2. גם לאחר שקבענו כי על החוזה חל ס' 13 יש לבחון את תוקפו של החוזה הנסתר ע"פ היסודות הדרושים לקיום חוזה. 3. (בהערת אגב), גם אם יתברר שהחוזה הגלוי בטל בשל אי חוקיותו, ולא בשל היותו למראית עין אין להסיק מכאן בהכרח כי גם החוזה הנסתר הוא לא חוקי. 4. בנסיבות העניין, החוזה הגלוי בטל, יחד עם זאת בטלותו של החוזה אין בו כשלעצמו כדי להשפיע על האפשרות שבין הצדדים קיים חוזה נסתר, שהינו תקף ומחייב ע"פ דיני החוזים! ההחלטה: הערעור נדחה, החוזה בין הצדדים מבוטל בהיותו לא חוקי. פגמים בכריתת החוזה א. טעות והטעייה ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי: עובדות: ספקטור מכר מגרש בבעלותו לקבלן, אשר תכנן לבנות עליו בית של 16 דירות. נודע לקבלן כי תתכן הפקעה של עד 40% משטחו וכי לא ניתן לבנות על המגרש יותר מ12 דירות. ספקטור לא ידע בעת ניהול מו"מ על קיומה של הפקעה, אך מאידך שמע מהמתווך על הגבלת הבנייה כאמור. השאלה המשפטית: האם חייב היה המוכר לגלות לקבלן את עובדות אי גילויו של המידע בדבר הגבלת הבניה במהלך המו"מ בין הצדדים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט אשר: 1. חובת תום הלב במו"מ כוללת בחובה את החובה לגלות לצד השני את כל הפרטים אשר עשויים להיות חשובים לצורך קשירת החוזה. התנהגות ביושר והגינות דהיינו חובה שלא להטעות את הצד השני ע"י אי גילוי מידע חשוב לשיקוליו. 2. גם אם לקונה הייתה אפשרות להשיג מידע כלשהו בעניין, אין בכך כדי לפטור את המוכר מחובתו לגלות את המידע במהלך המו"מ. התוצאה היא שהתנהגותו של המוכר גרמה להטעייתו של הקבלן, ולפיכך זכאי הוא לסעד של ביטול החוזה. השופט לנדוי: לקונה הייתה הזדמנות לבדוק בעצמו את תכונותיה של החלקה ואת מצבה התכנוני. חובתו של הקונה לגלות פרט שהינו כה חיוני עבורו! לפיכך המוכר לא הפר את חובת ההגינות במו"מ לפי ס' 12(א) עם זאת יש לבטל את החוזה מכוח ס' 18(א) לחוק המכר. ההחלטה: הערעור נדחה, החוזה בין הצדדים מבוטל. בג"צ 221/86 כנפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח': עובדות: העותר נכה עבודה ביקש מאת המוסד לביטוח לאומי מכוח האמור בס' 70(א) לחוק, מענק במקום קצבה. הקצבה בגין נכותו אותה עת חושבה עד להגיעו לגיל65 ושולמה לעותר. לאחר שנים הוחמר מצב בריאותו ונכותו נקבעה לשיעור 91% ולא 36% כפי שהיה. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל גמלאות או מענק בגין דרגות נכותו החדשות היה נוהג רב שנים שאם הוונה לנכה קצבתו ונכותו הוחמרה ראוהו כזכאי לקבל קצבה נוספת. פנייתו של העותר נדחתה על סמך הלכה חדשה של ביה"ד הארצי לעבודה לפיה "משהוונה הקצבה לצמיתות... חלפה עברה הזכאות לקצבת נכות וממלא לא יכלה להתעורר מחדש זכות הבחירה". ביה"ד האזורי והארצי לעבודה פסקו בעניינו של העותר בהסתמכם על ההלכה שנפסקה כאמור. פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת בן פורת: התערבות ביהמ"ש מצומצמת רק למקרים חריגים בהם: 1. נתגלתה טעות משפטית מהותית בפס"ד של ביה"ד לעבודה. 2. לאור נסיבותיו של העניין מחייבים שיקולי צדק את התערבותו. היחס בין המבוטח לבין המוסד אינו חוזי למרות זאת על העניין הנדון יש תחולה לדיני הטעות, זאת מכוח ס' 61 לחוק החוזים הקובע " הוראות חוק זה יחולו. ככול שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". הפירוש של ס' 61(ב) אינו מצומצם כלל ועיקר להחלת עקרון תום הלב בלבד! נשאלת השאלה האם קיימת אפשרות להחיל מכוח ס' 61(ב) לחוק החוזים ס' מסעיפיו של חוק התרופות (ס' 18 לחוק התרופות), ס' 18 דן במקרים של אי ידיעה וגם במקרים של התפתחויות שצד לא ראה מראש ולא היה עליו לראות מראש. הס' החל לענייננו הוא ס' 14(ב), ס' 14(א) כולל בחובו הוראות בקשר לשני מצבים אפשריים: 1. טעות חד צדדית 2. טעות משותפת הקשר הסיבתי הנדרש בין הטעות לבין ההתקשרות הוא סובייקטיבי. ס' 14(ד) קובע כי "טעות לעניין ס' זה יכול שתהא בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". לענייננו מדובר בטעות משפטית, וזו, כנאמר בס' 14(ד) כלולה במונח "טעות" בצד הטעות בעובדה. במקרה דנן התוצאה של אי החלת ס' 14(ב) פירושה עוול קשה לעותר, אולם אין לומר, שהחלת ס' זה תפגע באינטרס של המוסד לביטוח לאומי עקב גל צפוי של תביעות מן העבר. ההחלטה: העתירה התקבלה פה אחד. ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי: עובדות: הסכם קומבינציה עם קבלן, לפיו הבעלים יהיו זכאים לשלוש מתוך שמונה הדירות שיבנה הקבלן על המגרש. כשלושה חודשים לפני החתימה על הסכם הקומבינציה נחתם הסכם בין הקבלן לבין הקונים לפיו התחייב הקבלן למכור להם דירה בבנין שיבנה על המגרש של הבעלים. במסגרת ההסכם התחייב הקבלן לרשום הערת אזהרה לטובת הקונים. כעבור מספר חודשים שילמו הקונים לקבלן את מלוא התמורה לפי ההסכם. הקבלן נקלע לקשיים כספיים ומונה לו כונס נכסים, וזאת מבלי שהחלה הבניה על המגרש. בעקבות כך הגישו הבעלים תביעה למחוזי למתן פס"ד המצהיר על ביטול הסכם הקומבינציה ומחיקתן של הערות האזהרה שנרשמו מכוח ההסכם. הבעלים והקונים הגיעו להסכם פשרה, לפיו הסכימו הקונים למחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתם. בהתאם להסכם ניתן פס"ד המצהיר על ביטול הסכם הקומבינציה ועל ביטול הערת האזהרה לטובת הקונים. חצי שנה לאחר מכן הגישו הקונים למחוזי תביעה לביטול הסכמתם למחיקת הערת האזהרה ולביטול פס"ד שניתן על יסוד הסכמתם. ביהמ"ש קיבל את התביעה. שאלה משפטית: האם ניתן לכלול במסגרת "טעות בדין" לפי ס' 14(ב) גם מצב של טעות בפרשנות חוק שהשתנתה לאחר עריכת הסכם פשרה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט טל: 1. "החוק" שהמתקשר טעה בו חייב להיות ברור וודאי כמו עובדה. לדג' תשלום מס בטעות במקום שקיים פטור. 2. פרשנות מאוחרת יותר של החוק אינה יכולה להיחשב כטעות בחוק, כלומר הסכם פשרה שנחתם על סמך הנחה שקיים מצב משפטי מסוים אינו ניתן לביטול רק משום שפרשנות מאוחרת הפריכה את ההנחה. 3. ניתן לקבוע כי טעותם של הקונים כאשר הסכימו לוותר על הערת האזהרה לא הייתה אלא טעות בכדאיות העסקה. 4. לא ניתן לראות בהסכמת הקונים למחיקת הערת האזהרה משום טעות שבדין ביחס למצב המשפטי שהיה בתוקף בזמן עריכת ההסכם, אלא טעות בכדאיות העסקה. ההחלטה: הערעור התקבל, הסכם הפשרה אינו מבוטל. ע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה: עובדות: חלקת מקרקעין שנרכשה בשנות ה20 בידי תושב ארה"ב. ב39 הושלמו הליכי הסדר המקרקעין והחלקה נרשמה בשם בעליה תושב ארה"ב. לבעל המקרקעין שתי בנות אחת בישראל ואחת בארה"ב. הבנות ידעו על קיומה של החלקה, אך חתנו של בעל הקרקע הוא שטיפל במשך שנים בחלקה ובעיקר דאג לסילוק החובות. בני המשפחה נפטרו זה לאחר זה נמצא ב95 כי נותרה בחיים הבת שגרה בארה"ב, מרילין קינסטלינגר והיורשים בארץ הם בניהם של הבת והחתן. החלקה משכה את תשומת ליבו של רחמים אליה המתפרנס מחקלאות. אליה בדק וחקר ומצא את הבעלים של החלקה. נוצר קשר עם המוכרת ונקבעה פגישה שם עריכת חוזה מכר (הפגישה נערכה בארה"ב) נחתם חוזה מכר בין המוכרת לבין אליה, אדרי ויוסף. התמורה נקבעה לסך 15,000$ תוך הוספת תניה שאם יתברר שזכויותיה של המוכרת בירושה קטנות מ100% יופחת הסכום באופן יחסי. לאחר זמן מה התברר לקונים כי זכויותיה של המוכרת הם שני שלישים ולכן התמורה שמגיעה לה היא 10,000$. כעבור שנה ביקרה המוכרת בישראל ונודע לה מפי בני אחותה שעל החלקה נרשמה הערה על אודות פרסום תכנית מתאר וכי כתוצאה משינוי הייעוד מקרקע חקלאית לקרקע מגורים עלה שוויה במידה ניכרת ביותר. שאלה משפטית: האם חובת גילוי לגבי תכנית המתאר שהייתה ידועה לקונים חלה עליהם כלפי המוכרת? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט אנגלרד: 1. לטעמי, עליית שווי הקרקע בשל פרסום תכנית לשינוי היעד אינה "מסקנה משפטית" אלא עניין עובדתי. שנית בהנחה כי קיימת ובת גילוי בעניין זה, הרי הנחה עובדתית לכאורית היא כי קיים קשר סיבתי בין אי מילוי החובה לבין השפעת אי הגילוי על החלטת המתקשר האחר. כי הרי העובדה כי קיימת חובת גילוי מעוגנת בהנחה כי עשוי להיות לה משקל בהחלטתו של המתקשר השני. לכן ע"פ ניסיון החיים הכללי, עובדה זו הייתה בעלת משקל בהחלטת המוכרת. 2. בנסיבות המיוחדות של מקרה דנן עקרון תום הלב דורש כי המציע יגלה לניצע את העובדה כי לגבי החלקה החקלאית קיימת תכנית לשינוי ייעוד, המעלה את ערך הקרקע. אי גילוי עובדה זו היא בבחינת הטעיה במובן ס' 15 המזכה את המתקשר הטועה לבטל את החוזה. ההחלטה: ערעור מתקבל ופס"ד המחוזי מתבטל. ב. כפייה ועושק ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון: עובדות: קיקאון גרה בבית דו משפחתי, עם מגרש צמוד. בני הזוג סאסי גרו בבניין בן 4 קומות בנתניה. בין הצדדים נכרתה עסקת חליפין, שבה הסכימו הצדדים להחליף ביניהם את זכויות החזקה והחכירה שלהם בדירות. קיקאון הגישה למחוזי תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו החוזה בטל מכוח ס' 18. קיקאון טענה כי ניצלו את חולשתה השכלית וחוסר נסיונה ע"מ לקבל את הסכמתה לחילופי הדירות. שאלה משפטית: מהם התנאים לקיומה של עילת העושק? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט טירקל: 1. עילת העושק לפי ס' 18 מבוססת על שלושה יסודות מצטברים: א – מצבו של העשוק – "מצוקה", "חולשה כללית", או "חוסר נסיון". ב – התנהגותו של העושק (הניצול הניצל). ג – תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. 2. התנאי הראשון – מעמדו של העשוק אינו כמו מעמדו של פסול דין לפי חוק הכשירות המשפטית והאפוטרופסות, מצד שני גמירת דעתו אינה כשל מתקשר צלול בדעתו. 3. תנאי שני – ע"מ שיתקיים היסוד של הניצול יש צורך בידיעה מצידו של העושק על מצבו של העשוק. לא בהכרח הכרה ברורה יכול גם עצימת עיניים ברשלנות. 4. תנאי שלישי – תנאי זה מתקיים כאשר לא קיים איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לעושק. השופט לנדוי: ייתכנו גם מצבים שבהם העשוק נקלע לקושי ארעי וחולף שגם בו יתקיימו יסודות של עילת העושק. ההחלטה: הערעור נדחה. החוזה בטל מחמת עושק. ע"א 784/81 שפיר נ' אפל: עובדות: שפיר בעל מיכליות התקשר בהסכם עם אפל. כעבור זמן מה חשד שפיר כי אפל מועל באמונו. בעקבות כך הגיש שפיר תלונה במשטרה ועוד באותו ערב הופיע במפתיע יחד עם עו"ד ביתו של אפל. השניים דרשו פיצויים עבור הנזק שנגרם ואיימו בפניה למשטרה ושפיר עוד הוסיף כי אפל גמר את הקריירה שלו. לאחר דין ודברים ממושך יצאו שפיר ובא כוחו כשבידם התחייבות של אפל למתן פיצוי לשפיר. אפל הודיע לשפיר על ביטול ההתחייבות. המחוזי קבע כי ההתחייבות של אפל הייתה עקב כפיה ועושק, ועל כן ביטול ההתחייבות נעשה כדין. שאלה משפטית: 1. מהם התנאים לקיומה של עילת הכפייה? 2. האם איום בנקיטת הליכים פליליים יכול להיחשב ככפייה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת שטרסברג – כהן: 1. טענת הכפייה – המבחן לקיומה של הכפייה הוא סובייקטיבי: על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר ע"י הטלת חששות ופחד בו. לעניין האיום בנקיטה בהליכים פליליים, בתי המשפט פסקו לא אחת כי איום כזה יש בו משום כפייה. התקשרות בעקבות איום לפנות למשטרה ולנקוט בהליכים משפטיים נוגדת את האינטרס הציבורי! 2. במקרה שלפנינו האזהרה בפניה למשטרה נעשתה שלא בתום לב הדרוש הן לגבי עצם קיום הזכות והן לגבי אמצעי ההגשמה של אותה זכות. לפיכך ביטול ההתחייבות נעשה כדין. 3. טענת העושק - גם מצבים של קושי ארעי וחולף שאליו יכול העושק להיקלע לפתע יכולים לשמש עילה לטענת עושק. מבחן הקשר הסיבתי בין העושק וההתקשרות הוא סובייקטיבי. ההחלטה: ערעור נדחה, ההתחייבות התבטלה על סמך עושק וכפייה. ע"א 8/88 רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ: עובדות: המערערת והמשיבה היו היוזמות והמארגנות של יריד מציגים. הן סיכמו בע"פ את הסדרי הכנת היריד וחלוקת הרווחים אמרה כי המערערת תקבל 25% מהרווח והמשיבה את השאר 75%, הצדדים העריכו כי ההוצאות יהיו כ50,000$. פתיחת היריד הייתה רצופת תקלות וביום השלישי לעריכת היריד הודיע מנהל המערערת במברק למשיבה כי לפי ההסכם בין הצדדים המשיבה הייתה חייבת לשלם לו 50,000$ לפני תחילת היריד, ומאחר שסכום זה לא שולם יש בכך משום הפרת הסכם. מנהל המערערת הוסיף כי אם עד השעה 18:00 של יום משלוח המברק לא ישולם הסכום האמור, הוא יסגור את האתר וימנע את המשך קיומו של ביריד החל משעה 16:00 למחרת. בעקבות ההודעה התנהל מו"מ קדחתני בין הצדדים ובסיומו הסכימו מנהלי המשיבה לחתום על חוזה חדש בו הם מתחייבים לשלם למערערת סכום של 40,000$ בכל מקרה במועדים הקבועים בהסכם, והיתרה בסך 10,000$ תשולם אם יהיו רווחים. מאחר שהמשיבה לא עמדה בהתחייבויותיה הגישה המערערת למחוזי תביעה לאכיפת החוזה וקבלת התשלום המובטח של 40,000$. המחוזי דחה את התביעה! שאלה משפטית: 1. מהי כפייה כלכלית אסורה אשר מזכה את הנפגע בביטול חוזה? 2. האם האפשרות העומדת לנפגע לפנות לערכאות משפטיות שוללת קיומה של עילת כפייה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט מלץ: 1. כפייה כלכלית תיחשב אסורה מכוח ס' 17, כאשר אדם התקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי, מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו. במקרה דנן מדובר באיום מפתיע שהנזק הצפוי במימושו הוא חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום גורם לכך שהצד השני יהא חשוף ופגיע עד כי ייאלץ להיכנע לו, אין בכך משום לחץ לגיטימי. 2. ככלל האפשרות לפנות לערכאות משפטיות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת הכפייה. המבחן הקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות להסרת האיום. במקרה דנן האפשרות לפנייה לערכאות משפטיות לא הייתה סבירה וממשית וזאת לאור הזמן הקצר שעמד למשיבים לצורך היערכותם לקבלת סעד ולאור התוצאה שהייתה מתקבלת אם יבוצע איומה של המערערת. ההחלטה: ערעור נדחה, המשיבה זכאית לבטל את החוזה עקב כפייה. ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד: עובדות: מאיה רכש עבור החברה, יהלומים מסוגים שונים בתמורה לשקים דחויים של החברה בסכום כולל של 1,500,000 $ הוא נקלע לקשיים כלכליים ועזב את הארץ. מאיה הסמיך אדם בשם בוארון לפנות ליהלומנים ולהציע להם הסדר לחובותיו בגין היהלומים שנתנו לו. ההסדר קבע שהיהלומנים יקבלו כמויות שונות של יהלומים ונכסים אחרים שבבעלות מאיה בשווי חלקי החוב, ובתמורה יוותרו על יתרת החוב כלפי מאיה. במהלך המו"מ לא ידעו היהלומנים מתי ישוב מאיה לארץ, אם בכלל, וכן נאמר להם כי אם לא יחתמו על הודעות הוויתור הם לא יזכו לכל החזר חוב שהוא. היהלומנים חתמו כל אחד בנפרד על הודעות הויתור שבוארון הניח לפניהם. עם החתימה על הודעת הוויתור החזיר כל יהלומן את השקים שקיבל לבוארון וקיבל חבילות של יהלומים ששוויין היה קטן משמעותית מהתמורה הנקובה בשקים שהוחזרו. לאחר מכן שלח בא כוח של היהלומנים מכתב למאיה, אשר מבטל את הודעות הויתור שנחתמו. המחוזי קבע כי מכתב הביטול תופס! שאלה משפטית: 1. האם לחץ כלכלי כגון איום בהפרת חוזה הוא בגדר כפיה מכוח ס' 17? 2. מהי האיכות הנדרשת מאותה כפיה ע"מ להקנות לנפגע זכות ביטול חוזה? 3. מהי העוצמה הנדרשת מאותה כפיה ע"מ להקנות לנפגע את זכות הביטול? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט חשין: (דעת רוב) 1. ככלל כפיה מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה, מקום בו נשללת ממנו ברירת אמת והוא נאלץ להתקשר בחוזה עקב כורח מיידי ולחץ. אחד מסוגי הכפייה הנכללים בגדר ס' 17 הוא הכפייה הכלכלית. 2. לא כל לחץ או כפיה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות ביטול של חוזה, אלא רק לחץ שיש בו פסול מוסרי חברתי וכלכלי אשר נוגד חיי עסקים ומסחר תקינים. 3. לחץ כלכלי בלתי ראוי הוא אינו תנאי מספיק, תניא נוסף הוא שהלחץ צריך שיהיה בעל עוצמה שיש בה להקנות לנפגע את זכות הביטול ושני המבחנים הללו הם מצטברים. 4. במקרה דנן מאיה הפעיל לחץ כלכלי בלתי ראוי, תוך הפרת כללים מקובלים וראויים ביחסי מסחר ועסקים, בעוצמה המגיעה כדי כפיה ע"פ ס' 17. השופט גולדברג:(דעת מיעוט) נכונותם של היהלומנים לוותר על יתרת החוב נבעה מתוך שיקולי תועלת וכדאיות. היהלומנים בויתורם לא ניסו למנוע את הרעת מצבם אלא להפך הם קיוו להיטיב את מצבם, ותקוותם שנכזבה מהווה לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה"! ההחלטה: ערעור נדחה, ביטול הודעות הויתור תקף. ע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל נ' עיזבון המנוח זולוטולוב: עובדות: חוזה לפיו זולוטולוב התחייב כמעיין סוחר למכור סחורה של אתא, ולהעביר לה את הפדיון, בניכוי הטבה מסוימת שיקבל. בחוזה נכללה הוראה לפיה על זולוטולוב להפקיד בידי אתא פיקדון בסכום מסוים, וכי במקרה של הפסקת החוזה יוחזר הפקדון אליו כעבור שלושה חודשים מתום ההסכם. לאחר שהחוזה בא על קיצו התעוררה בין הצדדים מחלוקת סביב שהאלה אם הפיקדון יוחזר בערכו הריאלי, דהיינו כשהוא צמוד מיום הפקדתו, או שמא בערכו הנומינלי. שאלה משפטיות: 1. מהם השלבים המנחים את ביהמ"ש בפירוש? 2. האם הטקסט הוא המקור היחיד שע"פ לומד ביהמ"ש על אומד דעתם של הצדדים. פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. פירוש חוזה ע"י ביהמ"ש נעשה בשני שלבים: א – בשלב הראשון מבקש השופט למצות את הטקסט החוזי ע"י ס' 25. על ביהמ"ש להתחשב במה שהצדדים קבעו בחוזה במפורש, וכן במה שמשתמע מתוך הוראות החוזה. ב – השלב השני אינו הכרחי והוא חל רק מקום שקיימת "לאקונה" בחוזה. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש להשלים את החסר ע"י הוראת דין. הוראת דין כזו מצויה למשל בס' 26. 2. המקורות ע"פ ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים: המקרו האמין ביותר הוא החוזה עצמו. אולם מקור זה הוא אינו היחיד. ניתן לפנות לנסיבות כריתת החוזה. בפרשנות. החוזה יש להשקיף על החוזה כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת. מהותה של העסקה, המבנה המשפטי הכללי שלה ומטרותיה הכלכליות והחברתיות כל אלה משפיעים על קביעת אומד דעתם של הצדדים. 3. על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מתוך הנסיבות. 4. במקרה דנן ע"פ מהותו של ההסכם ונסיבות כריתתו פירושו הנכון של החוזה ע"פ אומד דעת הצדדים, מביא למסקנה כי הפיקדון יוחזר בערכו הריאלי. ההחלטה: הערעור נדחה. הפיקדון יוחזר בערכו הריאלי. ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים: עובדות: ממשלת ישראל יזמה תכנית שמטרתה עידוד בניה של דירות לעולים חדשים ולזכאי דיור אחרים. לצורך הגשמתה של התכנית הוכן נוסח אחיד של חוזה מסגרת (חוזה פרוגרמה), בין המדינה לבין הקבלנים. חוזה הפרוגרמה הבחין בין שני סוגי פרוייקטים: 1. כלל הסכמים לבניית דירות באזורים מבוקשים. 2. כלל הסכמים לבניית דירות באזורי פיתוח. בחוזה הפרוגרמה נקבעו שני מקרים שבהתקיימם תוטל על הקבלן סנקציה של הפחתת מלוא המחיר בשיעור מסוים: המקרה האחד – איחור בהגשת בקשת הקבלן למימוש התחייבות המדינה לרכוש מידו הדירות: המקרה השני – איחור בהשלמת ביצוע הבניה. במקרה שלפנינו נחתם חוזה פרוגרמה בין חברת אפרופים לבין המדינה. החוזה חל על פרויקטים מהסוג השני. אפרופים לא עמדה במועד המוסכם השלמת הבניה. המדינה ביקשה להפעיל את הסנקציה הקבועה בס' 6(ח)(3) לחוזה. המחוזי קיבל את טענתה של אפרופים וקבע כי בלשון הסעיף אין כל רמז לכך שמדובר באיחור בביצוע הבניה. שאלה משפטית: האם גם כאשר לשון החוזה הינה חד משמעית ניתן בכל זאת לפנות לנסיבות החיצוניות של העסקה ע"מ ללמוד על אומד דעת שונה מזה המסתבר מלשון החוזה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק (דעת רוב): 1. תורת שני השלבים: (נפרדים ומנותקים) א. השלב הראשון – לשון החוזה ואומד דעת הצדדים העולה מתוכו. ב. השלב השני - נסיבות חיצוניות לחוזה ואומד דעת הצדדים העולה מנסיבות אלו. ע"פ תורה זו המעבר מהשלב הראשון לשני נקבע ע"פ מבחן "הלשון הברורה" אם לשון החוזה ברורה – החוזה יתפרש ע"פ אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מהלשון הברורה, ולא ניתן לפנות לנסיבות החיצוניות. רק אם לשון החוזה אינה ברורה, יתפרש החוזה ע"פ אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מהנסיבות החיצוניות. 2. הקושי האינהרנטי הטמון בתורת שני השלבים הוא שבהירותה של הלשון צריכה להיקבע בסוף התהליך הפרשני ולא בתחילתו. 3. הגישה לפיה הפרשן מוגבל ללשון החוזה עצמו, ורק אם לשון זו אינה ברורה יהא רשאי לפנות לנסיבות החיצוניות, היא גישה שרירותית מטבעה. הנסיבות החיצוניות הן מקור אמין ממנו ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים גם במקרה בו הלשון היא ברורה. 4. תורת שני השלבים אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב. פרשנות חוזה בתום לב משמעותה פירוש החוזה באופן העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של הצדדים. כלל זה אינו מתיישב עם תורת שני השלבים, משום שתכליתו של עקרון תום הלב הוא למנוע מאחד הצדדים לחוזה מלטעון לפירוש מילולי של החוזה שאינו עולה בקנה אחד עם כוונתו הסובייקטיבית הידועה לצד השני. 5. תורת שני השלבים אינה מתיישבת עם עדיפות הכוונה על הלשון. הפסיקה הכירה בכך שאין כל קדושה בלשון החוזה, וייתכנו מקרים בהם הפרשנות התכליתית תועדף על פני הפרשנות המילולית 6. תורת השלבים מבוססת על כללי פרשנות במשפט האנגלי, עם הזמן פותחו במשפט הישראלי כללי פרשנות אחרים, בנוגע לפרשנות חקיקה, לפיהן חוק מתפרש ע"פ תכליתו. מן הראוי המגמה זו תחול גם על פרשנות חוזה. 7. תורת שני השלבים אינה מתבקשת מלשון ס' 25(א). כל מה שנקבע בסעיף זה הוא שניתנת עדיפות מלאה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה על פני אומד הדעת המשתמע מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה. אולם, מכאן אין להסיק כי לא ניתן להיעזר בנסיבות חיצוניות לחוזה כדי להבין את אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה. השופט מצא (דעת מיעוט): כאשר לשון החוזה היא ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר משמעות הדברים, יש לאמוד את דעתם של הצדדים ע"פ הלשון בה נקטו, ולא ניתן לנות לנסיבות כריתתו של החוזה. ההחלטה: הערעור התקבל. יש לקבל את עמדת המדינה לפיה הסעיף שבמחלוקת עוסק בהפחתה ממחיר הדירה עקב איחור בביצוע הבניה. ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר: עובדות: קלימר התגוררה בקרבת בתה, ושמנפטר בעלה היא החלה לבקר לעיתים תכופות בדירה של ביתה, בעלה ובנם. לימים ביקשו בני הזוג למכור את דירתם ולרכוש דירה גדול יותר, אך לא היה להם את האמצעים הכספיים הדרושים. קלימר ביקשה לסייע להם, ולפיכך נערך הסכם בין קלימר לבני הזוג לפיו קלימר תמכור את דירתה, תמסור לבני הזוג את דמי המכירה ע"מ שאלו יוכלו לקנות דירה חדשה גדולה יותר, ובתמורה יינתן לקלימר חדר בדירה החדשה שבו תוכל לגור ונהל אורח חיים סדיר ותקין כל ימי חייה. כעבור זמן מה נפטרה ביתה של קלימר ולאחר פטירתה הידרדרו יחסים בין הבעל לקלימר והבעל עשה הכל כדי להיפטר מהאם. כתוצאה מכל מעשיו של הבעל נאלצה קלימר לעזוב את הדירה. שאלה משפטית: 1. מהו תוכן החוזה שנערך בין קלימר לבין בני הזוג? האם מדובר בחוזה חליפין בתמורה או במתנה המטילה חיוב או במתנה על תנאי? 2. מהי הנפקות המשפטית של סוג החוזה שנערך בין קלימר לבין בני הזוג? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. מתנה היא חוזה ולכן יחולו עליה הדין הכללי של חוזים, כמו כן יחולו עליה ההוראות בעניין הפרת חוזה הקבועות בחוק חוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ובלבד שהעניין לא סודר ע"י חוק המתנה עצמו. 2. האם מדובר בחוזה חליפין בתמורה? האפשרות הראשונה היא שמדובר בחוזה הדדי, היצר התחייבויות הדדיות, אשר מקנה לצד לו, בתנאים מסוימים, זכות ביטול הגוררת השבה. 3. האם מדובר במתנה המטילה חיוב? האפשרות השנייה היא שהצדדים ערכו ביניהם חוזה מתנה, במקרה כזה, אם מקבל המתנה מפר חיוב המוטל עליו, זכאי נותן המתנה לתרופות הרגילות הקיימות בגין הפרת חיוב, דהיינו אכיפה, ביטול ופיצויים. 4. האם מדובר בחוזה על תנאי? האפשרות השלישית היא שבין הצדדים נערך חוזה מתנה על תנאי. חוזה המתנה כפוף לתנאי מפסיק לפיו מתנה תחדל מלהתקיים אם תמנע מקלימר הזכות להשתמש בדירה. במקרה כזה, לא קיימת תחולה להוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזים). 5. במקרה דנן החוזה בין הצדדים הוא חוזה מתנה על תנאי. ראשית - מדבור בחוזה מתנה. ע"פ עדותה של קלימר, כוונתה הייתה להיטיב עם ביתה תוך רצון להבטיח את מגוריה שלה. בנסיבות אלו, אין לראות בחוזה שלפנינו "חוזה בתמורה", אלא חוזה מתנה. שנית – כוונת הצדדים הייתה ל"מתנה על תנאי" לפיכך, מדובר בחוזה מתנה על תנאי. התנאי הוא תנאי מפסיק, ומשנתקיים חדל חוזה המתנה להתקיים, ועל מקבל המתנה להשיב את המתנה לבעליה. ההחלטה: הערעור נדחה. על הבעל ועיזבון הבת להשיב את סכום המתנה לקלימר כנגד קיזוז עבור השימוש שעשתה קלימר בדירה. חלק ב' תניות פטור וחוזים אחידים ע"א 1/79 מפעלים לניקוי יבש קשת נ' היועץ המשפטי לממשלה: עובדות: חברת "קשת" לניקוי יבש בע"מ כללה בחוזה אחיד שיש לה עם לקוחותיה, תנאי המגביל את אחריותה במקרה של אבדן או היזק. משהתנגדה המועצה הישראלית לצרכנות ויושבת ראש הרשות המרכזית לצרכנות להכללת התנאי בחוזה, אף לאחר תיקונו, קיבלה המועצה להגבלים עסקיים מכוח ס' 2 לחוק החוזים האחידים, את התנגדותן וסירבה לאשר את החוזה. פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט י' כהן: 1. לפי האמור בס' 6 ו:14 יש לדון במבחן של קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן לספק בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות. המבחן בכללותו הוא כללי וסתמי למדי ומשאיר מקום נרחב לשיקול דעת למועצה או לביהמ"ש. 2. אין לקבוע הגדרות מדויקות או רשימה מפורטת של מקרים שבהם יפעיל ביהמ"ש את סמכותו לפסול תנאי מגביל או שלא לאשר תנאי מגביל בחוזה. 3. דעתי, שהתנאי המגביל בס' 6 הוא תנאי מקפח את הלקוחות וגם נותן יתרון בלתי הוגן לספק. השופט שמגר: 1. התנאי המגביל בו אנו דנים חופף במידה רבה את זה שמפורט בס' 15(1) לחוק. 2. השאלה הניצבת בפנינו היא, אפוא, אם יש בתנאי משום קיפוח הלקוחות או משום הקניית יתרון בלתי הוגן לספק העלול להביא לידי קיפוח הלקוחות. 3. אין מניעה לבחינתה של תניה בחוזה אחיד ע"פ האמור בס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי) 4. הגינותו או חוסר הגינותו של תנאי פלוני אינה נבחנת ע"פ כלליה של תורה כלכלית בלתי מזוהה זו או אחרת, תורך בחירה בין השיטות הכלכליות החלופיות והמגוונות, אלא ע"פ התפיסות המוסריות והחברתיות הנוהגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כגון זה שלנו. 5. חוק החוזים האחידים לא התכוון לבטל את חופש כריתת החוזים מכל וכל. כל שביקש להשיג הוא החזרתו על כנו של איזון הכוחות שהופר בחברה הצרכנית המודרנית. ההחלטה: הערעור נדחה. ע"א 294/91 חברה קדישא נ' קסטנבאום עובדות: קסטנבאום פנה לחברה קדישא ע"מ להסדיר את ענייני ההלוויה והקבורה של אשתו. הוא ביקש כי שמה, תאריכי לידתה ופטירתה יופיעו על המצבה בכיתוב לועזי וזאת על אף שחתם על "טופס רישום הזמנת קבורה", לפיו הכיתוב על המצבה יהיה באותיות עבריות. חברה קדישא סירבה לבקשה בנימוק שתקנות היסוד של החברה, קובעות במפורשות כי הרישום על גבי מצבות ייעשה אך ורק בשפה העברית ובהתאם ללוח העברי. בעקבות כך הגיש קסטנבאום למחוזי תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו יש לו זכות להוסיף על המצבה אותיות לטיניות ותאריכי לידה ופטירה לפי הלוח הגרגוריאני ובספרות. המחוזי קיבל את התביעה בנימוק כי התנאי המגביל את אפשרויות הרישום על המצבה הינו "תנאי מקפח" בחוזה אחיד. שאלה משפטית: 1. מהו תנאי מקפח בחוזה אחיד? 2. האם התנאי בדבר כיתוב עברי ייחודי של שם הנפטר הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. תחולתו של חוק החוזים האחידים, אינה מוגבלת לחוזים אחידים מסחריים בלבד, אלא משתרעת על מכלול החוזים האחידים, יהא תוכנם אשר יהא. החוקה חל על כל חוזה המקיים את ההגדרה של חוזה אחיד, ע"פ ההגדרות של "ספק" ו"לקוח" בחוק. במקרה דנן, החוזה הוא חוזה אחיד, שכן תנאיו, ובין היתר התנאי בעניין הכיתוב על המצבה, נקבעים מראש ע"י חברה קדישא. 2. מהו תנאי מקפח? תכליתו של חוק החוזים האחידים הינה למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי, הנובעת מכך שצד אחד לחוזה הוא הקובע את תנאיו בחוזים רבים ואינו מאפשר על כן משא ומתן ראוי ומתן ביטוי לרצונו של הלקוח. לפיכך, מבחן הקיפוח הוא מבחן ההגינות והסבירות. לעומת זאת תנאי לא ייחשב למקפח אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק. בבסיסו של הקיפוח, שחוק החוזים האחידים אוסר עליו, עומד חוסר השוויון שביחסי הכוחות בין הצדדים. 3. החלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – במקרה דנן, התנאי בדבר ייחודיות הכיתוב העברי הוא תנאי מקפח במובן חוק החוזים האחידים. תנאי זה פוגע בזכות היסוד של כבוד האדם. זכות זו מעוגנת בחוק היסוד, אשר העניק לזכות מעמד חוקתי מיוחד. 4. החלת עקרון תקנת הציבור – התניה בדבר ייחוד הכיתוב העברי נוגדת גם את תקנת הציבור, לאור הפגיעה הקשה בכבוד האדם של המנוחה (בחייה) ושל משפחתה. חוק החוזים האחידים, וכללי הקיפוח שבו, אינם מונעים את תחולתו של עקרון תקנת הציבור. ההחלטה: הערעור נדחה. חוזה פסול ותקנת הציבור ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה: עובדות: בין הצדדים נכרת חוזה. חלקת הקרקע נמכרה במחיר גבוה מזה הרשום בחוזה ההפרש בין המחיר המיועד כפי שנרשם בחוזה לבין המחיר בפועל שניתן לכאורה עבור חומרי בנייה ובכללם עמודי ברזל ובטון שהיו במקום המיועד לבנייה. המערערת הצהירה על בלעדיות בעלותה של הקרקע והעובדה שהקרקע חופשייה משעבוד. לאחר כריתת החוזה התברר למשיבים שכשליש מהשטח הופקע ע"י העירייה טרם כריתת החוזה. המשיבים המוכרים ביקשו להפחית את המחיר באופן יחסי בהתאם לגודל המכר הנוכחי. המוכרת סירבה לבקשתם. לאור תגובה זו סירבו המשיבים לשלם את יתר התשלומים, המוכרת ראתה בכך הפרת חוזה וביטלה את החוזה. המחוזי קבע שביטול החוזה משמעותו הפרת החוזה מצד המערערת וזיכה את המשיבים בביטול החוזה, בהשבת הסכומים ששולמו ובפיצויים. פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. ביהמ"ש מקבל את גרסת המשיבים כי הועלמו מהם נתונים מהותיים ולכן עומדת למשיבים הזכות לביטול החוזה ולהשבה. 2. לאור ס' 31 לחוק החוזים, ניתן לביהמ"ש שיקול הדעת בכל הנוגע לאכיפת חוזה בלתי חוקי הבא לקדם מטרה נסתרת לא כשרה/חוקית. 3. גם במקרה של חוזה למראית עין, בטעות תחול חובת ההשבה. 4. חוזה בלתי חוקי נחשב חוזה בטל. לצורך מתן סעד של פיצויים מוסכמים מראש זכותם של המשיבים מסתכמת בהשבה בלבד. השופטת מרים בן פורת: 1. חוזה חוקי כשלעצמו אשר נכרת ע"י אחד המתקשרים כמכשיר למטרה פסולה, ימנע מהצד הראשון לתבוע על פיו. 2. במקרה דנן ידעו שני הצדדים על מטרת הערך המופחת שנקבע בחוזה, לכן הקשר החוזי בי הצדדים הוא בלתי חוקי, כך שאין לפסוק פיצויים מוסכמים מראש למי מהצדדים. השופט אלון: 1. יש לשאוף ולקיים את החוזה כפי שסיכמו הצדדים והימנע משלילת זכויותיהם ע"י: א – צמצום התוצאות הנובעות מאי חוקיות. ב – הרחבת חובת קיום החיובים. 2. חוזה בלתי חוקי הינו חי וקיים אך "רדום" וניתן לעוררו בשיקול ביהמ"ש לאור הנסיבות. 3. קיימת לביהמ"ש אפשרות לפסוק פיצויים מוסכמים מראש גם בחוזה בלתי חוקי. 4. בחוזה בלתי חוקי נדרש קיום חלק ממשי בחיוב אך לא שיבוצע כל החיוב. דגנ"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי עובדות: הוראה בהסכם קיבוצי שנערך בין חברת אל על לבין ההסתדרות קבעה כי אנשי צוות דיילי האוויר חייבים לפרוש מעבודתם באל על בגיל 60, בעוד שיתר העובדים חויבו לפרוש בגיל 65. מספר דיילי אוויר פנו לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה שיצהיר כי הוראה זו בטלה לאור חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולאור ס' 30 לחוק החוזים. ביהמ"ש פסק כי פרישת החובה של דיילים בגיל 60 מהווה הפליה מחמת גיל, שהינה אסורה מאז שתוקן חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אולם, תיקון זה אינו רטרואקטיבי, ועל כן הוא אינו חל על דיילים שפרשו בגיל 60 לגמלאות לפני כניסתו של התיקון. ביהמ"ש הוסיף כי לגבי דיילים אלו אין אפשרות לבטל את ההוראה מכוח ס' 30 לחוק החוזים, שכן היא אינה עומדת בסתירה לתקנת הציבור. שאלה משפטית: האם ההוראה בדבר פרישת החובה בגיל 60, ככל שהיא נוגעת לדיילים שפרשו בגיל 60 בטרם תוקן חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, נוגדת את תקנת הציבור? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק (דעת רוב): 1. החלת עקרון השוויון באמצעות תקנת הציבור – השוויון הינו מערכי היסוד של מדינת ישראל והינו מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי. אחד ממונחי השסתום דרכו מוזרמים ערכי היסוד של השיטה אל המשפט הפרטי, ובין היתר ערך השוויון, הוא זה של "תקנת הציבור" כאמור לפי ס' 30 לחוק החוזים. עם זאת, אין די בכך שהוראה חוזית פוגעת בשוויון כדי לפסלה כסותרת את תקנת הציבור. 2. גיבושה של תקנת הציבור ייעשה ע"פ האיזון בין הערכים המתנגשים. אין חולק כי אחד מהערכים החשובים שיש להתחשב בהם בגיבוש תקנת ציבור הוא הערך בדבר חופש החוזים והערך בדבר קיום חוזים הנגזר ממנו. אולם, לא מדובר בערכים מוחלטים, אלא בערכים יחסיים בלבד, ועל בית המשפט מוטלת המלאכה לאזן בין ערכים אלו לבין שיקולים נוגדים המבקשים לקבוע גבולות לחופש החוזים וקיום החוזה. 3. במקרה דנן, כבודו של הדייל המבוגר והצורך להבטיח את שוויונו גוברים על חופש החוזים והערך בדבר קיום החוזה. השופט זמיר (דעת מיעוט): תקנת הציבור, כמכשיר לביטול חוזים, היא מכשיר מסוכן. יש לעשות שימוש זהיר ביותר בתקנת הציבור כדי להכריז על בטלות חוזה. כל עוד החוזה הוא נסבל ביותר מבחינה ציבורית, ראוי לקיימו, שכן קיום החוזה הוא גם תקנת הציבור. ההחלטה: עתירת הדיילים התקבלה. ההוראה בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור, ועניינם יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה לצורך קביעת התשלומים המגיעים להם מאל על. חוזה לטובת אדם שלישי ע"א 363/76 אלכסנדר בלמן נ' "עידן" חברה לייזום ולביצוע: עובדות: סעיף בוררות הכלול בחוזה עם החברה. שאלה משפטית: האם הס' מחייב גם את מנהלי החברה להתדיין על פיו? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט אשר: לדעתי חתימתו של מנהל המעידה על עצמה שניתנה בתפקידו זה ובשם החברה – אין לראות בה חתימה ם בשמו הפרטי אלא אם הוכח בראיות ממשיות שלכך התכוונו הצדדים. אם כן איך ניתן לפרש את הסעיפים שצוטטו לעיל המתייחסים לאדונים כץ ופלד בשמם, או למנהלים של עידן לפי תוארם זה? בקשר לזכויות שהובטחו למנהלים, התשובה היא שהמנהלים הינם מוטבים ע"פ חוזה שנעשה בין אחרים. ס' 37 משמש לצורכי הגנה על החייב, מתייחס לתביעה המוגשת ע"י המוטב נגד החייב. כשמוגשת תביעה כזו, זכאי החייב, שהתחייב כידוע כלפי הנושה שלו ולא כלפי המוטב, שכל הטענות שיש לו כלפי הנושה יוכל להעלותן גם נגד המוטב. אפשר להעלות על הדעת שאדם יהי דכאי ע"פ התחייבויותיהם של אחרים, אך אין להעלות על הדעת שהוא יהיה חייב ע"פ חוזה שעליו לא חתם ושלא נתן לו את הסכמתו בדרך אחרת. במקרה כזה, נכנס כביכול המוטב בנעלי נושה ורשאי לתבוע את הזכות במישרין מהחייב, אך אם הוא רוצה לתבוע במישרין מהחייב ,חייב הוא גם לכפוף עצמו לתנאי ההסכם שבין החייב לנושה. ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי עובדות: גולדמן ערכה הסכם עם קבלן בניין לפיו היא מוכרת לו את החלקה, בתמורה להתחייבותו להקים עליה בית לרשמו כבית משותף להתחייבותו לשלם לגולדמן סכום כסף ולתת לה את אחת הדירות בבית. בחוזה התחייב הקבלן למסור את הדירה ב21.2.74 כשהיא גמורה וראויה למגורים. כשהבניין היה בשלבי בנייה התקשרה גולדמן בהסכם עם שני קונים, לפיו היא מעבירה להם את זכויותיה בדירה, מועד המסירה יהיה22.2.74. הקונים התקשרו בהסכם למכירת הדירה לקונים אחרים, תוך התחייבות לפצותם במקרה של איחור במסירה (מועד המסירה נקבע ל1.5.74). הקבלן לא עמד בהתחייבותו, גולדמן לא מסרה את הדירה בזמן, הקונים ניזוקו מכך משום שהם הפרו את התחייבותם כלפי הקונים האחרים. הם הגישו תביעה נגד גולדמן ובה תבעו בין היתר, פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בשל אי מסירת הדירה במועד שנקבע וכן אכיפת התחייבותה של גולדמן לרשום את הדירה כדירה בבית המשותף על שם הקונים. ביהמ"ש קיבל את התביעה. בערעור שהגישה טענה גולדמן, בין היתר כי החוזה שבינה לבין הקבלן יצר זכות לטובת הקונים, שכן נאמר בו כי "הקבלן מתחייב לרשום את הבית כבית משותף ולהעביר על שם המוכרת או לפקודתה, את הדירה בלשכת רישום מקרקעין כיחידה נפרדת". מכיוון שכך נשללת זכות הקונים כלפיה ע"פ החוזה שביניהם, ועל הקונים להפנות תביעתם כלפי הקבלן. שאלה משפטית: האם מדובר בחוזה לטובת צד שלישי? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. החוזה שנכרת בין הקבלן למוכרת הוא אינו חוזה לטובת צד שלישי, שכן אין בו כל כוונה להקנות למוטב כלשהו את הזכות לדרוש את קיום החיוב החוזי. 2. גם אם היה מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, אין בכך בכדי לגרוע מזכויות הקונים כלפי המוכרת ע"פ החוזה שנערך ביניהם. ההחלטה: הערעור נדחה, פס"ד של המחוזי נשאר על כנו. הקבלה ותלות בין חיובים ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום עובדות: בין ג'רבי לבין הייבלום נחתם חוזה לפיו מתחייבת הייבלום להעביר לג'רבי פרדס בבעלותו תמורת סכום של 150,000 לירות, שישולם בארבעה תשלומים. נאמר כי ג'רבי ישלם להייבלום את יתרת המחיר בסך 50,000 לירות במעמד העברת הבעלות בפרדס על שמו של ג'רבי. הייבלום ביטלה את החוזה בטענה כי היא הביעה את נכונותה לבצע את רישום הבעלות על שמו של ג'רבי, אלא שג'רבי לא עמד בתשלום היתרה עליה התחייב בחוזה. בעקבות כך הגיש ג'רבי תביעה לאכיפת החוזה. המחוזי החליט לדחות את תביעתו. שאלה משפטית: מתי יש לראות באי קיום התחייבויות מקבילות הפרה של ההתחייבות החוזית? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. כאשר מתחייבים צדדים לחוזה לקיים חיובים מקבילים, אין צד אחד יכול לתבוע את האחר על הפרת חוזה, אלא אם קיים, או לפחות נכון היה לקיים, את חלקו הוא בחיובים המקבילים. דהיינו, המבחן אינו חייב להיות בביצוע מקביל ממש, אלא די בנכונות לביצוע. 2. צד לחוזה אשר בו כלולים חיובים מקבילים, יוכל לתבוע את האחר על הפרת חוזה גם מבלי שהציג באופן פיזי ופורמאלי את הממכר או התמורה, לפי העניין, אם עולה באופן ברור וגלוי מהנסיבות כי הוא עצמו היה נכון לקיים את חלקו המקביל בעסקה במועד הקבוע. 3. במקרה דנן מדובר היה בשתי התחייבויות שלובות זו בזו, כפי שעולה מחומר הראיות, המוכרת הייתה מוכנה לקיים את חלקה בעסקה ולהעביר את רישום הבעלות על שם הקונה, אולם הקונה מצידו לא קיים או לא היה נכון לקיים את חלקו שכן הציע רק את מחצית הסכום שהיה עליו לשלם. התוצאה היא שהקונה הפר תנאי יסודי בחוזה והמוכרת הייתה רשאית להודיע על ביטול החוזה. ההחלטה: הערעור נדחה. החוזה בטל. פס"ד ארבוס נ' רובינשטיין: עובדות: בין הקונים לבין חברה קבלנית נכרתו שני חוזים למכירת שתי דירות צמודות, שאותן ביקשו הקונים להפוך ליחידת דיור אחת. בטופס הסכמי המכר נקבע כי החברה תמסור את הדירות עד לחודש אוקטובר 83 וזאת בתנאי שהקונה ימלא את כל התחייבויותיו. עוד נקבע כי איחור במסירת הדירות שלא יעלה על 120 ימים לא ייחשב כהפרת חוזה. הקונים עמדו בכל התחייבויותיהם ושילמו לחברה את מלוא התמורה עבור הדירות. אולם, החברה לא מסרה את הדירות במועד. גם לאחר שחלפו 120 ימים מן המועד שנקבע למסירתן, בעקבות פנייה של הקונים מסרה החברה לידיהן את מפתחות הדירה. באוגוסט 84 עברו הקונים להתגורר בדירה, וזאת בטרם הושלמו עבודות הבנייה אשר הושלמו רק כעבור שלושה חודשים. הקונים הגישו תביעה נגד החברה לביהמ"ש המחוזי וטענו כי חיובם של הקונים לשלם את תמורת הדירות היה שלוב בחיובי החברה לבנות למסור את הדירות, וכי האיחור במסירת הדירות עלה כדי הפרה של הסכמי המכר. הקונים טענו בין היתר, כי נגרמו להם נזקים כגון אבדן הפרשי הצמדה לדולר או הפסד ריבית על תמורת הדירות שכן תמורת הדירות משתלמת רק במועד מסירתן המאוחר של הדירות, כמתחייב מהיות החיובים שלובים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם. השאלה המשפטית: 1. האם חיובה של החברה למסור את הדירות היה חיוב עצמאי או מקביל? 2. אם מדובר בחיוב מקביל – מהו הנזק שנגרם לקונים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת דורנר: 1. ס' 23 לחור המכר קובע כי חיובו של המוכר למסור את הממכר וחיובו של הקונה לשלם את התמורה הם מקבילים (או שלובים), להבדיל מחיוב עצמאי אותו יש לקיים ללא קשר לשאלה האם הצד השני לחוזה מקיים את חיוביו אם לאו, וכן להבדיל מחיוב מותנה לקיימו קמה אך ורק אם הצד השני קיים את חיוביו קודם. 2. ככלל, חיובו של הקונה לשלם את מלוא מחיר הממכר וחיובו של מוכר להעביר את הממכר לבעלות הקונה הם חיובים שלובים, המשקפים את אומד דעת הצדדים לעסקת מכר טיפוסית, אלא אם קיימת הוראה בחוזה השוללת את השילוב. במקרה דנן אין ספק כי כוונת הצדדים, העולה מתכליתה והגיונה הכלכלי של העסקה, הייתה לשלב בין חובת הקונים לשלם את מלוא התמורה לבין חובת החברה להעביר להם את החזקה והבעלות בדירה במועד שנקבע. אין זה הגיוני שהקונים הסכימו לשלם את המחיר מבלי לקבל את החזקה בדירה במועד המוסכם. 3. במקרה דנן, כתוצאה מכך שהקונים שילמו לחברה את מלוא התמורה עליה התחייבו בהסכם בעוד שהחברה הפרה מצידה את חיובה המקביל למסור לידיהם את הדירות, נשללה בפועל מן הקונים האפשרות להשתמש בכספי תמורת הדירות בתקופת האיחור. דהיינו, הקונים לא יכלו לקבל ריבית על תמורת הדירות שהייתה משקפת את מחיר השימוש בכסף. לפיכך, יש לפסוק לקונים פיצוי בגובה ריבית זו עבור משך תקופת האיחור במסירת הדירות. ההחלטה: הערעור התקבל. הקונים זכאים לפיצוי בשיעור הריבית על תמורת הדירות. תרופת האכיפה ע"א 289/78 אשד נ' לובר עובדות: קבלנים מחכירים את זכויותיהם בקרקע בהסכם, בו נקבע המחיר ודירה מסוימת שתינתן להם בבנין שייבנה. לאחר מכן נתברר כי אותה דירה כבר נמכרה והמוכרים שדרשו את זכותם על דירה זו הגישו תובענה נגד הקבלנים והקונה, הם דרשו פס"ד שיצהיר כי הדירה שלהם. הקבלנים טענו כי לא היו ערים לעובדה כי דווקא דירה זו נמכרה על ידם ולמעשה התכוונו להציע את הדירה השנייה באותה הקומה. לאחר כמה ניסיונות פשרה שעלו בתוהו, הוסיפו התובעים עתירה חלופית, לפיה יקבלו את הדירה השנייה בתוספת פיצויי כספי כהפרש הערך העדיף של הדירה הראשונה, כמו כן קבלו צו מניעה שאסר על הקבלנים למסור את זכויותיהם על דירה 2 (אף נרשמה הערת אזהרה), למרות כל זאת עלה בהם החשד כי נמכרה הדירה ולכן שלחו מכתב לעו"ד של הקבלנים, זה השיב כי הדירה לא נמכרה ואין בכוונתם לעשות זאת. אולם הקבלנים הערימו גם עליו וחרף כל הצעדים שננקטו נגדם, הם התקשרו בהסכם עם הזוג אשר למכירת אותה דירה. לאור התפתחות זו נצטרף גם הזוג לשורת הנתבעים, ע"מ לברר סופית את המחלוקת, ביהמ"ש קבע כי הדירה הראשונה שייכת לקונה שכן רכשה לפני המוכרים, אך הדירה השנייה שייכת להם ועליהם לקבלה. כמו כן לפצותם. אשד והקבלנים ערערו למחוזי על הקביעה שהדירה השנייה שייכת למוכרים וערעורם נדחה. שאלה משפטית: האם תשמע הטענה כי המוכרים לא התקשרו בקשר חוזי העומד במבחן ס' 8 לחוק המקרקעין? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת בן פורת: הפגם של היעדר מסמך כתוב לדירה השנייה מתרפא ע"י העתירה החלופית והן ע"י כתב ההגנה של הקבלנים, בו נאמר כי מלכתחילה נתכוונו לתת דירה זו. תיקון זה בעתירה קדם להסכם עם הזוג אשד ועל כן יש למסור למוכרים את הדירה. גם אם נאמין לזוג כי לא ידעו על המשפט וצו המניעה, הרי שלבטח הרגישו כי משהו "מסריח" ולא טרחו לבדוק את הרישומים, אין להם אלא להלין על עצמם. די בעובדה כי הקבלנים השלימו עם החיובים בפס"ד שהפך עבורם סופי ומחייב, ע"מ להוביל למסקנה כי ההסכם בינם לבין בני הזוג חסר תוקף ונפקות, בהיות הזכות של בני הזוג תלויה כל כולה בפתרון סכסוך בין אחרים לבין עצמם, אין הם שותפים ליישוב המחלוקת ומכאן שאינם זכאים להישמע בטענה כי החוזה בין הקבלנים למוכרים אינו עומד במבחן ס' 8 לחוק המקרקעין. הכלל הוא כי אין אדם יכול להשתית טענתו על עוול שבעצמו ביצע גם אם נניח כי הקבלנים אכן טעו טעות כנה במוכרם את הדירה, הרי שאין זה פוגע במפגש הרצונות, זוהי טעות חד צדדית, סובייקטיבית,ש אין בה לבין מפגש רצונות ולא כלום. ההחלטה: הערעור נדחה. ע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש בנין והשקעות בע"מ: עובדות: בני הזוג פומרנץ רכשו דירה בבניין מחברה קבלנית. בניגוד לאמור בתשריט הבניה, החברה צריפה חלק מחדר המדרגות, אשר נועד להיכלל ברכוש המשותף של הבניין, לדירתם של דיירים אחרים שהתגוררו באותה קומה. הקונים וניהלו משא ומתן לקבלת פיצויים. משנכשל המו"מ, הגישו הקונים, בחלוף תשעה חודשים מיום שנודע להם על הפרת הסכם המכר, תביעה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת ההסכם. ביהמ"ש דחה את התביעה, בנימוק שהקונים השתהו בהגשת תביעתם באופן שהרע את מצבה של החברה הקבלנית ומצבם של הדיירים, אליהם הוצמד חלק מחדר המדרגות, לפיכך, קבע ביהמ"ש כי בנסיבות אלה האכיפה היא "בלתי צודקת" כאמור בס' 3 (4) לחוק התרופות. שאלה משפטית: האם השתהות בהגשת תביעת אכיפה מהווה חלק משיקוליו של ביהמ"ש לעניין הפעלת סמכותו לפי ס' 3 (4) לחוק התרופות? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. ביטול חוזה ואכיפה הם סעדים חלופיים. הכלל הוא שאדם שנפגע ובחר בסעד של ביטול חוזה, אינו יכול לשנות לאחר מכן את מהות תביעתו ולתבוע את אכיפת החוזה, אותו ביטל. עם זאת זכאי הנפגע לפיצויים, בנוסף לתרופת הביטול או האכיפה, דהיינו הבחירה הראשית של התובע היא בין אכיפה לביטול והוא רשאי לצרף לכל אחת מן התרופות הנ"ל את התרופה של פיצויים. 2. השתהות יכולה לשמש שיקול להפעלת סעיף 3(4) לחוק התרופות. כאשר ביהמ"ש דן בהפעלת סמכותו לפי ס' 3(4) לחוק התרופות, יש לשקול בין היתר את שאלת העיתוי, שאלת השיהוי וגם את עניין הסבירות באותו מועד בו בחר הנפגע להגיש את תביעת האכיפה. השופטת בן פורת: יש לקחת בחשבון את האפשרות שהקונה הראשון יוצר בהתנהגותו מצג כלפי המוכר כי הוא מוותר על אכיפה, ועל יסוד מצג זה משנה המוכר את מצבו לרעה. ההחלטה: הערעור התקבל. על החברה להחזיר כדין את חדר המדרגות לקדמותו. תרופות הביטול ע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף: עובדות: הסכם שותפות בעסק של מוצרי פלסטיק. ע"פ האמור בהסכם, שילם בן יוסף לגינזברג סכום של 70,000$. זמן קצר לאחר מכן הודיע בן יוסף כי הוא אינו יכול לעמוד בתשלום השני עליו התחייב, וביקש לפרוש מההסכם. בן יוסף הסכים לביטול ופנה לביהמ"ש בתביעה להשבת הכספים ששילם לגינזברג. ביהמ"ש פסק כי גינזברג ביטל הסכם שותפות שנכרת בינו לבין בן יוסף, והורה לגינזברג להשיב לבן יוסף 70,000$ אשר קיבל מבן יוסף ע"פ ההסכם. בערעור לעליון טען גינזברג שתי טענות עיקריות: 1. לבן יוסף לא מוקנית זכות השבה משום שהחוזה ביניהם לא בוטל כדין. 2. גם אם קיימת חובת השבה, הרי שהנתבע (גינזברג) שינה את מצבו לרעה בכך שרכש בכסף שקיבל מבן יוסף מכונות עבור המפעל ומאלו איבדו מערכן. שאלות משפטיות: 1. מהו הדין לגבי שאלת ביטולו של חוזה כאשר הצד שהפר את החוזה ביקש לבטלו? 2. האם יש להחיל את ההגנה הקבועה בס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט גם על תביעות השבה המבוססות על דיני חוזים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. הסכמת הצדדים לביטול ההסכם משמעה ביטול ההסכם וחיובם של הצדדים בהשבה. במקרה שלפנינו, הסכים הצד המפר (בן יוסף) לבטל את החוזה והצד הנפגע הסכים לביטול. בנסיבות שבהן צד לחוזה מבקש לבטל את החוזה, והצד השני מסכים לביטול החוזה, התוצאה המתקבלת היא ביולו של חוזה, כאשר לכל צד לחוזה מוענקת זכות השבה של מה ששילם ע"פ החוזה. 2. הסכמת הנפגע לביטול החוזה אינה חייבת להיות מפורשת. ניתן להסיק על הסכמה זו מהתנהגותו של הנפגע המופנית אל המפר. 3. התוצאה היא שקיימת חובת השבה הדדית בין הצדדים, אשר הסכימו לביטול ההסכם. 4. מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין של הצדדים לחוזה שבוטל. לאור עקרון זה, הכלל הוא שבהיעדר נסיבות מיוחדות זכאי אדם להשבת כספו בערכו המלא, תוך התחשבות בשינוי הנובע מן התמורה בערך הכסף. במקרה דנן, יש לבחון האם יש להתחשב בשינוי מצבו של גינזברג לרעה עקב חזרתו של בן יוסף מהעסקה. 5. מערכת הדינים של עשיית עושר ולא במשפט כוללת לא רק את ההסדר הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט, אלא גם הוראות המצויות מחוץ לחוק זה ואשר מטרתן למנוע התעשרות שלא כדין, כגון ס' 9 לחוק התרופות, או ס' 21(א) לחוק החוזים. 6. לאור האמור לעיל, המסקנה היא שיש להחיל את ההגנה בס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט גם על הוראות ההשבה הקבועות בחוק החוזים ובחוק התרופות. 7. במקרה דנן, גינזברג עומד בתנאי ההגנה של ס' 2. עם זאת בחלוף פרק זמן סביר בו התברר לגינזברג כי לא ימצא שותף חלופי, היה עליו לנקוט בצעדים ע"מ לבלום את תהליך ירידת הערך של המכונות. ההחלטה: הערעור התקבל. התיק הוחזר לביהמ"ש קמא לצורך הכרעה בשאלת שווי המכונות. ע"א 2825/97 אבו זייד נ' ברוך: עובדות: בעליו של מגרש באזור התעשייה בכרמיאל מכר את זכויותיו במגרש למערערים (הקונים). בהסכם התחייבו הקונים לשלם את תמורת הנכס בסך 120,000$ ביום חתימת ההסכם, ואילו המוכר התחייב בין היתר, למסור לקונים את החזקה במקרקעין ביום תשלום מלוא המחיר. הצדדים הסכימו כי מסירת החזקה במועדה, העברת הזכויות ותשלום מחיר המקרקעין ייחשבו "תנאים עיקריים" בהסכם והפרתם תהווה הפרה יסודית. המוכרים מסרו לקונים את החזקה בנכס. לעומת זאת, הקונים שילמו למוכר את מרבית המחיר, אולם לא עמדו בתשלום יתרת התמורה. ביום 27.12.92 הודיע המוכר לקונים כי אי תשלום יתרת המחיר מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ונתן לקונים ארכה של שבוע לתשלום היתרה. ב"כ הקונים שלח מכתב תגובה, שבו ציין כי ההסכם הופר ע"י המוכר משום שלא המציא אישור על העברת הזכויות בנכס, אולם הקונים מוכנים לקיים את התחייבויותיהם בתנאי שהמוכר ימציא את המסמכים הנדרשים. ביום 6.6.93 כתב ב"כ המוכר לב"כ הקונים כי האישורים והמסמכים לרישום הנכס נמצאים בידי המוכר. המכתב לא זכה למענה מצד הקונים או מצד בא כוחם. ביום 29.8.94 שלח ב"כ המוכר מכתב נוסף שבו נדרשו הקונים פעם נוספת לשלם את יתרת התמורה תוך 10 ימים, אחרת ינקוט המוכר בצעדים משפטיים לשמירת זכויותיו. משלא קיבל מענה למכתב זה הודיע ב"כ המוכר לב"כ הקונים, ביום 20.11.94 שהוא מבטל את הסכם המכר עקב הפרתו ע"י הקונים. שאלה משפטית: 1. האם ההפרה הייתה יסודית? 2. האם עמדה למוכר הזכות לבטל את החוזה? אם כן, האם הזכות הזו כפופה לשיקולי צדק ועקרון תום הלב? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט אנגלרד: 1. ההפרה הפכה מיסודית ללא יסודית עקב ההשהיה בביטול החוזה. התנהגותו של צד לחוזה במהלך ביצוע החוזה עשויה להפוך תניה יסודית מוסכמת לתניה לא יסודית. כך, למשל, אי עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה עשויה להפוך לתניה יסודית מוסכמת לתניה לא יסודית. 2. ע"פ ס' 8 לחוק התרופות, בכל מקרה שבו הנפגע נותן למפר ארכה לקיום החוזה, עליו להפעיל את זכות הביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. אי ביטול החוזה תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול. 3. במקרה דנן, המוכר ויתר בפעם הראשונה על זכות הביטול כאשר לא ביטל את החוזה לאחר תום הארכה הראשונה מיום 27.12.92, בנסיבות אלו, הפעלת זכות הביטול נמנעת משיקולים של צדק במובן סעיף 7(ב) לחוק התרופות. 4. נטייתי היא לראות בנסיבות דנן כמקרה שבו ביטול החוזה, לאחר תקופה כה ממושכת, אינו מתיישב עם עקרון תום הלב. לאור המסקנה שלמוכר אין זכות ביטול ע"פ עקרונותיו הפנימיים של חוק התרופות, אין צורך להכריע בסוגיה זו. ההחלטה: הערעור התקבל. הסכם המכר אינו מבוטל. ע"א 9371/00 אלבאשרה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה דה טרה סנקטה: עובדות: המשיבה התקשרה ביום 23.12.78 בהסכמים להחכרת מקרקעין שבבעלותה למערערת. בהסכמים נקבע בין השאר, כי המערערת תבנה על חלקה אחת מלון לשימושה שלה ועל החלקה השנייה פרויקט ספורט לשימוש המשיבה. תחת זאת הקימה המערערת על החלקה מסעדה ואולם אירועים. המשיבה ראתה בכך הפרת חוזה והודיעה למערערת ביום 7.5.90 כי היא מבטלת את החוזה. המשיבה דרשה מהמערערת לפנות את החלקה אך זו סירבה. בתביעה לשלום לפינויה של המערערת מהחלקה קיבל השלום ב6.10.92 את הדרישה וגם המחוזי אשר דחה את בקשת הערעור לעליון. המערערת פינתה את החלקה. ב2.12.97 הגישה המערערת תביעה למחוזי לקבלת שווי של מבנה המסעדה ואת שווי השבחת החלקה. המשיבה טענה להתיישנות לאור חלוף 7 שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה. שאלה משפטית: מתי חלה ההתיישנות? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: חוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". השאלה בענייננו היא מתי נולדה עילת ההשבה, והתשובה לכך שהיא נולדה ביום ביטול החוזה, הוא 7.5.90, ביטול החוזה נתפס על ידי חוק התרופות כתרופה הנתונה לנפגע בגין הפרת החוזה. הודעת הביטול היא פעולה משפטית חד צדדית בעלת אופי קונסטיטוטיבי. היא המביאה לביטול החוזה. לא נדרשת כל מעורבות שיפוטית. משבוטל החוזה בשל הפרתו חלה חובת השבה. הזכות להשבה משתכללת באותו מועד בו משתכלל ביטול החוזה. המשיבה מסרה למערערת הודעת ביטול של החוזה ביום 7.5.90 במועד זה בוטל החוזה ונולדה הזכות של המערערת להשבה. זכות זו התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד זה. ההחלטה: הערעור נדחה. תרופת הפיצויים פס"ד אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע: עובדות: בחוזה בין חברה קבלנית לבין המשיבה, בעלת המלון, התחייבה החברה לבנות על גג המלון שתי קומות נוספות. בשלב מסוים נטשה החברה את אתר הבניה והפסקיה את העבודות על דעת עצמה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה בין הצדדים וחייב את החברה הקבלנית בתשלום פיצויים למשיבה בגין הפסד הרווח שנגרם לה בתקופת הבניה בשל הפרעות הבניה. לעניין זה קבע ביהמ"ש כי על אף שהמשיבה לא הוכיחה את שיעורי הנזק שנגרמו לה עקב ההפרה אין בכך כדי לשלול ממנה את הזכות לפיצויים. השאלה המשפטית: 1. מה חייב הנפגע להוכיח בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה? 2. מהי מידת ההוכחה הנדרשת מהנפגע? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט חיים כהן: די בכך שהנפגע הוכיח כי נגרם לו נזק הניתן לקביעה בכסף, ולו בדרך אמדן בלבד, ע"מ שיעמוד בנטל הראיה המוטל עליו לעניין זכאותו לפיצויים לפי ס' 10 לחוק התרופות. דרישת ההוכחה לעניין ס' 10 הינה באשר לעובדת הנזק שנגרם עקב ההפרה, באשר לעובדת צפייתו של הנזק מראש. לעומת זאת, שיעור הפיצויים שייפסקו עבור הנזק שהוכח הוא עניין לאומדנו של השופט. השופט ברק: 1. הנפגע חייב להוכיח גם את שיעורי הפיצויים. נפגע התובע פיצויים לי ס' 10 לחוק התרופות חייב להוכיח, במידת וודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיש בו כדי לפצותו על הנזק. 2. שלבי התגבשותה של הזכות לפיצויים עקב ההפרה: א – השלב הראשון – קביעת היקפו ומידתו של הנזק. בשלב זה מאתרים את הנזקים שנגרמו ע"י ההפרה (מבחן הסיבתיות) וכן מאתרים את אותם נזקים שהם צפויים, ואשר בגינם יש להטיל אחריות (מבחן הצפיות). ב- השלב השני – קביעת שיעור הפיצויים לו זכאי הנתבע בין הנזק שנגרם לו. תרגום הנזק לסכומי כסף שיש בהם כדי לפצות את הנפגע. 3. המבחן לקביעת שיעורו הפיצוי: בדרך כלל המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא איזה סכום יעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון לו קוים החוזה ולולא התרחשה ההפרה. דהיינו שיעור הפיצוי ייקבע ע"פ עקרון השבת המצב לקדמותו. 4. מידת הוודאות הנדרשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי: במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי בכך שיוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת וודאות סבירה. 5. השיקולים המצדיקים את אימוץ מבחן הוודאות הסבירה: 1. כאשר הנפגע הוכיח את נזקו ואת שיעור הפיצוי המגיע לו במידת הוודאות הסבירה, אין זה צודק שביהמ"ש יתעלם מההוכחות שלפניו, ויפסוק לפי אומדנו לו. 2. מבחן הוודאות הסבירה נותן ביטוי לשוני הקיים בין ס' 10 לס' 13. ע"פ ס' 13, אם הפרת החוזה גרמה לנזק שאינו נזק ממון רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים "בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. לעומת זאת בס' 10 אין להסתפק בהוכחת הנזק. כמו כן ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק בכל מקרה פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. 3. מבחן הוודאות הסבירה, מאפשר ליצור איזון ראוי בין האינטרס של הנפגע לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו, לבין האינטרס של המפר שלא להיות חשוף לתביעת פיצויים שאין לה בסיס מבחינה ראייתית 6. במקרה דנן, המשיבה לא הביאה ראיה ממנה ניתן להסיק כי נגרם לה הפסד רווח בשל הפרעות הבניה, ולפכיך אין מקום לפסוק לה פיצוי בפריט נזק זה ההחלטה: הערעור התקבל חלקית, אין לפסוק למשיבה פיצויים על הפסד הרווח בזמן הבניה. פס"ד שמחון נ' בכר חברה לבנין ופיתוח: הסכם קומבינציה שנחתם בין חברה קבלנית לבין המערערים, התחייבה החברה להקים בנין בן 9 יחידות דיור על חלקה בבעלות המערערים, ובתמורה לחלקה האמורה להקצות למערערים שתי דירות בבנין. החברה לא מסרה למערערים את הדירות במועד עליו הוסכם בחוזה ולפיכך הודיעו המערערים לבחרה כי ההסכם מבוטל, המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים נגד החברה בגין הנזקים שנגרמו להם, טענתם העיקרית של המערערים הייתה כי מאז חתימת ההסכם בין הצדדים חלה ירידה בערך המגרש, ולכן למערערים לא היה סיכוי להתקשר בעסקת קומבינציה עם קבלנים אחרים, בתנאים שנקבעו בהסכם. השאלות המשפטיות: 1. מהו המועד הקובע לתורך קביעת גובה הנזק? 2. מהו עקרון הקטנת הנזק? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט בך: הכלל הבסיסי הוא שהנפגע מהפרת החוזה זכאי לקבל פיצוי, ע"פ ס' 10 לחוק התרופות בשל נזקו במועד בו הופר החוזה או במועד בו בוטל החוזה. חריגים לכלל: 1. כאשר הנפגע מוכיח כי בשל נסיבות שאירעו לאחר הפרת החוזה גדל נזקו מעבר לנזק שהתגבש בעת ההפרה, רשאי ביהמ"ש לקבוע כי התאריך הקובע להערכת הנזק יהיה מאוחר יותר. נטל הראיה במקרה זה הוא על הנפגע 2. המפר יכול לטעון להקטנת הנזק. כלל זה המעוגן בס' 14 (א) לחוק החוזים, קובע כי המפר אינו חייב בפיצויים בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין. 3. לאור הכלל בדבר הקטנת הנזק, יכול המפר לטעון כי במועד כלשהו לאחר ההפרה עלה בידי הנפגע לקנות את הנכס באותו מחיר או תוך הוספת סכום קטן. במקרה כזה, מן הדין לחשב את הנזק כפי שהתגבש באותו מועד. לחילופין, יכול המפר לטעון כי הנפגע יכול היה להקטין את נזקו, אך לא עשה כן.במקרים הללו נטל ההוכחה הוא על המפר. במקרה שלפנינו: 1. החברה לא הצליחה להוכיח כי המערערים יכלו להקטין את נזקיהם ע"י עריכת "הסכם קומבינציה" בתנאים דומים לאלו שבהסכם המקורי. 2. טענתם של המערערים כי לא היה באפשרותם להתקשר בעסקאות קומבינציה חלופיות גם היא לא הוכחה. בהיעדר הוכחה כלשהי מצד המערערים ומצד החברה הקבלנית, יש לאמץ את הכלל הבסיסי לפיו יש להעניק למערערים פיצוי עבור נזק מוכח שנתגלה בעת הפרת החוזה. ההחלטה: הערעור התקבל. המערערים זכאים לפיצוי המחושב על בסיס הנזק שנגרם להם בעת הפרת ההסכם. ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס: עובדות: 1973 נכרת חוזה בין העותרת לבין המשיבה, לפיו התחייבה המשיבה לספק לעותרת 7000 טון ברזל במחיר 620 מרקים גרמניים. עקב מלחמת יום כיפור נגרמו עיקובים באספקת הברזל, ובפועל רק חלק מהברזל סופק לעותרת. העותרת הגישה נגד המשיבה תביעה, בה נטען כי המשיבה מכרה את הברזל לצד שלישי. העותרת תבעה מן המשיבה את נזקיה על יסוד הפרת הסכם ולחילופין תבעה את רווחי התמורה שלה זכתה המשיבה עקב מכירת הציוד לצד שלישי, וזאת בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. שאלה משפטית: 1. האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקום שקיים חוזה תקף בין הצדדים? 2. בהנחה שדיני עשיית עושר ולא במשפט חלים, האם זכאי הצד המקיים חוזה לקבל מן המפר את טובת ההנאה שצמחה לו עקב ההפרה, וזאת על אף שהצד המקיים לא ניזוק והחוזה עומד בעינו? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט ברק: 1. בחיקוקים השונים שולבו הוראות שע"פ מהותם דנות בעשיית עושר ולא במשפט לדג' א – השבה של דבר שנמסר עקב חוזה שבוטל בשל טעות (ס' 21 לחוק החוזים) ב – השבה בשל הפרת חוזה (ס' 9 לחוק התרופות) 2. מעצם העובדה שחוקים שונים, העוסקים בחוזה, ובעיקר חוק החוזים הכללי, כללו הוראות באשר להשבת כספים ששולמו ע"פ חוזה (התמורה העצמית), אין להסיק כי חוקים אלה שוללים בדרך של הסדר שלילי כל השבתה של טובת הנאה שהצד המפר הפיק מהפרתו (התמורה הנגדית). 3. ס' 6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אינו רלוונטי לענייננו. במקום שחוקי החוזים קובעים השבה של התמורה העצמית, "העניין הנדון" אינו עוסק כלל בהשבתם של הרווחים מהתמורה הנגדית. 4. דיני החיובים מגנים לא רק על אינטרס ההסתמכות ואינטרס הצפייה, אלא גם על אינטרסים נוספים, ובהם האינטרס בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. 5. מהאמור לעיל עולה כי אין מניעה עקרונית לתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט במקום שקיים בין הצדדים חוה שהופר, וזאת בין אם החוזה ממשיך לעמוד בתוקפו ובין שהוא בוטל כדין בשל הפרתו. לכלל זה קיים תנאי, לפיו הכרה בזכויות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לא תביא בעצמה להתעשרות שלא כדין של הנפגע. 6. מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, קמה לנפגע הזכות לקבלת טובת ההנאה שצמחה למפר כתוצאה מהפרת החוזה. זכות זו מוגבלת למצב שבו החוזה בין הצדדים תקף. יש להשאיר בצריך עיון את השאלה האם הצד הנפגע זכאי לקבלת טובת ההנאה האמורה גם כאשר החוזה בוטל בשל הפרתו. 7. במקרה דנן, העותרת זכאית להשבת טובת ההנאה. העותרת אינה מתעשרת שלא כדין. היא אינה זוכה לסעד כפול, שכן היא אינה דורשת את רווחי התמורה העצמית, בנוסף לרווחי התמורה הנגדית. זכייתה היחידה היא בהשבת רווחי התמורה הנגדית, שבהן זכתה המשיבה שלא כדין. השופט ד. לוין והשופטת בן פורת (דעת מיעוט): כאשר קיים חוזה בין הצדדים, והחוזה לא קוים, קיימת תחולה בלעדית לדיני החוזים ואין מקום להחלתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההחלטה: העתירה התקבלה. יש להשיב לעותרת את רווחי התמורה הנגדית. פס"ד מלון צוקים נ' עיריית נתניה: עיריית נתניה חתמה על זיכרון דברים עם קבוצת משקיעים בקשר להקמת בית מלון בחוף הים בנתניה. בזיכרון הדברים התחייבו המשקיעים להגיש את התכניות לאישור העירייה, והעירייה התחייבה מצידה לגרום לאישור התכניות בהקדם האפשרי. בזיכרון הדברים נקבע כי המשקיעים יתחילו בבניית המלון תוך זמן סביר מקבלת כל האישורים. המשקיעים יסדו את חברת מלון צוקים, אשר אימצה את כל פעולותיהם של המשקיעים. לאחר שהתחלף ראש העיר של נתניה הודיע העירייה כי היא אינה רואה עצמה קשורה בזיכרון הדברים. בעקבות כך הגישה מלון צוקים לביהמ"ש המחוזי תביעה בגין הפרת חוזה. שאלות משפטיות: 1. האם זכאי הנפגע מהפרת חוזה לפיצויי הסתמכות מכוח ס' 10 לחוק התרופות? 2. בהנחה שהנפגע יכול להוכיח כי הוא זכאי לפיצויי קיום, האם פיצוי בגין אינטרס ההסתמכות יכול לעלות על פיצוי בגין אינטרס קיום? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט מלץ: 1. פיצויי בגין אינטרס ההסתמכות הוא פיצוי בגין הוצאות שהוצאו בהסתמך על התחייבות לקיום החוזה. 2. פיצוי בגין אינטרס הקיום, מעמיד את המתקשר במצב בו היה נתון אילו החוזה קוים, כלומר אלמלא הופר החוזה. 3. ס' 10 דן באינטרס הקיום בלבד, הכלל הוא שהנפגע זכאי לפיצויי קיום בלבד. יחד עם זאת במקרים כמו במקרה שלפנינו, בהם קיים קושי אובייקטיבי ממשי להוכיח את שיעורו של הפיצוי בגין אינטרס הקיום, יוכל הנפגע לקבל פיצויי הסתמכות. 4. העוגן המשפטי לפסיקת פיצויי הסתמכות כאמור הוא שמניחים כי הנפגע לא נכנס לחוזה הפסד, דהיינו אינטרס ההסתמכות שלו אינו עולה על אינטרס הקיום שלו. לעומת זאת בחוזה הפסד אין לפצות את הנפגע בגין אינטרס ההסתמכות. 5. גישה אחרת מנוגדת להלכה לפיה בדיני החוזים בישראל אין מקום לפסיקת פיצויים עונשיים בגין הפרת חוזה. דהיינו הנפגע אינו זכאי להוצאות הסתמכותו של החוזה כאשר אינטרס ההסתמכות עולה על אינטרס הקיום. 6. שונה המצב לגבי הזכות להשבה. הזכות להשבה אינה מוגבלת לגובה אינטרס הקיום. דהיינו הנפגע זכאי לקבל את מלוא אינטרס ההשבה, והוא אינו מוגבל לאינטרס הקיום. השופט חשין: 1. סעיף 10 עוסק בעיקרו באינטרס הקיום, שכן ע"פ לשונו הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו "עקב ההפרה ותוצאותיה". יחד עם זאת, אין לתת פירוש דווקני ומצמצם לס' 10. הפרשנות הראויה לס' זה מחייבת את המסקנה כי הוצאות שהוציא הנפגע תוך קיום החוזה ומילוי חובותיו באות בגדר נזק שנגרם לו "עקב ההפרה ותוצאותיה". התוצאה היא שהנפגע יכול לתבוע הן פיצויים מסוג של "פיצויי התסמכות" והן פיצויים מסוג של "פיצויי קיום", ובלבד שהתקיימו שני תנאים: 1. לא מדובר בפיצויי כפל בגין אותו אינטרס. 2. לא ניתן לתבוע במצטבר שני סעדים המייצגים שתי זכויות שאינן עולות בקנה אחד. 2. פיצויי הסתמכות הם פיצויים שעומדים בפני עצמם, ואין להתייחס לפיצוי בגין אינטרס הקיום כאל "גג עליון". דהיינו אין מניעה לפסוק פיצויי הסתמכות העולים על פיצוי בגין אינטרס הקיום. השופט מצא: נראה כי גישתו של השופט חשין משקפת את הדין הראוי. ההחלטה: ערעורה של העירייה נדחה. התובעים זכאים לפיצוי מהעירייה בגין ההוצאות שהוציאו. פס"ד EXIMIN נ' טקסטיל והנעלה בע"מ: המערערת חברה בלגית, רכשה מהמשיבה 3000 זוגות מגפי ג'ינס עבור לקוחה של המערערת בארה"ב. המערערת שלחה שישה דגמים שונים ללקוח שלה בארה"ב והוא אישר מתוכם דגם אחד, תוך הכנסת שני שינויים והמשיבה ייצרה את כל כמות המגפיים ע"פ ההזמנה, שלחה את הסחורה לארה"ב וקיבלה את מלוא המחיר שהיה מובטח באשראי דוקומנטרי. כשהגיעה הסחורה לארה"ב התברר כי יש בדגם משום הפרת סימן מסחר רשום בארה"ב ולכן עוכב המשלוח במכס. המערערת תבעה השבת מחיר הסחורה ובסופו של דבר, לאחר הקטנת הנזק ע"י שינוי במגפיים, הצטמצמה התביעה להפרש המחיר שהוא שיעור ההפסד של המערערת. פסיקת ביהמ"ש העליון: הנשיא שמגר: המערערת טוענת כי ס' 52 בדבר זכותו של אדם שלישי חל גם על זכות לסימן מסחר המוקנית לצד ג' ובכך הדין עם המערערת. הפרשנות המקובלת היא, שחובתו של המוכר להעביר בעלות נקייה, כוללת גם חובה להעביר בעלות נקייה מזכויות דוגמת זכות לסימן מסחר המוקנית לאדם שלישי. המוכר יהיה פטור מאחריות אם הקונה ידע או לא יכול היה שלא לדעת על הזכות, או במידה שהפרת הזכות נובעת מקיום הוראות מפורשות של הקונה. מאידך, המוכר לא יוכל להינות מהטענה שדבר ההפרה לא הובא לידיעתו, אם ידע על כך. אין מחלוקת שגם המערערת וגם המשיבה ידעו שהסחורה מיועדת להישלח לארה"ב. יתירה מזאת, שתיהן לא יכלו שלא לדעת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום, של חברת ליוויס האמריקאית. סחורה של חברה זו משווקת ברחבי העולם כולו! עולה אפוא שקיים סייג לאחריותו של המוכר, שכן גם הקונה ידע על הבעייתיות בסחורה. מאידך גיסא, נראה כי אין להטיל את מלוא האחריות על הקונה והיבואן. מהתנהגות הצדדים עולה שהם לא טרחו לשתף פעולה בינם לבין עצמם. ההתנהגות של כל אחד מהצדדים עולה כדי חוסר תום לב בביצוע חוזה לפי חוק החוזים. לפיכך יש לחלק את האחריות בין שני הצדדים כאחד. השופט גולדברג (דעת מיעוט): שני הצדדים לא יכלו שלא לדעת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחרי רשום כפי שנקבע ע"י הנשיא שמגר. אם כן לא יכולה להיות שהתנהגותה של המשיבה להיחשב כנגועה בחוסר תום לב, שהרי ידעה המערערת את שידעה המשיבה. דרישת הקונה מהמוכר לפי ס' 52 לתוספת החוק מכר טובין בין לאומי כי "ימסור לו טובין נקיים מכל זכויות ותביעות של צד ג'", יסודה בכך שהקונה "לא הסכים ליטול את הטובין בכפוף לאותה זכות או תביעה. לפי קביעת המחוזי ידעה המערערת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחרי רשום, גם ידעה את חוקי ארץ היעד, ולפיכך יש לראותה כמי שהסכימה ליטול על עצמה את הסיכון הכרוך בכך. לפיכך יש לדחות את הערעור. ההחלטה: הערעור נתקבל בחלקו. פס"ד איינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים: בין הצדדים נחתם זיכרון דברים לפיו התחייבה המשיבה למכור דירת מגורים למערערים. מחיר הדירה נקבע ל140,000 $. הצדדים התחייבו לחתום על חוזה המכר בתוך ארבעה חודשים. הקונים הפקידו בידי המשיבה שיק על סך 1,000 ₪ להבטחת זיכרון הדברים. ארבעת החודשים חלפו וחוזה לא נכרת. לאחר זמן הודיעה המשיבה למערערים כי היא מוכנה למכור להם את הדירה ב180,000 $ וזאת תוך מתן הנחה שכן ערכה בשוק הוא 200,000 $. לכך התנגדו המערערים וביטלו את החוזה. בין לבין מכרה החברה את הדירה לצד שלישי בסכום של 192,000 $. המערערים תבעו מהמשיבה בביהמ"ש השלום פיצוי על הנזק שנגרם להם בשווי של 52,000$ שהוא ההפרש. השלום הכריע לטובת המערערת אך קבע כי גובה הפיצויים ינוס על 40,000$ שהוא ההפרש בין המחיר בזיכרון הדברים לבין המחיר בהצעתה השנייה של המשיבה. במחוזי נפסק ברוב דעות כי המערערים זכאים אך ל40,000$ פסיקת ביהמ"ש העליון: 1. העיקרון הבסיסי הינו, כי אם חוזה הופר, זכאי הנפגע בין היתר לבטל את החוזה ולקבל פיצויים. ע"פ ס' 10 ההדרכה החקיקתית הינה דלה. בתי המשפט פיתחו במשך השנים תורת פיצויים מקיפה שלפיה מושג הפיצויים שולל סעד עונשי ומתמקד בסעד תרופתי, אשר נועד להסיר את הנזק ולהיטיבו. עיקרון הגג הינו, כי יש להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון אילו החוזה היה מקוים. 2. ס' 11 מאפשר לנפגע לבצע "קיצור דרך": אין הוא צריך להוכיח את הנזק שכן החוק מניח אותו. אין הוא צריך לפעול להקטנת הנזק. כל שהוא נדרש להוכיח הוא כי החוזה בוטל כדין, את שיעורה של התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה, ואת שוויה של אותה תמורה ביום ביטול החוזה. בפרשה שלפנינו הוכיחו המערערים כראוי את היסודות המרכיבים את זכותם לפיצויים ע"פ הוראה זו. ההחלטה: ע"פ ס' 11(א) זכאים המערערים לפיצוי בשיעור של 52,000$ פס"ד ארבוס נ' רובינשטיין: עובדות: בין הקונים לבין חברה קבלנית נכרתו שני חוזים למכירת שתי דירות צמודות, שאותן ביקשו הקונים להפוך ליחידת דיור אחת. בטופס הסכמי המכר נקבע כי החברה תמסור את הדירות עד לחודש אוקטובר 83 וזאת בתנאי שהקונה ימלא את כל התחייבויותיו. עוד נקבע כי איחור במסירת הדירות שלא יעלה על 120 ימים לא ייחשב כהפרת חוזה. הקונים עמדו בכל התחייבויותיהם ושילמו לחברה את מלוא התמורה עבור הדירות. אולם, החברה לא מסרה את הדירות במועד. גם לאחר שחלפו 120 ימים מן המועד שנקבע למסירתן, בעקבות פנייה של הקונים מסרה החברה לידיהן את מפתחות הדירה. באוגוסט 84 עברו הקונים להתגורר בדירה, וזאת בטרם הושלמו עבודות הבנייה אשר הושלמו רק כעבור שלושה חודשים. הקונים הגישו תביעה נגד החברה לביהמ"ש המחוזי וטענו כי חיובם של הקונים לשלם את תמורת הדירות היה שלוב בחיובי החברה לבנות למסור את הדירות, וכי האיחור במסירת הדירות עלה כדי הפרה של הסכמי המכר. הקונים טענו בין היתר, כי נגרמו להם נזקים כגון אבדן הפרשי הצמדה לדולר או הפסד ריבית על תמורת הדירות שכן תמורת הדירות משתלמת רק במועד מסירתן המאוחר של הדירות, כמתחייב מהיות החיובים שלובים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם. השאלה המשפטית: 3. האם חיובה של החברה למסור את הדירות היה חיוב עצמאי או מקביל? 4. אם מדובר בחיוב מקביל – מהו הנזק שנגרם לקונים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופטת דורנר: 4. ס' 23 לחור המכר קובע כי חיובו של המוכר למסור את הממכר וחיובו של הקונה לשלם את התמורה הם מקבילים (או שלובים), להבדיל מחיוב עצמאי אותו יש לקיים ללא קשר לשאלה האם הצד השני לחוזה מקיים את חיוביו אם לאו, וכן להבדיל מחיוב מותנה לקיימו קמה אך ורק אם הצד השני קיים את חיוביו קודם. 5. ככלל, חיובו של הקונה לשלם את מלוא מחיר הממכר וחיובו של מוכר להעביר את הממכר לבעלות הקונה הם חיובים שלובים, המשקפים את אומד דעת הצדדים לעסקת מכר טיפוסית, אלא אם קיימת הוראה בחוזה השוללת את השילוב. במקרה דנן אין ספק כי כוונת הצדדים, העולה מתכליתה והגיונה הכלכלי של העסקה, הייתה לשלב בין חובת הקונים לשלם את מלוא התמורה לבין חובת החברה להעביר להם את החזקה והבעלות בדירה במועד שנקבע. אין זה הגיוני שהקונים הסכימו לשלם את המחיר מבלי לקבל את החזקה בדירה במועד המוסכם. 6. במקרה דנן, כתוצאה מכך שהקונים שילמו לחברה את מלוא התמורה עליה התחייבו בהסכם בעוד שהחברה הפרה מצידה את חיובה המקביל למסור לידיהם את הדירות, נשללה בפועל מן הקונים האפשרות להשתמש בכספי תמורת הדירות בתקופת האיחור. דהיינו, הקונים לא יכלו לקבל ריבית על תמורת הדירות שהייתה משקפת את מחיר השימוש בכסף. לפיכך, יש לפסוק לקונים פיצוי בגובה ריבית זו עבור משך תקופת האיחור במסירת הדירות. ההחלטה: הערעור התקבל. הקונים זכאים לפיצוי בשיעור הריבית על תמורת הדירות. רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרן: עובדות: מדינת ישראל שכרה נכס מחברה קבלנית (המשכירה). בתום התקופה שנקבעה לקיומו של החוזה לא פינתה המדינה את הנכס. המשכירה הגישה נגד המדינה תביעה בשלום. בתביעה נתבעו הסעדים הבאים: 1. פינוי הנכס שהושכר. 2. פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למשכירה בתקופת השכירות. 3. דמי שימוש ראויים, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. 4. פיצויים מוסכמים בגין האיחור בפינוי. בעיצומו של ההליך המשפטי, פינתה המדינה את הנכס, וזאת באיחור של 15 חודשים. המדינה ערערה למחוזי. שאלה משפטית: האם זכאית המשכירה לסעד של דמי שכירות ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט וכן לפיצויים מוסכמים? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט גולדברג: 1. כאשר שוכר נמנע מלהשיב את המושכר בתום תקופת השכירות, יש בכך משום הפרה של חוזה השכירות. אם המשכיר סבל נזק כתוצאה מהעיכוב בהחזרת הנכס, הוא רשאי לתבוע פיצוי על נזקו לפי ס' 10-14 לחוק התרופות, או לתבוע פיצויים מוסכמים שנקבעו בחוזה. אי השבת הנכס עשויה להיחשב כעוולה של הסגת גבול. ניתן לראות כי על סיטואציה עובדתית מסוימת חלים ענפים שונים של דיני החיובים. 2. קיומן של עילות תביעה שונות, כאמור לעיל, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי הנפגע זכאי לסעדים כספיים שונים המצטברים זה לזה. כאשר באים לבחון אם האינטרסים הנפגעים של הנושה מזכים אותו בסעדים מצטברים בגין עילות שונות, יש להקפיד על קיומם של שני תנאים: א – קבלת סעד אחד אינה סותרת במהותה קבלת סעד אחר. ב – צירוף סעדים אינו מביא להתעשרות שלא כדין של הנושה. 3. הפרת החוזה מצד השוכרת פגעה באינטרסים של המשכירה: 1. אינטרס הציפייה(אינטרס קיום) – ההנחה היא כי בתקופת עיכוב הנכס הייתה המשכירה, משכירה את הנכס לאחר, ולפיכך הנזק שנגרם לה בשל הפגיעה באינטרס זה הוא בעיקר אובדן דמי שכירות. סעד בגין הפגיעה באינטרס הציפייה יעמיד את המשכירה במקום בו הייתה עומדת אלמלא החוזה לא היה מופר והנכס היה מפונה במועד. 2. אינטרס במניעת התעשרות של השוכרת – שלא על פי דין זכות שבדין. סעד בגין הפגיעה באינטרס זה ישיב למשכירה את שווי התעשרותה של השוכרת. 4. התוצאה היא שפסיקת דמי שכירות ראויים בעילה של עשיית עושר, בצירוף פיצויים חוזיים מכוח חוק התרופות, הייתה מעמידה את המשכירה במקום בו הייתה עומדת לו השכירה בפרק זמן נתון את הנכס פעמיים. תוצאה זו מובילה להתעשרות שלא על פי דין של המשכירה. הכלל הוא כאשר אדם תובע סעדים מכוח עילות שונות – אין הוא זכאי בגין אותו מעשה לגבות פיצויים פעמיים. מסקנה זו אינה משתנה כאשר במקום פיצויים חוזיים נתבעים פיצויים מוסכמים, כמו במקרה שלפנינו. לפיכך, תשלום שכר ראוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט וכן פיצויים מוסכמים משמעותו, בנסיבות העניין, כפל פיצוי. ההחלטה: הערעור התקבל. חיובה של המדינה בתשלום פיצויים מוסכמים למשכירה מתבטל. הפרה צפויה פס"ד בנק איגוד נ' סוראקי: אנשי עסקים העוסקים, בין היתר, במסחר בניירות ערך ובמצרכים בבורסות בארץ ובחו"ל, ביקשו לבצע עסקה של רכישת פלטינה, ע"מ למכרה ברווח לכשיעלה מחירה. הם פנו לסניף הבורסה של בנק איגוד, וביקשו מידע על מחיר הפלטינה לאותו היום, 2.9.82 מאחר שמחיר הפלטינה היה עדיין נמוך, ביקשו המשיבים לבצע את העסקה באותו היום ולקנות פלטינה בשווי של שלושה מיליון דולר. בשעה 15:30 התקשר מנהל עסקאות היהלומים בסניף לאחד המשיבים והודיע לו כי לא ניתן יהיה לבצע את העסקה באותו היום. תגובת המשיבים הייתה כי הם אינם מוכנים לקבל את ההודעה האמורה וכי הם עומדים על ביצוע העסקה, כפי שסוכם בין הצדדים. הבנק לא ביצע את ההזמה באותו היום, ובבוקר שלמחרת עלה מחיר הפלטינה. השאלות המשפטיות: 1. אילו אפשרויות עומדות בפני הנפגע כתוצאה מהפרה צפויה? 2. האם התגבשה חובתו של הנפגע להקטין את נזקו בנסיבות בהן הנפגע לא הסכים להפרה הצפויה ועמד על ביצועו של החוזה? פסיקת ביהמ"ש העליון: השופט שמגר: 1. במקרה דנן, הודיע הבנק למשיבים לפני תום העבודה כי אין באפשרותו לבצע את העסקה באותו היום. הודעה זו עולה כדי הפרה צפויה, כהגדרתה בס' 17 לחוק התרופות, שכן הבנק גילה את דעתו שלא יקיים את החוזה. 2. גילוי דעת כאמור מקנה לנפגע את האפשרות לבחור בין מספר תגובות חלופיות: 1. הנפגע יכול לקבל את ההפרה הצפויה ובכך לבטל את החוזה ולשחרר את כל הצדדים. 2. הנפגע יכול למחות על ההפרה הצפויה ולראות את החוזה כבטל ולתבוע בשל כך פיצויים. 3. הנפגע יכול לדחות את ההפרה הצפויה, תוך עמידה על זכותו לקיים את החוזה. אם בחר הנפגע בדרך זו עומד החוזה בתוקפו והצדדים כפופים לחיובים השונים שע"פ החוזה. דהיינו הנפגע אינו חייב להפעיל את תרופותיו מייד והוא רשאי להמתין למועד הביצוע החוזי. 3. בנסיבות בהן הנפגע בוחר שלא להסכים להפרה הצפויה ולעמוד על ביצוע החוזה לא יכול המפר לטעון שהנפגע לא עמד בנטל של הקטנת הנזק לפי ס' 14 כאשר בחר לחכות למועד הביצוע החוזי ובינתיים גדל הנזק שבגינו חייב המפר לפצות את הנפגע. הסיבה לכך היא שהחוזה עדיין עומד בתוקפו, וממילא לא נתגבשה החובה של הקטנת הנזק. חובה זו תתגבש רק כאשר המפר לא ביצע את חיובו במועד שנקבע בחוזה. מאידך, אם הנפגע מקבל את ההפרה הצפויה ומבטל את החוזה – מוטלת עליו חובת הקטנת הנזק כבר החל ממועד קבלת ההפרה. 4. במקרה דנן המשיבים לא הסכימו להפרה הצפויה. הם עמדו על ביצועו של החוזה, ולפיכך ממילא לא הייתה מוטלת עליהם החובה להקטין את נזקם ע"י פניה באותו היום לגורם אחר, בארץ או בחו"ל שיבצע עבורם את העסקה. יחד עם זאת בסוף אותו היום הפר הבנק את החוזה, ולכן ביום שלמחרת הייתה מוטלת על המשיבים החובה לצמצם את נזקם. ההחלטה: הערעור נדחה. המשיבים זכאים לפיצוי בגין אובדן הרווח שהינו ההפרש בין מחיר הפלטינה בתאריך 2.9.82 לבין המחיר ביום שלמחרת.
אתרים ממולצים     ספא     המאגר     סיכומים הפתוחה     רכב

Hamaagar.net/sikumim - Copyright© 2013 Powered by PHCDownload